חיות נוכחות ונעדרות
יותר מכל סופר מערבי אחר, הרבה קפקא לייצג בעלי-חיים בסיפוריו, כגון: "תנים וערבים", "יוזפינה הזמרת ועם העכברים", "חקירות של כלב", "יציר כלאיים", "החולד הענק", "המאורה", "הגלגול", "דין-וחשבון לאקדמיה" ועוד. הביקורת התעלמה כמעט לחלוטין מהיבט זה ביצירתו, וייצוג בעלי-החיים בכתביו נתפס כאלגורי לתכנים אנושיים, כגון: יחסי הורים ובנים, ניכור בחברה המודרנית, יהדות והתבוללות ועוד. תכנים אלה אכן העסיקו את קפקא, כפי שמצטייר מיומניו וממכתביו, אולם מן הביוגרפיה שלו (ומהסיפורים עצמם, כמובן) ניכר גם עניין רב בבעלי-חיים. הדבר עולה בין היתר ממכתב שכתב לפליצה, ארוסתו, בשנת 1917: "אני שואף להשקיף על קהילת בני-האדם ובעלי-החיים, לגלות את העדפותיהם הבסיסיות, את משאלותיהם, את ערכי המוסר שלהם, ולהעמיד את כל אלה על כללים פשוטים."
האני כחיה
בריאותו הרופפת, הניכור שחש ממשפחתו ומרוב חברת בני-האדם, תחושת היותו כלוא, חוסר-האונים שלו ועוד, הביאו את פרנץ קפקא, החולה והמיוסר, להזדהות עם ה"אחרוּת" של בעלי-החיים ועם פגיעותם. יומניו ומכתביו מלאים דימויים והזיות, שבהם הוא מתאר את עצמו כבעל-חיים, לרוב במצבי ניצול ומצוקה. למשל:"הייתי מוטל על הקרקע לפני החומה, התפתלתי מכאבים, ביקשתי לנבור באדמה הלחה ולהתכרבל בה. הצייד עמד לידי ונעץ רגל קלה בתחתית גבי. 'נתח לא רגיל' אמר ליוקש, שקרע את צווארוני ומעילי כדי למשש בגופי..."
(מחברות האוקטבו, עמ' 133)
(מחברות האוקטבו, עמ' 133)
"וכחיה, שנותקה כליל מחברת בני-אדם, שוב אני מטלטל את צווארי לכאן ולכאן... הקצותי ואני כלוא בתוך מרובע מגודר, שלא נשתייר בו מקום אלא כדי פסיעה אחת לאורך ולרוחב. יש מכלאות דומות, שדוחסים לתוכן את הצאן בלילה."
(יומנים 1923-1914, עמ' 82, 128)
(יומנים 1923-1914, עמ' 82, 128)
צמחונותו של קפקא ויחסו לבשר
קפקא היה צמחוני, ככל הנראה עוד מגיל ההתבגרות, והסיבות לכך היו הן בריאותיות והן מוסריות, כפי שמעידים הביוגרפים שלו:"מזונו היה שונה. האחרים אכלו בשר - הבשר עורר במחשבתו את כל השנאה והגועל כלפי האלימות שבני-האדם הפיצו על פני האדמה, וסיב קטנטן שנתקע בין שתי שיניים נתפס בדמיונו כמוקד ריקבון ותסיסה, עכבר מת בין שתי אבנים - ואילו הוא העלה על שולחנו כל-טוב מהטבע."
(פייטרו צ'טאטי, עמ' 12-13)
(פייטרו צ'טאטי, עמ' 12-13)
"אפשר שאחד השורשים לצמחונותו של קפקא היה נעוץ ברתיעתו מן הפעילות היומיומית של אבי-אביו, שפרנס את משפחתו בכסף שהשתכר משחיטה. סכינו של הקצב יחזור ויופיע שוב ושוב בסיוטים של קפקא, בדמיונותיו ובסיפוריו; הזדהותו עם החיות יכולה להיראות, במישור אחד, כדרך לפצות את בעלי-החיים, או לפחות לצדד בהם, כנגד האנושות הטובחת."
(רונלד היימן, עמ' 38)
(רונלד היימן, עמ' 38)
חברים מספרים על יחסו לבעלי-חיים ולאכילת בשר
מקס ברוד, שהיה חבר קרוב של קפקא, סיפר כי כשביקר בחברת ידידה באקוואריום של ברלין, הישיר קפקא מבט לעבר הדגים ואמר להם: "עתה כבר ניתן לי להביט בכם בשקט כי חדלתי לאכול אתכם". עוד מספר ברוד כי כאשר נפגש קפקא לראשונה עם דורה, מי שהייתה אהובתו בשנה האחרונה לחייו, ראה אותה מנקה דגים מתים במטבח. תגובתו הייתה: "ידיים כה ענוגות, וכה מגואלות בדם". גוסטב יאנוך, אף הוא מידידיו של קפקא, סיפר כי בתגובה לשם הספר "רצח של הנורית" אמר קפקא: "כמה זה מצלצל מוזר, כשלוקחים מושג יומיומי מתחום תרבות אוכלי הבשר ומקשרים אותו עם שמו של פרח עדין".שבירת מחסום המינים בסיפוריו של קפקא
הגבול שבין בני-אדם לבעלי-חיים מעולם לא היה נזיל יותר מאשר בסיפוריו של קפקא: גריגור סמסא - גיבור "הגלגול", שהוא אחד מסיפוריו הידועים ביותר של קפקא - מתעורר בוקר אחד ומגלה שהפך לשרץ ענקי, ואילו רוטפטר - גיבור "דין-וחשבון לאקדמיה" - הוא קוף שנשבה והופך מרצונו לאדם. בסיפור "עורך-הדין החדש" נאמר כבדרך-אגב על הגיבור, כי "חזותו מזכירה אך במעט את התקופה שבה עוד שימש כסוס-קרבות של אלכסנדר מוקדון" -ההשתנות מסוס לאדם אינה "ביג דיל" אלא מוצגת כדבר טבעי ושגרתי. בדרך-כלל מהפכים בין-מיניים אלה אינם מושלמים: היצור נשאר היברידי, אדם למחצה וחיה למחצה, מה שקורא תיגר על ההבחנות הביולוגיות הנוקשות שייצרה התרבות האנושית.פרגמנט: אמפתיה לעכבר נלכד
לצד הסיפורים הפנטסטיים, שבהם לבעלי-החיים מוענקים שפה ומאפיינים אחרים שאינם הולמים את המציאות הביולוגית, כמו היכולת להחליף את המין הביולוגי, ניתן למצוא אצל קפקא גם ייצוגים אותנטיים יותר, כגון בפרגמנט שלהלן, ששורבט ביומנו של קפקא:"כשהעכבר הקטן, שהיה אהוב יותר מכל עכבר אחר בעולם העכברים, נלכד במלכודת, ובצווחה גדולה נתן את חייו עבור מראה קותלי-החזיר, נאחזו כל עכברי הסביבה חיל ורעדה, לטשו זה בזה עיניים ממצמצות ללא שליטה, בעוד זנבותיהם מגרדים את המרצפת בלהיטות חסרת-שחר. אחר-כך יצאו בהיסוס החוצה, דוחפים זה את זה, נמשכים כולם לזירת המוות. שם היה הוא מוטל, אותו עכברון מתוק, הברזל בעורפו, רגליו הוורדרדות הקטנות מופשלות מעלה, וגופו הרפה, שהיה כה ראוי למעט קותל-חזיר, מוטל נוקשה. הוריו עמדו לצדו והביטו בשרידיו של בנם."
(מחברות האוקטבו, עמ' 111)
(מחברות האוקטבו, עמ' 111)
אילו יכלו החיות לדבר...
אולם גם התרחשויות פנטסטיות יכולות לייצג מציאות. הפילוסוף החברתי תיאודור אדורנו הכתיר את קפקא כריאליסט הגדול מכולם, דווקא בשל ההתרחשויות הפנטסטיות, המעמיקות לחדור לטבעה המוסתר של המציאות ומהותה. העדות המצמררת של רוטפטר ("דין-וחשבון לאקדמיה") הקוף שנשבה באפריקה וכדי להינצל מגורלו כקוף שבוי הפך לאדם, מאפשרת הצצה, שרק הבדיון יכול לאפשר, לאכזריות היחס לבעלי-חיים:"ירייה אחת פגעה בלחיי; זו הייתה פציעה קלה, אלא שהותירה צלקת אדומה, גדולה ומגולחת... הירייה השנייה פגעה בי מתחת למותן. הייתה זו פציעה קשה שבגללה אני צולע עד היום... אחרי אותן יריות התעוררתי - וכאן אני מתחיל להסתמך על זיכרוני - בכלוב שעל סיפון-הביניים של ספינת קיטור השייכת לפירמה האנגנבק... הארגז היה נמוך מכדי לעמוד זקוף, וצר מכדי לשבת. השתופפתי איפוא בקריסה, ברכיי רועדות תמיד, וכיוון שכפי הנראה לא יכולתי בתחילה לראות פני איש ורק רציתי להימצא תמיד באפלה, היה פרצופי מופנה אל הארגז, בעוד שמאחורי חתכו הסורגים בבשרי. התייפחות עמומה, חיפוש פרעושים מכאיב, ליקוק לאה באגוז-קוקוס, הטחת הגולגולת בדופן הארגז, חריצת לשון אל כל מי שהתקרב אלי - אלה היו עיסוקי הראשונים בחיים החדשים. ועם כל זאת, הרגשה אחת בלבד: אין מוצא."
(בתוך: סיפורים ופרוזה קטנה, עמ' 141-143)
(בתוך: סיפורים ופרוזה קטנה, עמ' 141-143)
http://anonymous.org.il/art109.html