סטייק מדמם ברוטב שוביניזם אמריקאי
גיבורת הספר היא ג'יין, במאית סרטי טלוויזיה, שנשכרה להכין סדרה על נשים אמריקאיות מבשלות. הסדרה מיועדת להיות משודרת ביפן בחסות ארגון יצרני הבקר האמריקאי:"הבשורה היא בשר. כל פרק שבועי של 'רעייתי האמריקאית' צריך להסתיים בשיר הלל לנתח בשר, שיוצג בו. שיאה של החגיגה תהיה אכילתו המענגת. הבשר (ולא הרעיה) הוא כוכב הסדרה! ברור ש'רעיית השבוע' חשובה אף היא. עליה להיות נאה, מעוררת תיאבון, כל-אמריקאית. היא הבשר בלבוש אישה: שופעת, חסונה, אך לעולם לא מגוידת וקשה לעיכול. באמצעותה ירגישו עקרות הבית של יפן את תחושת החמימות הלבבית, את הנעימות והנוחות של הבית - את ערכי המשפחה שהבשר האדום של אמריקה הכפרית הוא סמלם."
(עמ' 18)
(עמ' 18)
המרד הנשי
ג'יין מסרבת לספק את הסחורה. היא מעדיפה לחשוף את האמת, או לפחות חלק מהאמת, שמאחורי תעשיית הבשר האמריקאית. במקביל לסיפורה של ג'יין, מסופר גם סיפורה של אקיקו, אישה יפנית מוכה, שבעלה מועסק אף הוא על-ידי ארגון מגדלי הבקר האמריקאי. שתי הנשים מצליחות להשתחרר מהשליטה הפטריארכלית וממיתוס הבשר. במקום לשווק סטייקים מדממים ברוטב ערכי משפחה אמריקאיים, בוחרת ג'יין לראיין זוג לסביות צמחוניות, לצלם שחיטת פרות בבית-מטבחיים ולחשוף נזקים אקולוגיים ובריאותיים שגורמת תעשיית הבשר. ואילו אקיקו מסרבת לעכל את הבשר שבעלה מכריח אותה להתפטם בו, ומסרבת להרות.
רות ל. אוזקי
ג'יין חושפת את ההיסטוריה של ה DES
הספר מכיל תחקיר מעמיק על שימוש בהורמונים בבקר, ובסוף הספר ניתן למצוא אף הפניות למידע נוסף בנושא. ההורמון העיקרי שנזקיו מתועדים בספר הוא ה DES, אסטרוגן (סוג של הורמון) מעשה ידי אדם. ההורמון סונתז לראשונה ב 1938, וזמן קצר לאחר מכן התגלה, שהזרקתDES לתרנגולים זכרים מסרסת אותם סירוס כימי: הזכרים מפתחים אפיונים נקביים - חזות שמנמנה ובשר עסיסי - תכונות המבוקשות אצל הסועדים.זוללים הורמונים
השתלות DES תת-עוריות הפכו מיד לנוהג מקובל בתעשיית העופות לבשר, לפחות עד 1959, שאז אסר זאת ה FDA (מִנהל התרופות והמזון בארצות-הברית):"מסתבר שמישהו גילה, כי כלבים וגברים ממשפחות דרומיות מעוטות הכנסה פיתחו סימנים נשיים בעקבות אכילת חלקי עוף זולים ופסולת מפעלים לעיבוד עופות. משרד החקלאות של ארצות-הברית נאלץ להוציא כעשרה מיליון דולרים על קניית עופות נגועים לשם סילוקם מהשוק. אלא שבינתיים הוחל שימוש נרחב ב DES גם בייצור בשר בקר, אך למרבה הפלא לא עשה ה FDA דבר להפסיקו... בראשית שנות השישים, אחרי שנאסרה השתלתו בעופות, השתמשו למעלה מתשעים וחמישה אחוזים ממפטמי הבקר בארצות-הברית ב DES כדי להגביר את קצב הייצור. ודאי, היו דיווחים על חקלאים שנשמו או בלעו בטעות אבקת DES ופיתחו תסמינים כמו אין-אונות, אובדן פוריות, גינקומסטיה (דדיים מוגדלים ורגישים) ושינויים בגובה הקול. אבל נוכח הרווחים המובטחים... ואחרי ככלות הכל, הרי מאז ומעולם הייתה החקלאות כרוכה בסיכונים. זה דבר ידוע."
(עמ' 164)
(עמ' 164)
ומה עם בעלי-החיים?
הספר בהחלט לא מתמקד במה שעובר על בעלי-החיים בתעשיית הבשר, אך מבעד להתמקדות בבריאות האדם והסביבה צצות ועולות הפגיעות בבעלי-החיים. ואף יותר מכך, עולה באופן בולטת אדישותם של החקלאים כלפי בעלי-החיים, ונכונותם לפגוע בכל צורך בסיסי של החיות כדי להגדיל את הרווחים. כך מספר מגדל בקר מדרום ארצות-הברית על פרויקט ה"מִחזור" נוסח חקלאי ארצות-הברית:
"יש לנו תוצרי לוואי של צ'יפס תפוחי-אדמה, של מבשלות בירה, של מזקקות אלכוהול, נסורת, שבבי עץ. יש לנו אפילו תוצרי לוואי של המשחטה - אנחנו ממחזרים בקר בחזרה לבקר. חלבון אינסטנט - לא רע, מה?'. 'זאת קניבליות!' הוא הביט בי בבוז תהומי. 'הם לא בני-אדם', אמר. 'קראתי על מישהו מאוניברסיטת קנזס שפיתח חציר מפלסטיק'... 'אתם מאכילים בעלי-חיים בפלסטיק?' 'ואם את מתפעלת מזה, אז תקשיבי טוב. מלט. כן כן. אבקת מלט. יש בזה הרבה סידן, והפרות שהשתתפו בניסויים עלו במשקל בשלושים אחוזים מהר יותר מפרות שאכלו מספוא רגיל, והבשר היה רך ועסיסי יותר."
(עמ' 336-335)
(עמ' 336-335)
החיים בזבל
לא רק בפסולת מבחוץ מאביסים החקלאים את הפרות, אלא גם בפסולת שהפרות עצמן מייצרות:"'את רואה את זה?' 'את מה?' 'חרא'... 'אני לא מזבל - אני אומר לך בשיא הרצינות. זה יוצא מצד אחד ונכנס מצד שני. זה נקרא קו ייצור מהיר. מגדל חזירים אחד בקנזס דחף את החזירות המעוברות שלו מתחת למכלאות הגימור. את יודעת כמה הוא חסך בעלויות מספוא? עשרת אלפים דולר בשנה'. המילים הצטלצלו בחרדת קודש... הבהמות שברקע לא נראו מאושרות כלל ועיקר."
(עמ' 337-336)
(עמ' 337-336)
http://anonymous.org.il/art110.html