ביוגרפיה של לביאה

חיים קצרים וייחודיים

אלזה, הלביאה המפורסמת ביותר בהיסטוריה, נולדה בינואר 1956 בצפון קניה. הקטנה מבין שלוש גורות, היא חיה עם אמה שבועיים-שלושה בלבד. האם נורתה למוות על-ידי פקחי ציד בראשות ג'ורג' אדמסון. הגורות נאספו וגודלו על-ידי ג'ורג' ואשתו, ג'וי. את האחיות שלחו האדמסונים לגן חיות ואת אלזה השאירו במטרה לשולחה לשם מאוחר יותר. אולם עם התבגרותה "נטלה אלזה את גורלה בכפותיה שלה" כשעברה לחלק את זמנה בין חיי בר עצמאיים לבין חברת האדמסונים. לבני-הזוג לא נותר אלא לשחררה במקום לא מיושב ולהגיע לבקרה שם כדי לסייע לה בימי רעב וחולי. אלזה התחברה לאריה בר, ילדה שלושה גורים וטיפלה בהם עד מותה ממחלה, בהיותה בת חמש בלבד. היא הייתה ודאי הלביאה הראשונה, שהצליחה להתאקלם בטבע לאחר שגודלה על-ידי בני-אדם. הצלחתה העניקה השראה לאיקלום אריות רבים וחיות ממינים נוספים מחיי שבי אל הטבע, ולהגנה על חיות בר בכלל. סיפור חייה של אלזה וחיי גוריה, ג'ספה, גופּה ואלזה הקטנה, נכתב על-ידי ג'וי אדמסון לפני קרוב ליובל שנים בשלושה ספרים קצרים, הכרוכים יחד בספר "לחופש נולדה". ג'וי וג'ורג' אדמסון עצמם כיכבו (כמחברים או כנושא) בארבעה-עשר ספרים ובחמישה סרטי קולנוע לפחות, בעיקר בזכות אלזה.

סיפור של חיים משותפים

"לחופש נולדה" שונה בתכלית מדיווחיהם של אתולוגים (חוקרי התנהגות חיות). אתולוגית הייתה מנסה להצניע כל מעורבות בחיי אלזה ולהתיימר לתאר את חיי הלביאה במלואם. ג'וי, לעומת זאת, מספרת סיפור שונה לחלוטין, ולא רק משום מעורבותה העמוקה בחיי הלביאה. ג'וי מדגישה, שחלק ניכר מחייה של אלזה נותר סמוי מעיניים אנושיות. שלא כמו אתולוגית, אין ג'וי מתיימרת לדעת הרבה על אלזה כלביאת בר. כבר כאשר יצאה אלזה בגפה מחסות האדמסונים למספר שעות בלבד, ג'וי הייתה מודעת לכך, שיש לאלזה עולם משלה, שניתן להכירו רק ככל שאלזה תסכים לשתפה בו. ג'וי לא השלתה את עצמה, שהיא יכולה לצפות באלזה מרחוק ולחזות בכך בהתנהגותה הטבעית - כפי שמניחים אתולוגים. האדמסונים כבשו את סקרנותם והתרחקו מאלזה כאשר יצרה קשר עם אריה, כי הבינו שנוכחותם תפריע לקשר. הם כמעט שלא חזו בעיניהם בקשריה עם אריות בוגרים, אולם ניסו בכל תחבולה אפשרית לחזות באלזה עם גוריה. אלזה מנעה זאת מהם בהסתרה, בתחבולות (למשל, כשהגיעו לאזור הגורים, היא קידמה את פניהם והובילה אותם לכיוון אחר, תוך שהיא מביטה אחורנית שוב ושוב כדי לוודא שהם באים אחריה) ובלית ברירה - גם באזהרות. היא זו שקבעה את אופי יחסי האדמסונים עם הגורים: היא הביאה את הגורים מיוזמתה לביקורים במחנה החל מגיל כחודש וחצי, ומנעה כל אפשרות לעקוב אחריהם הרחק מן המחנה. אם כן, הביוגרפיה שכתבה ג'וי לאלזה היא כמעט רק סיפור החיים המשותפים של אלזה עם בני-אדם. "כמעט" - משום שכמו ביוגרפים הנוברים במסמכים, כך ניסו האדמסונים לפענח את קולות התקשורת של אלזה עם אריות אחרים, את עקבותיה ועקבות אריות, טורפים אחרים ושרידי פגרים בקרקע - ואת הפצעים שהותירו חיות שונות בגופה. מתוך כל אלה, שיחזרו האדמסונים אירועים מורכבים מחייה של אלזה כלביאת בר.

בין שני עולמות

אלזה פיתחה יכולת לעבור בן-רגע מחיים עם בני-אדם לחיי בר. שוב ושוב ניצבה בפניה הבחירה אם להצטרף לאדמסונים ולפינוקים שהציעו או להיכנס לסבך על שפע גירוייו למשך ימים רבים. המוטיבציה הראשונית שלה להתנתק מהאדמסונים הייתה הייחום, ולאחר מכן - לידת הגורים, שנערכה במסתור בין סלעים. היכולת לצוד ולשמור על הטרף נרכשה בהדרגה, אך נראה שאלזה ניחנה מלידה בכישורים בסיסיים, כגון מארב והיכולת להבריח את הטרף לעבר הלהקה (כלומר, אל האדמסונים). הספר רצוף בתיאורים מצמררים של אלזה העורכת ציד בחברת אנשים אך מרסנת את עצמה כלפיהם גם בלהט הציד, מסייעת להם לגרור חיה שניצודה או מבקשת מהם סיוע בגרירת חיה או בשמירה עליה. קשה לדעת עד כמה היא היטיבה לתקשר עם אריות אחרים, אך ברור שהיא הייתה אם מצוינת, ובמקביל לזה הפגינה חיבה עצומה כלפי האדמסונים בחיכוכים, ליקוקים, חיבוקים, גרגורים, נהמות ובעצם השהייה בחברתם. אלזה ידעה לשחק עם ג'וי בעדינות רבה ככל יכולתה - בניגוד למשחק הפרוע שלה עם גוריה הקשוחים. האימהוּת לא פגעה כלל בידידותה עם האדמסונים, והיא עשתה מאמצים גדולים לקרב את הגורים ל"חברי הלהקה" האנושיים שלה - למרות חשדנותם של הגורים. למעשה, נראה שג'ספה הגור קינא בג'וי וניסה לתקוף אותה בכל הזדמנות, ואלזה מנעה זאת ממנו על-ידי כך שניצבה ביניהם; במצבים אלה היא גם הפגינה קרירות כלפי ג'וי, לעומת גילויי החום שלה כאשר הגורים לא ראו. התקשורת בין האישה ללביאה הייתה כה מפותחת, עד שכאשר רצתה ג'וי שאלזה תצא לחפש את ג'ספה שנעלם, היא חיקתה את הגור ואלזה מיהרה לצאת לחפשו.

חתולה במשקל כבד

בין הפציעות והמחלות, נראתה אלזה כלביאה מאושרת. המארבים שלה לחיות שונות מתוארים כמשחק בין שני הצדדים, וקורבנות המארב הם "חברים למשחק". היא התלהבה במיוחד להתגרות בפילים, בקרנפים ובג'ירפות, שלא פעם סיכנו אותה הרבה יותר משסיכנה היא אותם. לעתים נדמה שזוהי "חתולת מחמד" אינטליגנטית במיוחד, אלא שתחביבה היה לקפוץ על האדמסונים בכל הזדמנות, להפיל אותם על גבם ולא פעם גם להתיישב עליהם בגילויי חיבה מבהילים - לאור העובדה שבבגרותה היא הגיעה למשקל 150 קילוגרם. גם האכלתה של אלזה לא דמתה להאכלת חתולת בית. לאדם המאכיל חתול, קל לשכוח שהמזון הוא שרידי חיות שנטבחו לשם כך; לעומת זאת, "לחופש נולדה" היא סיפור של הרג אינסופי ובוטה ופגרים מבותרים ותלויים. ג'ורג' ירה בהמוני חיות בר כדי להביא לאלזה "מתנות", ולמחנה הובאו עזים חיות רבות כאספקה. העזים "הוכנו" עבור אלזה, לעתים לאחר שנכלאו במשאית לזמן רב מחשש שייטרפו מיד. כביוגרפיה של לביאה, "לחופש נולדה" הוא סיפור עקוב מדם, המעלה תהיות עד כמה מוצדק לטפל באריות.

קירבה אוהבת ולא ריחוק מדעי

"לחופש נולדה", הוא אחד מן הסיפורים המקיפים והמעמיקים ביותר שסיפר אי-פעם אדם על חיית בר. הסיפור מרתק בזכות הקשר הבין-מיני החריג בסביבה כה תובענית, על רקע של סכנת מוות מתמדת מידי ציידים, פקחים ואריות לאלזה ולגוריה, וההקרבה מעוררת ההשתאות מצד האדמסונים כדי לסייע למשפחה. לא פחות מכך מרתקות התובנות הישירות והאינטואיטיביות של ג'וי אדמסון ביחס לעולמה הנפשי של אלזה, שלא ביססה את הבחנותיה על צפייה מהצד בזהירות מדעית אלא על יכולתה להזדהות עם אלזה מתוך אהבה ועל התקשורת הדדית המורכבת שהתפתחה ביניהן.