סוסו של מנדלי

הווטרינר ד"ר עדן פוגל, שמרפאתו שוכנת במרכז תל-אביב, טוען שניסיון להרעיל חתולים בשינקין כמוהו ככניסה לקסבה של שכם עם דגל ישראל. אבל גם במרכז תל-אביב יש אזורים שבעלי חיים אינם רצויים בהם. לפני זמן מה התקרב כלב לחצר בית הכנסת של חסידי גור ברחוב בר אילן. הילדים החרדים פרצו בצעקות ונאצות. רק ילד אחד כבן עשר עמד על מרפסת בית הכנסת וקרא בהתרגשות "זה צער בעלי חיים, צער בעלי חיים".

הקהילה החרדית בישראל ירשה את הניכור מהטבע ומבעלי החיים מהקהילות היהודיות במזרח אירופה. אבל גם בקהילות ההומוגניות ביותר יש תמיד מישהו חריג. מישהו שהרגשות המתעוררים בתוכו כופים עליו לצאת נגד הכלל, ולא תמיד הוא יודע - כמו שידע באינטואיציה הילד מרחוב בר אילן - לתלות את רגשותיו בהסבר מוסמך, "מדאורייתא". אחר כך, כשהוא מתבגר ונעשה ל"אבי הספרות העברית", למחולל הנס הגדול של החייאת השפה, הוא כבר יודע שאינו צריך להתבייש עוד בחריגותו, אף שהידיעה הזאת אינה מבטלת את הסבל הנובע מחוסר ההבנה של הסביבה:


שלום יעקב אברמוביץ, מנדלי מוכר ספרים, ה"אמן הלאומי הראשון בספרותנו", כדברי ביאליק, הוא גם הסופר העברי הראשון שכתב מניפסט בעד זכויות בעלי חיים, זכויות הנובעות מהיותם בעלי תודעה ונפש. הדבר היה כל כך יוצא דופן בתקופה ובחברה שבה הוא חי, שגם מבקר ספרות חשוב כפישל לחובר כתב כי "ספר הבהמות" אינו אלא "מדרש, אליגוריה ל'כנסת ישראל' הדוויה והסחופה". העובדה שגם המבקר המלומד, בתקופה מאוחרת הרבה יותר, לא יכול היה לעכל את הדברים המפורשים שכתב מנדלי כפשוטם, שהרי לא ייתכן שסופר בסדר גודל כזה "יטפל לפנינו בבהמות" - רק מבליטה עוד יותר את המרדנות והחלוציות של מנדלי, גם בתחום זה. דומה שלחובר, כמו מבקרים אחרים, לא הבחין גם כי בשום יצירה אחרת שלו לא חשף מנדלי כאב אישי כמו זה שחשף בגוללו את פרשת חייהם העצובה של בעלי החיים.


ואם גם היום נאלצים מגיני החיות להתנצל תכופות על עיסוקם - נקל להבין איך מנדלי, בעיירה יהודית ברוסיה של אמצע המאה ה-19, נתקל בחוסר הבנה גמור מצד אשתו כאשר שב לביתו מדוכא ממראה שראה ברחוב:


מנדלי קושר את זיכרונותיו על בעלי החיים עם שלושה צמתים מכריעים בחייו: כילד, כאב וכסב. העובדה שהוא, איש המלים, בוחר להשתמש בכאבם האילם - אילמות העגל ואילמות הפרה המחפשת אותו ללא ידיעה או מחאה, בייאוש דומם של בעלי חיים - כדי לספר על האובדן האישי שלו, מבטאת אהבה גדולה; אהבה שהיא טרגית מטבעה בשל תחושת ההתקוממות על חוסר הצדק של האדם, שלא הותיר לבעלי החיים - ובעיקר לבהמות - דבר שאינו מסתדר עם הגדרתם כסחורה.

לכן אהבת הטבע של מנדלי היא גם קונקרטית מאוד. הרבה יותר קונקרטית, למשל, מזו של ביאליק. היא מכוונת ליצורים ממשיים, לא לצפרירים. בעוד שבעיני ביאליק דומה שהאהבה לטבע זהה או נובעת מההתפעלות האסתטית ממנו, אצל מנדלי נוצר ניגוד חמור, טרגי, בין יופיו האסתטי של הטבע לבין הכאב שהוא מנת חלקם של יצוריו - עד כדי כך שבהשפעתו המכריעה של הכאב הופך היופי לכיעור מנוול (ההתרסה שהוא מתריס בהקשר זה כלפי אלוהים מזכירה את איוב). ביאליק, כמובן, מודע ל"חוסר הממשות" של אותו טבע שאליו הוא עורג, אבל בעוד שהניגוד אצלו הוא בין "גופו של עולם" ל"אורו" - אצל מנדלי "גופו" שוכן בתוך "אורו" ואי אפשר להפריד ביניהם.

כך נפתח "מספר הזיכרונות" בתיאור פלסטי של יופיו המשכר של הטבע בבוקר אביבי אחד. מלא שמחה והנאה פונה מנדלי לחזור לביתו, ואז הוא רואה את הסוס השוכב בשדה. "כרסו כנאד נפוח והצלעות בקושי מתנוענעות". הוא חשב שהסוס מת אבל אז ראה שרגלו מפרכסת. "הוא מתנפנף מעט על צדו בכל מאמצי כוח, מרים ראשו ומאריך גרגרתו הצנומה והכחושה, ושתי עיניים דולפות ומלופלפות מביטות בי. הבטה מרה זו נגעה עד נפשי וכובלתני למקומי. נסתכלתי בו והכרתיו - זהו סוסו של רבי לייב שואב מים!"

וכך מתאר מנדלי את הטבע לאחר שראה את סוסו של רב לייב:


הטבע בעיני ביאליק הוא טבע נתפש. הוא מתואר על פי השתקפותו בעיני הסובייקט. הוא תמיד מייצג משהו אחר. אין ניסיון, כמו אצל מנדלי - להתבונן בחיה כבסובייקט. אין זה נאמר כביקורת, אלא רק כדי להדגיש את הייחוד שבראייתו של מנדלי, שהעמיד במפורש מעל ה"אסתטי", אולי אף מעל לאמנות בכלל, את היצור החי, הממשי, גם זה שנתפש רק כמוצר צריכה. אפשר לומר שאם ביאליק כותב: "בליל חורף זעף, מאחורי אחת הגדרות, ככלב רעב אקפא וכיסה השלג הרך על הכתם השחור", הרי מנדלי רואה את הכלב הזה ככלב. וגם סוסו של רב לייב איננו מייצג דבר. הוא סוס פרטי ויחיד, ובהיותו מסוגל לחוות את אימת הבדידות והמוות - הרי הוא עולם ומלואו.


מנדלי מסיים את סיפוריו על בעלי החיים בזיכרונותיו כסב, ופותח אותם בזיכרונותיו כילד, בסיפור "עגלתו של תוספות יום טוב". גם היא עוברת שלושה שלבים בחייה - ילדות, נערות ואמהות - ששום דבר בהם, לא אמה, לא ולדה וגם לא חייה, אינם שייכים לה.


לאחר שנה נוספת בישיבה הוא מקבל מכתב מאמו שבו היא מספרת לו, כי עגלתו ילדה אלא שהיא גורמת לה צער גדול ואינה מניחה לה לחלוב אותה, "מתנדנדנת ורוגזת, גועה ומתגעגעה על העגל השחוט... מי שמע כזאת בהמה לא תשכח את ילדה, כאשה, להבדיל, לא תשכח מרחם בן בטנה?... ממחיר עגל זה אני שולחת לך... שני זהובים וחתיכה מהכבד שלו הצלוי, בשכר הטורח שהיה לך לעבר בגידול עגלתך החביבה".

את ההמשך, מספר מנדלי, הוא לא קרא. "חשכו עיני ונתבלבל מוחי". לחבריו אינו יכול לספר "שנפשי שוממה עלי מתוך חמלה גדולה על בהמה, אם אומללה, מבכירה ושכולה, המתגעגעת וצועקת בחמת רוח על ולדה... אם כך הייתי עושה, הלוא יצאתי לבושת ולכלימה..."

בחלומותיו רואה מנדלי את עגלתו "בדמות פרה עם ולדה, עגל קטן ונעים. הנה הוא יונק... בוטש בשעת מעשה בדדיה ומכשכש מרוב הנאה בזנבו. האם המאושרה הופכת פניה לבנהו ולוחכת אותו ברחמים ובקול דממה. אני מעמיד פני ומביט לה ואף היה מבטת לי, ושנינו יודעים אנו הבטה זו שלנו מה היא. אור, זיו... חום צח ונעים מפעפע באברים, והלב טוב ושמח". אחר כך הוא רואה בחלומו "עגל רך כבן שמונת ימים בורח מפני הבא לשחטו ומסתיר ראשו תחת כנפי כסותו של אדם אחד וגועה ובוכה. העגל נעקד וצועק וקורא לאמו אך היא בשדה, אינה שומעת צעקת בנה העלוב המתפטר ממנה לפני מותו. הקצב מטילו לארץ, משים רגלו עליו ופושט את צווארו - הנה השוחט, הנה מריטת השיער ופריעת הגרון, נטילת סכין 'ברוך אתה...' ושפיכת דם. גרגור, רפרוף ואנקת מות! דמדומים, שברירים וסנוורים. טפות דם ניתזות עלי... כגחלי אש אני מחזיק בכיסי, ושני זהובים כשתי עיניים והעיניים - עיני עגלתי..."

ביום שבו נלקח מנדלי שהתמוטט לבית החולים, הוא מספר, קיבל מכתב מאמו, שבו היא מבשרת לו שעתה הוא תקוותה היחידה, שכן "אמך, אוי אוי לה, קיפחה את פרנסתה, אבדה לה משענתה האחת -