"בליש": פרות בשוויץ, הסיפור האמיתי

1. סיפור נפילתו של המשק המסורתי

הקצב שהפך לסופר

באט שטרכי (Beat Sterchi) נולד בשוויץ ב-1949. הוא השתלם במקצוע הקצבות של אביו, ובגיל 21 עזב את שוויץ ופנה לעסוק בכתיבה. "בליש" (Bloesch), ספרו הראשון, פורסם בגרמנית (1983), זכה בביקורות נלהבות ותורגם לאנגלית תחת הכותרת "פרה" (1988). הספר נקרא על שמה של פרה אדומה, שהיא אחת הדמויות המרכזיות. "בליש" עוסק בפרטנות במשק חלב כפרי ובמשחטה עירונית, והוא מהווה ייצוג ספרותי נדיר של ניצול בעלי-חיים בחקלאות. מעבר להיבט הספרותי, זהו מסמך תיעודי מרתק על הקשרים שבין בני-אדם לבעלי-חיים, הן במשק החלב על סף התיעוש והן במשחטות מתועשות, וכן על הסוציולוגיה והפסיכולוגיה של העוסקים בניצול חיות.

מבנה הספר

"בליש" נפתח בשתי עלילות מקבילות. קו עלילה ראשון, בסגנון פשוט ומסורתי בזמן עבר, מתרחש במשק זימנטל (זן של פרות גדולות המנוצלות לחלב ולבשר). בליש היא הפרה הדומיננטית במשק, השייך להנס קנוכל (Knuchel). קנוכל מזמין את אמברוסיו מספרד לעבוד כחולב. קו עלילה שני מתרחש במשחטה עירונית גדולה ומוגש במספר סגנונות מקוטעים ואסוציאטיביים, בזמן הווה. גם כאן מופיע אמברוסיו, הפעם כעובד במשחטה. שתי העלילות נפרשות במקביל עד שהן נפגשות במשחטה: מתוך שנאת זרים, הכפריים השוויצריים הביאו לסילוק אמברוסיו מן המשק הכפרי ולשליחתו לעבודה במשחטה. שם, אחרי שנים, מזהה אמברוסיו את בליש הסחוטה והבלויה, שהובאה לשחיטה. משהו נשבר בחולב לשעבר בעקבות המפגש. לאחר שהרגו את בליש וביתרו את גופתה, אמברוסיו מוביל מהומה מהפכנית במשחטה.

בליש והפרות

שטרכי חודר לנבכי נפשן של הדמויות האנושיות, אך לגבי הפרות הוא מסתפק בתיאור פעולותיהן ומחשבות האנשים עליהן. הפרות סגורות רוב חייהן בתאים צרים ברפת וקשורות בשרשרת, ולכן תיאורי ההתנהגות לא מגלים עליהן הרבה, אלא כאשר מאפשרים להן לצאת לשתות, ובימים החמים – לרעות באחו. לפי שטרכי, פרות זימנטל הן כנועות אך רעבתניות, והן מנהלות מאבקים על עליונות חברתית ועל רעייה במרכז העדר. הרגע ההרואי ביותר שלהן הוא עקירת עמוד גדר-תיל כדי לעבור לאזור מרעה עשיר יותר. אולם בדרך-כלל, למרות כותרת הספר, הפרות ב"בליש" הן נפעלות ולא פועלות.

ניצול על סף התיעוש

באמצעות דמותו של קנוכל, מצייר שטרכי דיוקן של המשק המשפחתי בראשית תיעושו. קנוכל, למרות פתיחותו כלפי פועלים זרים, הוא התגלמות האיכר השמרן, סרבן המודרניזציה. הוא נגד חליבה מכאנית, הזרעה מלאכותית, סילוק ברזל ממזון לעגלים, הרעלת מכרסמים ואפילו שימוש ברכב להובלת החלב לגבן. מלבד שימוש בתוספי מזון מלאכותיים, נראה שמשק קנוכל מתנהל כמו משקים בדור הוריו. למשק זה המוני יתרונות ביחס למשק מתועש יותר; אולם שטרכי נמנע מרומנטיזציה וממחיש שגם המשק המסורתי מושתת על ניצול אלים. קנוכל מחזיק "עדר" בן 12 פרות בלבד וכל אחת מהן מוכרת לו היטב, אישית. אלא שהבסיס להיכרות הוא אגוצנטרי לעילא, כאשר בעולמו הדמיוני של הרפתן, קנוכל אינו תופס את עצמו כשליט נצלן וכוחני, אלא כמי שמתאמץ "למען" הפרות, אשר "חייבות" לו תמורה.

פרות זימנטל 

"חוזה" מסורתי

שיא האגוצנטריות הילדותית ניכר באכזבת הרפתן מלידת זכר שני ברציפות לבליש (את הזכרים מפטמים ומוכרים לשחיטה, בעוד שאת הנקבות מנצלים לחלב ברווחים גדולים בהרבה):


אמנם הקשר עם הפרה אישי לחלוטין; אולם קנוכל אינו מבחין, שהפעמונים הכבדים הם למעשה נטל מעיק על צוואר הפרות; הוא תולה בבליש אשמה על מה שלחלוטין מעבר לשליטתה; והוא מעניש אותה בהזנחה הפגנתית, כאשר בליש חולה בימים הראשונים לחיי העגל ומתקשה לאכול ולהיניק.

שחיטה מסורתית

ברוח דומה, מתאר שטרכי שחיטת חזירה במשק, לצריכה עצמית של המשפחה. התיאור מובא כניגוד עז לשחיטה המתועשת במשחטה העירונית; אולם אפילו בשחיטת חזירה אחת, שטופלה באופן אישי, אין זכר לרגישות, לחמלה או לכבוד. קנוכל מחליט על השחיטה באמצע הקיץ (מבלי לחכות לבוא הקור, כנהוג) לאחר שנכנס לדיר עצבני והתרגז עוד יותר כשהחזירים המורעבים צווחו. בתגובה, הוא נטפל לחזירה אחת:


ביום השחיטה, מסרב קנוכל לתת לחזירה ארוחה אחרונה. החזירה מבינה שמשהו נורא עומד להתרחש ונאבקת על חייה מול קללות, גרירות וקשירות הדוקות ומכאיבות בחבלים. אין צל של היסוס או חרטה בלב איש, גם לא בלב הילדים הקטנים, המתקרבים לראות. הגב' קנוכל מסכמת את האירוע במילים: "החזירה הזאת עשתה לכלוך רציני מהסינר שלי" (עמ' 253).

פרי זימנטל 

הרבעה "טבעית"

הרבעת פרות בכפר נערכת על בסיס ברירה מלאכותית מכוונת באמצעות זכרים בודדים בעלי תכונות רווחיות, ותוך התייחסות פה ושם לתכונות לא כלכליות שלהם, כגון הבעה ותלתלים. עדיין ללא הניכור שבהזרעה מלאכותית, מסתבר שגם ההרבעה ה"טבעית" היא הליך כלכלי אלים. כאשר בליש מתייחמת, מביאים אותה קנוכל ואמברוסיו למשק של ראש הכפר, המחזיק בזכרים. הפר הענק, פסטלוצי, שנבחר להרבעה, מובל אליה בנזם נחושת שבאפו:


אחר כך הכניסו את בליש לתיבת ריסון וגררו אליה את פסטלוצי בכוח, תוך משיכות עזות, מכאיבות במתכוון, בנזם שבאפו. מאוכזב מכך שגם טיפול זה לא עורר את התלהבותו של הפר להזדווגות בזק, קבע ראש הכפר שעדיפה הזרעה מלאכותית; הרי באמריקה כבר יודעים אפילו להשתיל עוברים.

חליבה

דרמת התיעוש הגדולה ב"בליש" מתרחשת סביב שיטת החליבה. שטרכי מתאר בדקדקנות את הקשר האינטימי שבין החולב לפרה: השענת הראש על צד גופה, תחושת העטינים, התאמה רגישה של לחץ הידיים והתנועות למבנה המיוחד של כל עטין, ורגיעת הפרה כאשר היא חשה בחולב מיומן. החליבה המלאכותית, לעומת זאת, מובילה להגדלת עדר הפרות ולפגיעה בבריאותן. קנוכל מתנגד לכך עד עמקי נשמתו:


את הדברים האחרונים נושא קנוכל במסבאת הכפר, כשהוא כבר חש שהובס – מעין הספד לחיים בין חיות שהוא תופס כחלק מן הקהילה שלו, קהילה שעומדת בפני חורבן. קנוניה בין הכפריים הביאה לסילוק אמברוסיו החולב. קנוכל נותר לחלוב לבדו, ולבסוף נשבר וקנה מכונת חליבה. בכך מסמן שטרכי את קריסתו של המשק המסורתי תחת לחצי הצרכנות האדישה, התחרות הקפיטליסטית והמדע החקלאי.

כתבות רלוונטיות

"דיוקנו של המבורגר כעגל צעיר" – פיטר לבנהיים על תעשיית הבקר האמריקאית
"Man-shy" – פרנק דייויסון על הפרות החופשיות האחרונות באוסטרליה
על הדימוי העצמי של רפתנים ישראלים ביחס לפרות

2. קולות מתוך משחטה מתועשת

כניעות עד מוות

רק האכזריות המופעלת נגד בעלי-חיים עולה על כניעותם. זוהי תמצית דיווחו של שטרכי על שגרת החיים והמוות במשחטה. המאבק חסר הסיכוי של כמה מהחיות בקצבים הוא טראגי, אך לא פחות טראגי ממנו הוא היעדר המאבק. זהו הגורל שטבע הביות בפרה בליש:


כניעותה של חיה כה חזקה עוררה את שטרכי להשוות את בליש עם בני-אדם צייתנים. אמברוסיו, הפועל הזר שסולק ממשק החלב הכפרי לעבודה במשחטה העירונית, שב ופוגש בבליש, הפרה הדומיננטית במשק, לאחר שבע שנים. שטרכי בונה בקפידה הקבלה בין שני המנוצלים הצייתנים: הספר כולו מתאר את חיי בליש בימיה עם אמברוסיו, ואת אמברוסיו בימיו עם בליש. כשבליש הבלויה נגררת למשחטה, אמברוסיו מזהה אותה ונתקף בהלם. הוא יוצא מהמשחטה כשהוא ממלמל את שם הפרה, אדיש למתרחש סביבו כאדם המתהלך בשנתו. הוא לא ישוב לעבוד שם. לקראת סוף הספר, מתגלה מה קרה לחולב-הקצב לאחר שפגש בפרה המוכרת:

קצבים עם לב

לא רק לבו של אמברוסיו יוצא פתאום אל הפרות. דמות מרכזית אחרת ב"בליש", של קצב מתלמד בן 18, מתייסרת עוד יותר. המתלמד הוא הדמות היחידה בספר שמתבטאת בגוף ראשון ונראה שהוא קרוב לשטרכי עצמו, שלמד קצבות בגיל דומה. המתלמד נהג בילדותו לשחרר חיות מכלובי סוחרים, והוא עדיין חולם לשחרר פרות כשהוא מוביל אותן לשחיטה. הוא אכול רגשות אשמה, מבוהל מצעקות הממונים, מטומטם מהעבודה המונוטונית, חלוש מפציעות מהסכינים, נוהג להסתגר בשירותים ולצרוח, סובל מסיוטים:


אין פלא, שהמתלמד קם ועוזב. ועד אז, וידוייו מאפשרים לנו לראות את המשחטה במבט של צופה מבחוץ, שלא התאקלם. אולם רוב העובדים אינם כאלה. הפועלים הזרים הגיעו למשחטה כפרנסה ב"ארץ המשגשגת" והסתגלו, ואילו רוב העובדים המקומיים הם אנשים מגודלי גוף ודלי כישרון לעיסוקים אחרים, אלימים, מסוכסכים, עלובים מגיל צעיר. ורבים מהם גדלו במשקים מסורתיים ועבדו עם חיות באינטימיות רבה, עד שפנו לעבוד בחיסולן. אחד מהם עדיין מגדל ארנבונים, הורג אותם בשעות הפנאי למכירה, ומעיד על עצמו בחיוך שהוא "חוואי ארנבונים". ועובד אחר נהנה להיות קרוב לפרות, לגעת בהן, למשש אותן – כאשר הוא תופס כל פרט בגופן החי כתכונה של בשרן המת. קצבים אלה, ששטרכי מתאר בדקדקנות תיעודית כמה מהם, סובלים מתנאי העבודה הקשים ומתאונות עבודה – אך לא מנקיפות מצפון.

"רווחה"

שוויץ היא אחת מן המדינות שהקדימו לפתח הימום חיות לפני השחיטה והיא נחשבת כאחת המדינות המפותחות בעולם בתחום רווחת בעלי-החיים. אולם שטרכי מבהיר בחריפות, שאין רווחה בתעשיית החלב, ושמסלול העינויים נוצר בלחץ הצרכנים. עגלים מגיעים למשחטה אומללים ואנמיים, מבלי שהייתה להם אפשרות ללמוד ללכת בתאי הבידוד שלהם, תוצאת הביקוש ל"עגל חלב"; והפרות, רצוצות ובלויות ממכונות החליבה ומפגיעות שלא טופלו, "אנוסות על-ידי הררי חמאה וייצור חלב עודף לתוך תוכניות שחיטה בסבסוד ממשלתי" (עמ' 51). כך בליש ביומה האחרון:

"שחיטה הומאנית"

שטרכי מראה שאין בנמצא "שחיטה הומאנית". אמנם יש במשחטה השוויצרית ריסון מסוים של מידת האכזריות, ואין ספק שבשיקאגו המצב הרבה יותר גרוע. אבל גם בשוויץ נורא. זה מתחיל במאבק על הכניסה למשחטה. צעקות, קללות, שנאה לחיות שממאנות לזוז – ועינויים כדי "לשכנע" אותן.


המתלמד תוהה אם אין דרך אחרת. ויש: העגל המפוחד ההוא השתכנע להיכנס למשחטה כשהמתלמד נתן לו למצוץ אצבעות. אולם המתלמד הוא דמות חריגה במשחטה, לא תמיד ריאלית, ובסופו של דבר גם הוא פועל בדיוק כמו השאר. הוא זה שהורג את בליש. אחרי ההימום, היא עדיין בהכרה:


גסיסה בהכרה לאחר ההימום מתוארת שוב ושוב. ובימים שהיו מהממים בפטישי עץ, נזכר אחד הקצבים, המתלמדים היו מכים 17 פעם בראש הפרה כדי להמם אותה.

משחטת בקר בארצות-הברית. מקור: Animal Welfare Institute 

נקמת הגוף המת

בליש נוכחת בספר כל העת, מתנגדת באופן קלוש ואבוד למעשים שנעשים בה. שטרכי לקח את רעיון החיה הפסיבית והביא אותו לשיא מוזר, שנראה כאילו יכול לעלות רק בדעתו של אדם שעבד כקצב: דמותה של בליש ממשיכה להיות פעילה-פסיבית לאחר מותה, בתור גוויה, ממש כפי שהייתה בחייה. הפרה עוברת מעובד לעובד במשחטה, ולמרות מותה והפירוק הגובר של שרידיה, היא מציבה אתגרים מיוחדים בפני כל אחד מהעובדים. את אמברוסיו ואת המתלמד משלחת בליש לחופשי, ואילו קרומן, הממונה האלים והתובעני ביותר במשחטה, נגרר למאבק איתנים בגופה המת. קרומן נכשל בניסיון לנסר את גופה לשניים, ולאחר מכן נאבק בכל כוחותיו לפצח בסכין קצבים אדיר את עצם האגן הסרבנית שלה, מול עיניהם השופטות של שאר העובדים. בהמשך הדרך, עוברים חלקי גופה של בליש פירוק, עיבוד ובדיקות, ובכל מקום מתלוננים העובדים על מאמץ מיותר ועל בזבוז. חלקי הגוף הזקן מושמדים בזה אחר זה, לאחר שלא נמצא להם שימוש מסחרי. בסופו של דבר, זוהי הנקמה היחידה, העלובה, שיכולה פרה לנקום במעניה: להפוך את מותה למעיק ולבלתי משתלם עבורם.

כתבות רלוונטיות

דו"ח ועדה בריטית על שחיטת יונקים גדולים: עם הימום וללא הימום
עדות על שחיטת עגלים, מתוך משחטה בישראל
דמות השוחט ביצירות יצחק בשביס זינגר