
העלילה
"יופי שחור" הוא סיפור בגוף ראשון מפי סוס באנגליה הוויקטוריאנית של סוף המאה התשע-עשרה, אשר נמכר פעמים רבות לבעלים רבים ולעבודות שונות. הוא הוביל רוכבים בכפר, משך כרכרות בעיר כשמצבו הגופני הולך ומתדרדר, עד שנמכר בפרוטות לביצוע עבודות הסבלות הקשות ביותר. סופו של יופי שחור, בצירוף-מקרים דמיוני, הוא שיבה מאושרת לחיים קלים בחווה שבה חי בנעוריו. אולם רוב הסוסים הרבים שהוא הכיר בדרכו רבת הייסורים, מוצאים את סופם בדרכים ריאליסטיות יותר – דועכים ומתים מעבודת-יתר ומתאונות. העלילה פשוטה מאוד, ולעתים נדמה שיותר משזהו סיפור, זהו קטלוג מסופר של יחס טוב ויחס רע לסוסים, מעין ספר הדרכה לטיפול נאות בסוסים. סואל הועידה את הספר למבוגרים, אך רעיון הסוס המדבר ופשטות העלילה שבו יותר את לבם של ילדים (לא ילדים קטנים – מדובר ביותר ממאתיים עמודים).רשימת זוועות
לאסונות שפוקדים את יופי שחור ואת חבריו אין סוף. רשימה חלקית: מכות רצח ממאלפים; נפילה ושבירת איברים בעקבות הדהרה מעל משוכות בלתי אפשריות (וגם הרוכבים מתים מדי פעם); מוות משריפה – כשהסוסים לכודים באימה בתוך האורווה; קיצוץ הזנב ללא הרדמה – הדן את הסוס לחיים של עקיצות מחרקים ללא יכולת לגרשם; מחלות כתוצאה מהזנחת האורווה וזיהומה; רעב בגלל גזלת מזונם של הסוסים למכירה; תאונות קטלניות בעיר; פציעה וצליעה כתוצאה מחדירת אבן לפרסה; פציעת הפה מהחדרת מטיל מתכת לפה שהוא חלק מן הרסן; פציעת הפה ואימוץ חמור של שרירי הצוואר כתוצאה מאחיזת הרסנון. ומעל לכל אלה – עבודת פרך בלתי פוסקת, שאם אין מבצעים אותה, סופגים מכות ועוד מכות, או שנמכרים לבעלים גרועים עוד יותר.
מדריך להתנהגות נאותה
אחת הסיבות לכך שדיווחים כה מחרידים הצליחו לעורר את חיבת הקוראים לספר היא בני-האדם הטובים הרבים, שבהם נתקל יופי שחור בחייו. מסייסים מומחים, אשר מבינים למצוקותיו של הסוס, מטפלים בו במסירות ורגישים לסימני פציעה או מחלה, ועד לדמויות שונות (גברים, נשים ונער צעיר) בעלות אחריות חברתית, אשר אינן מתעצלות או חוששות להעיר לאדם המכה סוס או מעביד אותו בפרך, ואף לפנות לרשויות בעניין זה, במידת הצורך. מול אלה מתוארות בבהירות המעלות הרעות: אכזריות, אדישות, בורות ושתיינות. אחד מאסונותיהם של הסוסים, הוא האופנה. כדברי הסוס אוליבר, שאיבד את זנבו בגלל אופנת קיצוץ הזנבות: "לדעתי האופנה היא אחד הדברים המרושעים ביותר הקיימים בעולם." הרסנון, המקבע את צוואר הסוסים לאחור בזווית "גאה" ו"אצילה" תוך גרימת כאבים ונכות, הוא אולי העינוי האופנתי הקשה ביותר. אוליבר מזכיר גם את קיצוץ הזנבות והאוזניים של כלבים מטעמי אופנה, ואומר בחדות (עמ' 47-46):"מדוע אין בני-האדם קוצצים את אוזני ילדיהם שלהם כדי לשוות להם מראה ערני יותר? ומדוע אין הם קוצצים את קצות חוטמיהם שלהם, כדי לשוות לעצמם מראה מפחיד יותר? אילו היו עושים כן הייתה בכך בדיוק אותה מידת היגיון, שישנה בטיפול שהם נותנים לבעלי-החיים. מי העניק להם את הזכות לענות יצורים שברא האל ולהשחית את צורתם?"
הנימה הדתית אינה מפריעה לסואל (שהייתה קווייקרית) לבקר גם את התנהגותם של אנשים דתיים. כדברי העגלון ג'ונס, בשיחה על עבודת-יתר של סוסים ועגלונים גם יחד (עמ' 157): "'...הדת אינה אלא העמדת-פנים. הרי רק בגלל אותם אנשים הנוסעים לכנסייה אנו נקראים לעבודה בימי ראשון!'" ביקורת זו קשורה בביקורת הנוקבת של סואל על הצרכנים – אותם אנשים ששוכרים את העגלות עם הסוסים. הגרועים מכולם הם העירוניים (עמ' 119):
"תמיד היה נדמה שהם חושבים שהסוס הוא מכונה הדומה לקטר, אבל קטן יותר. בכל אופן, הם סבורים שמאחר שהם משלמים בעדו, חייב הסוס לרוץ לאותו מרחק, ובאותה מהירות, ולשאת מטען בעל כובד כרצונם, ממש כמו הקטר."

עבד נרצע
מקור אחר לפופולאריות של הספר, שאולי אינו קוסם עוד לרבים מאתנו כיום, הוא אופיו של יופי שחור. הסוס המעונה אינו נוטר טינה, אינו מתמרד, אינו מבקש לעצמו דבר אלא שינהגו בו היטב. אם רק יטפלו בו כראוי ולא יענו אותו – וזהו המסר הברור ביותר של הספר – הוא יתמיד לשרת את אדוניו האנושיים בעבודה בלתי פוסקת, ואפילו ישמח בכך. יופי שחור הוא כמובן סוס מואנש ביותר, שאופיו כלל אינו סוסי. אך זוהי דמותו האנושית אשר לוקה בשטיחות, קריקטורה של עבד או משרת נרצע בחברה מעמדית קשוחה. ההשוואה ל"בקתת (אוהל) הדוד תום" מתבקשת – אף הוא ספר שנכתב בידי אישה (25 שנים לפני "יופי שחור") במטרה לשנות את יחס החברה לקורבנותיה, ואף הוא זכה להצלחה ולהשפעה. יופי שחור אינו נוצרי אדוק כמו תום, אך גם הוא מושיט את הלחי השנייה, וזוכה בכך באהדת הקהל הוויקטוריאני – ובבוז של קהל מתוחכם יותר.חופש אינו בא בחשבון
האימה הגדולה של תום ושל יופי שחור היא מכירתם לאדון גרוע יותר מזה שהם ברשותו כעת. אך שלא כמו תום, יופי שחור תלוי לחלוטין באדוניו. האופקים של "בקתת הדוד תום" הם חופש לבני-האדם. העבדים יודעים להסתדר יפה בחופש – אם רק יברחו או ישוחררו. אבל חופש לסוסים לא עלה על דעתה של סואל. יופי שחור תלוי לחלוטין בטיפול האנושי לסיפוק צרכיו. השיא של חייו היה בימיו כסייח, אז שוטט להנאתו בחווה סגורה ללא עבודה וללא מתקנים שהושמו על גופו. אפילו חופש חלקי כזה לא ישוב. בהתאם לכך, ליופי שחור אין כל מחשבות על סוסות ועל משפחה (בחברה ויקטוריאנית אין לבטא מיניות באופן מפורש יותר). הוא נועד להישאר משרת של אדונים. 126 שנים לאחר מכן, כשהיחס לעבדות האנושית השתנה הרבה מעבר לחזון ששורטט ב"בקתת הדוד תום", "יופי שחור" מבטא עדיין את התפיסה האנושית המתקדמת ביותר ביחס לסוסים, גם בקרב "חובבי סוסים". הדבר הטוב ביותר שקרה לסוסים הוא המצאת כלי-הרכב הממונעים - לא שינוי ביחסם של בני-אדם אליהם.המלצה
"יופי שחור" הוא עדיין ספר מצליח לילדים גדולים, אולי דווקא בגלל פשטנותו. למבוגרים יותר, הוא מרתק הן בזכות חשיבותו ההיסטורית, והן בזכות התיאור שופע הבקיאות בחיי הסוסים, בעולם שבו נוהגים בהם בתור כוח עבודה גרידא.http://anonymous.org.il/art134.html





