דמעות של גמל

הסיפור המשפחתי

כשאינגן טמי כרעה ללדת, היא רצתה להיות לבד. במשך יומיים הוולד לא הצליח לצאת וכל המשפחה התגייסה לעזרה, עד שמשכו את בוטוק החוצה. אינגן טמי רק רצתה להתרחק, ובטח שלא להיניק את בוטוק. הימים חלפו והיא המשיכה לסרב. המשפחה האכילה את בוטוק, אבל הוא רצה את אימא וכולם פחדו שהוא ימות מצער. ניסו לקרב ביניהם, אפילו לדחוף אותו אליה בכוח – כלום לא עזר. בסוף נשאר רק מוצא אחד: להזמין מוסיקאי לטקס המקובל במקרים כאלה, שיחזיר את אינגן טמי לבוטוק. שני הבנים יצאו למסע לישוב הקרוב, 50 קילומטרים מהמחנה המדברי של המשפחה, כדי למצוא מוסיקאי. המורה המקומי למוסיקה התגייס למשימה, וכל המשפחה הגיעה לטקס: הנגן על כיסא עם כלי הקשת שלו, ואודגו מלטפת את אינגן טמי ושרה לה. ואז זה קרה: הדמעות החלו לזלוג מעיניה של אינגן טמי ופתאום היא נתנה לבוטוק לינוק ונגעה בו בראשה בעדינות. הטקס תם, ומאז חיו האם והבן יחד כמו כל משפחה נורמלית.

פרויקט תיעודי

זוהי, בקיצור, עלילת "דמעות של גמל", סרטם של ביאמבסורן דאווה ולואיג'י פלורני. המקום הוא מדבר גובי שבדרום מונגוליה, אודגו היא בת למשפחת רועים-נוודים, המחזיקה 60 גמלים וכ-300 כבשים ועזים. אינגן טמי (Ingen Temee) היא נאקה – נקבת גמל, ובוטוק (Botok) הוא בכר – גור גמלים. והסיפור – תיעודי לחלוטין. דאווה, מונגולית עירונית ונכדה של נוודים, שמעה על הטקס המוסיקלי, שנהוג לקיים לפתרון בעיות בין אמהות לגורי גמלים, כבשים וחיות אחרות, והחליטה לנסות לתעדו בסרט. דאווה ופלורני הגיעו למדבר גובי עם צוותם מבית-הספר לקולנוע של מינכן, ולאחר חיפושים רבים מצאו משפחה בת ארבעה דורות, החיה יחד באזור פורה יחסית של המדבר. בני המשפחה שיחקו בתפקיד עצמם בשמחה, תחת בימוי מזערי. לקראת סוף עונת הלידות של הגמלים, הצליח הצוות לצלם לידה רגילה אחת, ואז הנאקה ההרה האחרונה, אינגן טאמי, התקשתה ללדת – למזלם של דאווה ופלורני. דחייתו של בוטוק, ניסיונות הקירוב ביניהם ולבסוף הטקס והשפעתו המפליאה – כולם תיעודיים ללא התערבות הבמאים.

קסם דו-דבשתי

כפי שניתן להתרשם מהפוסטר של הסרט, הגמלים הדו-דבשתיים של מדבר גובי, עם בלוריתם המתנופפת ועיניהם הגדולות וארוכות הריסים, הם מתחרים רציניים על תואר היצורים המשובבים ביותר על פני כדור-הארץ. דבשותיהם מתנשאות לגובה 2.10 מטרים ומשקל הגדולים שבהם עולה על 800 קילוגרמים. הם מסוגלים לנוע כ-160 קילומטרים ללא מים, לאכול כל דבר מן הצומח ולאגור בדבשות 36 קילוגרם של שומן לימי מחסור. בחורף הם מכוסים בצמר עבה, המאפשר להם לשרוד בטמפרטורות הצונחות עד 45 מעלות מתחת לאפס, והאיברים הרגישים בפניהם – עיניים, נחיריים ואוזניים – נסגרים היטב בסופות החול המשתוללות במישורי המדבר. בני-אדם בייתו גמלים כאלה לפני כ-3,500 שנה, וכיום נותרה רק אוכלוסיית בר קטנה שלהם, המוגנת על-ידי ממשלת מונגוליה.

אהבה ורצון

הצלחת "דמעות של גמל" ברחבי העולם, נובעת מן העוצמה הרגשית של הסרט: מצוקתו של הבכר החמוד, המאמץ העצום שמשקיעה משפחת הרועים בניסיון להצילו והצלחת קירוב הלבבות. המבקרים ממהרים להציג את העלילה כמטאפורה למצב אנושי, אבל הסרט אינו מטאפורי – זהו סרט תעודה. בוטוק זקוק לאמו ללא כל קשר ל"בכר שבתוכנו". עצמאותו הגופנית, שעות אחדות לאחר הלידה, אינה מזכירה תינוק אנושי אלא ילד בגיל הגן; הוא מסוגל אפילו לרוץ אחר אמו, שפשוט בורחת ממנו. הפטרונים האנושיים שלו יודעים לסחוט חלב מעטיני אמו ולהגיש לו ליניקה. אבל הוא זקוק להרבה יותר מחלב, וגמולו העגום הוא דחייה בנוסח גמלים: בעיטות קטנות המסלקות את ראשו מן העטינים, אשר פלורני (האחראי על הסיפור) מציג באותנטיות מול בכר אחר, שאמו הסבלנית נותנת לו לכרסם את רגלה בתור בידור. גם אם יש בסיטואציה דמיון למצבים אנושיים, הצגת הסרט תוך הדגשת המטפוריות היא מהלך צר-מוחין במיוחד, משום שהגמלים מתפקדים כסובייקטים לכל דבר: לבוטוק יש צרכים נפשיים הנפרדים לגמרי מצרכיו הגופניים הבסיסיים, לאינגן טאמי יש העדפות החורגות מתבנית אינסטינקטיבית פשוטה, וכאשר היא משנה את גישתה – ברור שמשהו התרחש בנפשה (גם אם קשה להבין מה התרחש – הנוודים אמרו לדאווה, שהטקס תמיד מצליח, גם אם הוא מתארך על פני ימים; הטקס, שכולל שירת צלילים שאין להם משמעות אלא ליצירת קשר עם גמלים, מושתת על מסורת של פעולות שעובדות לפי הניסיון, ללא הסבר). אם כן, עלילת הסרט בנויה על רצונם העצמאי של הגמלים. האנשים שסביבם יכולים רק לנסות לשכנע, לעזור או ללחוץ – אך ההחלטות נותרות של הגמלים.

חיי קהילה

קל לראות את סיפורם המשולב של משפחת הגמלים ומשפחת בני-האדם במונחים רומנטיים: האנשים אוהבים כל-כך את הגמלים ומשקיעים בהם מאמץ כה רב! היחסים המצטיירים בין האנשים לגמלים, לכבשים ולעזים, נראים קרובים, כקהילה רב-מינית אחת. כך נראית חברת רועים אמיתית, בשלב שלפני הפיכת המרעה לעסק מסחרי מנוכר. בני-האדם מתפקדים כלפי הגמלים כמיילדים, כתחליפי-הורים לגורים, כזקני הקהילה שמבקשים לעשות סולחה, כעובדים סוציאליים וכפסיכולוגים – אמנם בעלי כוח לבצע אשפוז כפוי (לקשור את האם ובכר יחד) אלא שמדובר במצב חירום והכוונות טובות. ומכיוון שמדובר בפרויקט שעוסק במהותו בשכנוע ולא בכפייה, נראה שאינגן טאמי מגיבה לרצון הטוב – לליטופים, לקולות המרגיעים, לתנועות העדינות. יש הדדיות ותקשורת ממשית בין הגמלים לאנשים.

שליטים נאורים ונתיניהם

מצד אחר, קל לשכוח את הבסיס הכלכלי והכפוי של היחסים בקהילה זו של גמלים, בני-אדם, כבשים ועזים. הגמלים מבויתים, וביות הוא צורה מובהקת של שליטה. הם מנוצלים לרכיבה ולסחיבה, וכמו הכבשים והעזים, הם מנוצלים לחלב, לצמר וגם לבשר. הבמאים כמעט מסתירים עובדות אלה. יתכן שהטלאים החמודים שמגפף הילד אוגנה, סגורים במכלאה כדי שניתן יהיה לחלוב מאמותיהם את החלב שנועד להם; נחיריהם של הגמלים הבוגרים מנוקבים במקל; שניתן לקשור אליו חבל ולשלוט בהם; הגמל שעובר גז "מאבד סבלנות", כפי שאומר אחד הגברים במשפחה לשני, שמחזיק את הגמל; ואוגנה המתוק לא מפסיק להצליף באמצעות חבל בגמל שעליו הוא רוכב. החבלים, המשמשים בתור רסן סביב ראש הגמלים או כובלים את רגלם ליתד הנעוץ בקרקע, והעשויים באופן אירוני מפרוות גמל – הם הסימן הניכר ביותר לשעבוד הגמלים. אחת הסצנות הקשות ביותר בסרט היא הלבשת רסן על ראשו של הבכר הראשון של האביב. המדובר בסך הכל בפעולה עדינה, ללא גרימת כאב או הגבלה, ולמרות זאת הבכר זועק ונאבק כאילו מבצעים בו מעשה נורא. ואולי זה באמת מה שעושים בו.

מנקודת-המבט של החברה המתועשת, המייסרת מיליארדי חיות בעינויים שלא ישוערו, הביקורת על חברת הרועים עשויה להיראות קטנונית. חברת הרועים אכן מצטיירת כשיא ההרמוניה עם הטבע, באופן יחסי לחברה שלנו. אך ניצני הפורענות כבר נמצאים שם – אפילו שם.