אירופה וארה"ב מול ארגון הסחר העולמי

פוחדים באירופה

במדינות אירופיות כגון בריטניה, מדינות סקנדינביה, גרמניה ושווייץ, מתנהל מאבק ממושך לחקיקה למען רווחת בעלי-חיים, אשר שורשיו בשנות השבעים. בשנים האחרונות נושא המאבק פירות משמעותיים באיחוד האירופי, אם כי האיחוד עדיין מתרחב ומקבל לתוכו מדינות, שאין בהן חקיקה מתקדמת להגנה על בעלי-חיים ועניין בנושא. מעל למחלוקת הפנימית באירופה מתנשאים איומי ה WTO. האיחוד האירופי, כישות מדינית צעירה ולא מגובשת, הפגין בשנים האחרונות חולשה רבה מול איומים אלה.

פוחדים מה-WTO : מלכודות רגל

מלכודות רגל, אשר משמשות ציידים עבור תעשיית הפרווה, הן מלתעות פלדה המונחות בשטח טבעי, והן ננעלות באמצעות קפיץ חזק על רגלו של בעל-החיים שדרך בתוכן בטעות. הקורבן נפצע קשה, מדמם, ולעתים רגלו נשברת ואף נתלשת ממקומה במאבק הנואש להשתחרר. השימוש במלכודות רגל עורר מחאה ציבורית מתמשכת, ובשנת 1991 העביר האיחוד האירופי תקנה, שאסרה על שימוש במלכודות רגל בקהילה האירופית החל משנת 1995, ואסרה ייבוא פרוותיהם של בעלי-חיים מ-13 מינים, ממדינות הלוכדות חיות אלה במלכודות רגל. ייסוד WTO בשנת 1994 שם קץ לרפורמה, וזאת אף מבלי שמוסדות WTO נקפו אצבע. מחשש שמדינות המשתמשות במלכודות רגל יעתרו ל-WTO נגד האיחוד האירופי על הפרת חוקי הסחר החופשי, לא טרח האיחוד האירופי לחכות לתביעה נגדו, וביטל מיוזמתו את התקנה נגד מלכודות הרגל. תחת זאת פתח האיחוד האירופי במשא-ומתן עם שלוש המדינות העיקריות שמשתמשות בשיטה אכזרית זו - ארצות-הברית, קנדה ורוסיה - והגיע להסכמים, שאיבדו כמעט את כל משמעות התקנה המקורית.

פוחדים מה-WTO: מוצרי קוסמטיקה

בשנת 1993 (כאמור, לפני ייסוד WTO) קבע האיחוד האירופי חוק, שאסר החל מינואר 1998 לשווק באירופה מוצרי קוסמטיקה - מתוצרת מקומית ומתוצרת מיובאת גם יחד - אשר מכילים מרכיבים שנוסו על בעלי-חיים. גם במקרה זה גרמה אימת WTO לביטול החוק המקורי, עוד בטרם נכנס החוק לתוקף ובטרם עתרה מדינה כלשהי על הפרת הסכם הסחר. בנובמבר 2002 הסכימה מועצת אירופה על חוקים חדשים ופשרניים, הדוחים בשנים רבות את הפסקת הניסויים - ומותירים זמן רב לנסיגה: בשנת 2009 ייאסר ביצוע ניסויים בבעלי-חיים לצורך פיתוח מוצרי קוסמטיקה, ורק בשנת 2013 ייאסר שיווק מוצרים כאלה. ייתכן גם שיוסכם, כי מעבדות הניסוי יוצאו ממדינות האיחוד האירופי, ומוצריהן ימשיכו להיות משווקים בתוכו.

ארצות-הברית עושה שריר

מעבר לים, בארצות-הברית, החקיקה להגנה על בעלי-חיים מפגרת מאוד אחרי התקדימים האירופיים. אולי מכיוון שהמצב ממילא גרוע כל-כך, הארגונים האמריקאיים להגנה על בעלי-חיים, כגון HSUS, המתמחה בקידום חקיקה, כמעט מתעלמים מ-WTO, בניגוד לארגונים האירופיים. עם זאת, דווקא ארצות-הברית, כמדינה חזקה, שאינה נוטה להתחשב בתכתיבים של הקהילה הבינלאומית, מוכנה להתמודד עם תכתיבי WTO במאמץ לשמור על חוקיה המעטים להגנה על בעלי-חיים. במאבק לשמירה על החוק להגנה על דולפינים בשנות התשעים, כבר הוכיחה ארצות-הברית, שהיא מוכנה להתעמת עם WTO (גם אם ללא הצלחה). בשנת 2000 הגדילו האמריקאים לעשות. בעוד שמן העבר השני של האוקיינוס האטלנטי מבטלים חוקים שכבר נחקקו, חוקקה ארצות-הברית את חוק פרוות הכלבים והחתולים, האוסר ייבוא פרוות כלבים וחתולים. החוק מבקש להבטיח, שהצרכנים אינם תורמים ללא ידיעתם "למסחר המבעית", ושהדרישה בתוך ארצות-הברית לא תספק תמריץ לשחיטת כלבים וחתולים עבור פרוותם במדינות אחרות. הצהרה כזו, למרות עינו הפקוחה של WTO, נותנת תקווה לעתיד החקיקה המקומית להגנה על בעלי-חיים - דווקא בזכות כוחנותה של ארצות-הברית והרגליה לקבוע כללים עבור מדינות זרות.

הסעיף המתקדם ב-GATT

עד כה הצגנו את WTO בתור כוח אדיש, הרומס בעלי-חיים. לתוך מערכת כוחנית זו יכולים להסתנן גם קולות אחרים, כתוצאה מלחץ ציבורי. כך, בתוך הסכם ה-GATT (הסכם המסחר המרכזי שעליו חתומות המדינות החברות ב-WTO), שרובו הגדול מגונן על האינטרסים של חברות מסחריות גדולות, קיים גם סעיף XX, שבו נאמר כי יש להימנע מלכפות על מדינות צעדים, שהם "הכרחיים להגנת המוסר הציבורי"; "הכרחיים להגנת בריאותם וחייהם של בני-אדם, בעלי-חיים וצמחים"; או קשורים בהגנה על "משאבים טבעיים מתכלים".

זכותן של מדינות אחרות לפגוע

במבט ראשון, נראה כי סעיף XX כמעט מבטיח גאולה לבעלי-חיים, אם זכו להגנתם של חוקים מקומיים. במציאות, נדחק הסעיף המבטיח לשוליים. הנימוק פשוט: המדינות רשאיות להגן על בעלי-החיים שבתחומן, אך לא על בעלי-החיים שבמדינות אחרות. אולם היכן נתקלים בנחת זרועו של WTO? דווקא כאשר מדינה מבקשת להחרים מוצרים, שיוצרו במדינות אחרות, אשר פוגעות בבעלי-חיים בשטחן. למשל, כאשר ניסתה ארצות-הברית לאסור ייבוא דגי טונה שנלכדו ברשתות הפוגעות בדולפינים, קבעה ועדת ה-GATT, שאסור לארצות-הברית להתערב במדיניות ההגנה על בעלי-חיים במדינות אחרות.

כדאי לנדוד לארצות-הברית

במקרה אחר, מקרה השרימפס-צבים, זכו האמריקאים להצלחה רבה יותר. רשתות המשמשות לדיג סרטני שרימפס, תופסות והורגות גם צבי ים. איש אינו מגן על הסרטנים, אך כל המינים של צבי ים נמצאים בסכנת הכחדה, ולכן קבעה ארצות-הברית תקנות, המחייבות את דייגי השרימפס להתקין ברשתות פתחי מילוט מיוחדים לצבים. במקביל לכך, נאסר ייבוא שרימפס ממדינות, שלא הוכיחו כי אף הן נקטו צעדים, בחוק ובמעשה, למנוע את הרג הצבים. כאשר התלוננו מלזיה, תאילנד, פקיסטן והודו על האיסור שנכפה עליהן, ניתן היה לשער, שוועדת ה-GATT תתמוך בהן. כך אכן קרה ב .1998 ארצות-הברית ערערה, והפעם זכו הצבים בעמדה אוהדת יותר, כי הם... נודדים, וכי חלקם מגיעים לחופי ארצות-הברית! הצבים הוכרו אפוא כראויים להגנה, בתור חיות המצויות בטריטוריה האמריקאית, אך ועדת הערעורים של ה-GATT דחתה את עמדת ארצות-הברית מנימוקים טכניים. האמריקאים לא נשברו. במקום להסיר את החרם, כנדרש - הם התחכמו: הם שינו את נוסח החוק שלהם, הדורש ממדינות אחרות לחוקק חוק זהה לחוק האמריקאי, ותחת זאת דרשו מכל המדינות לחוקק חוק שיביא לתוצאות דומות, בדרך שנראית להן. ביוני 2001, לאחר שהתלוננה מלזיה בשנית בפני ועדת GATT על החרם נגדה, הוחלט שארצות-הברית עומדת בדרישות GATT. הצבים הנודדים זכו. האמריקאים שוב הראו, שאפשר להתמודד עם WTO.