הצד האפל של גני חיות

חיות עודפות  תצוגת התנהגות סטריאוטיפית  מה לומדים בגני חיות? 

חיות עודפות

עסקים ועודפים

במהלך רוב ההיסטוריה שלהם, שימשו גני חיות כמקומות בידור, שבהם מפגינים בני-אדם את כוחם ואת ניצחונם על חיות הבר. הפגנת הכוח נערכה באמצעות כליאת החיות בכלובים זעירים, מופעים כוחניים ואילוץ החיות להתחנן למזון. בשנות ה-70 של המאה ה-20, עם השינויים שחלו בדעת הקהל במערב, החלו גני חיות להציג את פעילותם במונחים של שימור מינים בסכנת הכחדה, מחקר וחינוך לשמירת טבע. תנאי הכליאה בגני החיות הגדולים שופרו, במקביל להשקעת מאמצים גדולים בשמירה על בריאותן ורווחתן של חלק מהחיות.

עם זאת, גני החיות המשופרים נותרו עסקים שפועלים בעיקרם לפי אינטרסים מסחריים. הטיפול המושקע בחלק מהחיות תורם ליחסי-הציבור של העסק, בעוד שגורלן של שאר החיות בגן עלול להיות עגום. גורם מרכזי למצבן הרע של חיות אלה הוא רבייה בשבי. בעבר, תנאי השבי הקשים מנעו מהחיות להתרבות. שיפורים בתנאי הכליאה, עניין בשימור מינים, ולעתים גם שימוש בהזרעה מלאכותית בכפייה, גרמו לחיות ממינים רבים להעמיד צאצאים בגן החיות. אולם הרבייה בשבי כרוכה בלידת חיות רבות שגני החיות מעוניינים להיפטר מהן כ"עודפים". גני חיות – גם המשופרים שבהם – אינם מתחייבים לתת לחיות שנולדו בהן מחסה במשך כל חייהן.

להערכת הארגון הבריטי CAPS, בגני החיות באירופה מצויים בכל עת בין 7,500 ל-200,000 חיות עודפות; ויקי קרוק, שפרסמה ב-1997 ספר על גני חיות, העריכה שמספר החיות העודפות בגני החיות בארצות-הברית הוא כ-80,000 בשנה. אין בידינו נתונים על המצב בישראל, אולם סביר להניח שהוא דומה למצב באירופה ובארצות-הברית. רק ארבעה גני חיות בישראל (גן החיות התנכ"י בירושלים, הספארי ברמת גן, גן החיות הלימודי בחיפה והחי פארק בקריית מוצקין) חברים בהתאחדות האירופית לגני חיות ולאקווריומים (EAZA). החברות ב-EAZA אמורה להבטיח תנאים סבירים לחיות, אך אין בה הגנה מפני הפגיעה בחיות עודפות.

טיגריסים שמקורם בגני חיות עלולים לסיים את חייהם בכלובים קטנים, בקרקסים או כמטרה לירי, משום שהם צאצאים להורים מתת-מינים שונים ולכן אינם מתאימים לתוכניות שימור (צילום: advocateforsavinganimals.org) 

"ייצור" גורים

מניע מרכזי להרבעת חיות בגני חיות הוא "ייצור" גורים, שמהווים מוקד משיכה לקהל הרבה יותר מחיות בוגרות. דוב הקוטב קנוט, למשל, שנולד בגן החיות הוותיק של ברלין, הכניס לגן כ-5 מיליון אירו והפך את 2007 לשנה הרווחית ביותר בתולדות גן החיות. הרבעה לשם "ייצור" גורים החלה להתפשט בשנות ה-60 של המאה ה-20. דווקא האהבה לחיות (או, ליתר דיוק, החיבה למראה גורים כלואים) היא שמניעה הרבעת חיות עודפות. כשהגורים גדלים, מושכים פחות קהל ותופסים יותר מקום, לגן החיות יש אינטרס להיפטר מהם. על רקע זה פתחו סוחרי חיות עסקים משגשגים, שהתמחותם היא סילוק העודפים מגני חיות.

עודפים חברתיים

עודפים נוצרים גם כשחיות אינן משתלבות במבנה חברתי נתון. הבעיה הבולטת ביותר היא עודף זכרים. במינים רבים, שבהם נולדים נקבות וזכרים במספר דומה, להקות טיפוסיות בטבע כוללות זכר דומיננטי המוקף במספר נקבות ובגורים, בעוד ששאר הזכרים הבוגרים חיים כבודדים או בלהקות קטנות. בגני החיות מעוניינים להחזיק רק בלהקה המרכזית, ורוב הזכרים הופכים אפוא לעודפים. לגני חיות יש אפוא אינטרס להיפטר מאריות זכרים, למשל.

עודפי תוכניות שימור

עודפים נוצרים גם תחת התוכניות האופנתיות לשימור מינים ותתי-מינים ביולוגיים (גרעיני רבייה). חיות מתתי-מין שונים של אותו המין יכולות להעמיד צאצאים פוריים ובריאים, אף על-פי שבטבע אינן נוטות להיפגש כי הן חיות באזורים שונים. בשבי, לעומת זאת, קל להפגיש בין חיות מתתי-מין שונים. כך, אורנג-אוטנים מסומטרה אינם פוגשים בטבע באורנג-אוטנים מבורניאו, אולם בגני חיות קל לזווג ביניהם. לפי התפיסה של תוכניות לשימור המגוון הביולוגי, הצאצאים הם בני-כלאיים מיותרים. בתוכניות השימור, החיה איננה סובייקט בעל ערך בפני עצמו, אלא רק דגימה של מטען גנטי מסוים, ואין כל בעיה מוסרית להיפטר מדגימות מיותרות. בשנות ה-90, היו כשליש מכלל האורנג-אוטנים בארצות-הברית בני-כלאיים. במשך השנים גברה הזהירות ביצירת הכלאות כאלה, אולם אורנג-אוטן עשוי לחיות בשבי 60-35 שנים, ובני-הכלאיים מן העבר הפכו לקורבן האופנה החדשה בניהול גני החיות. מנהלי תוכניות השימור, כמו רוברט לייסי מהפארק הזואולוגי של שיקאגו, מאמינים שבני-הכלאיים תופסים משאבים שהיו עשוי להועיל לאורנג-אוטנים טהורי גזע, ולכן יש להרוג אותם לאלתר.

תוכניות שימור מביאות ליצירת עודפים בדרך נוספת. כדי לייצר מגוון ביולוגי, מספר הצאצאים הנחוצים מכל זוג הוא קטן מאוד. לאחר לידות בודדות, הזוג הופך לעודף עבור תוכנית השימור. משמעות הדבר היא העדפה להרוג את החיות (או לנסות לזווג אותן עם נקבות וזכרים אחרים – מהלך שעלול להיות כרוך בהפרדה טראומטית ובחיבור קשה).

חיות מתות ליד "נולסקי ספארי פארק", אנגליה. את התמונות צילמה בינואר 2011 עובדת הפארק לשעבר, פני בויד, שהתפטרה לאחר שחזתה בירי בחיות עודפות. הנהלת הפארק טענה שהחיות שבצילום מתו מסיבות טבעיות. 

סחר בחיות עודפות

כדי להימנע מיחסי ציבור גרועים, מעדיפים גני החיות הגדולים להעביר חיות עודפות לגני חיות אחרים. להעדפה זו יש בסיס בתקנות של האיחוד האירופי ובתקנונים וולונטריים. למרות זאת, גני חיות רבים סוחרים בחיות או מוסרים אותן לגורמים מפוקפקים. מכיוון שהדברים נעשים בהסתר, המידע על כך מועט מאוד. הארגון האמריקני PETA מזכיר שלושה גני חיות שנחשפו בשנים האחרונות בהעברת חיות לסוחרים, ובכלל זה ג'ירפות, זברות, קנגרואים, וולבים ואנטילופות. העיתון הבריטי The Observer חשף ב-2004 שלושה גני חיות בריטיים שנפטרו מחיות עודפות דרך סוחר מפוקפק, המוכר אותן לכל המרבה במחיר. מידע מפורט יותר התפרסם בשנים קודמות. העיתון San Jose Mercury News ערך חקירה יסודית על החיות העודפות שהועברו מגני החיות המורשים בארצות-הברית בשנים 1998-1992, ומצא כי מתוך 19,361 יונקים שעזבו את גני החיות כעודפים, 7,420 (או 38%) הועברו לסוחרים, לאנשים לא מזוהים, לגני חיות לא מורשים ולחוות ציד; חלק משמעותי מהסחר בחיות היה בלתי חוקי. מחקר מקיף אחר מ-1997, של הארגון הקליפורני PAWS, מביא נתונים על מספר גני חיות אמריקניים גדולים ומוכרים, שנחשפו במהלך שנות ה-90 במכירת חיות עודפות לסוחרים מפוקפקים, פרסמו הצהרות על שינוי במדיניות בעקבות החשיפה, אך המשיכו למכור חיות לסוחרים בחודשים שלאחר ההצהרה.

מכירות פומביות

בארצות-הברית, חלק מהחיות העודפות מגיע למכירות פומביות. בדומה למכירות פומביות של חיות מבויתות, כך גם חיות "אקזוטיות" נמכרות בתנאי לחץ קשים. החיות נאבקות וצורחות כשהן נגררות בכוח אל זירת המכירות, המוקפת בהמון אדם רועש; מכיוון שמדובר בחיות בר, שאינן נוטות לציית, האלימות עלולה להיות קשה עוד יותר מהמקובל במכירות פומביות של בקר. תנאי הכליאה במהלך המכירה הפומבית וסביבה קשים במיוחד. חקירת PAWS מציינת מספר עסקים שניהלו מכירות פומביות כאלה בשנות ה-90, ובאינטרנט ניתן לראות שהם עדיין פעילים ומשגשגים. חברת "האחים לולי" ממונטנה, למשל, ממשיכה לקיים מספר מכירות פומביות בשנה של חיות "אקזוטיות" מעשרות מינים. רבים מהמינים אינם אמריקניים, ולפיכך מקור החיות הוא בגני חיות, או בחיות שהורבעו לפני שנים מחיות שנקנו מגני חיות.

הרג במכלאות

אחד מהיעדים הבולטים של החיות העודפות מגני החיות בארצות-הברית הוא חוות הרג. חוות כאלה התפתחו במהירות בעקבות חוק המינים בסכנת הכחדה, שנחקק ב-1973 והגביל ציד חיות בטבע (אך לא בשבי). יזמים טקסאניים מיהרו לנצל את תאוות ההרג של הציידים ופתחו חוות, שבהן מרביעים חיות בר "אקזוטיות" במטרה אחת – לאפשר לצרכנים להרוג אותן ברובה, ואף בחץ וקשת. להערכת הארגון האמריקני HSUS, למעלה מאלף חוות כאלה פועלות בארצות-הברית. בחוות מרביעים חיות ומרגילים אותן לנוכחות קרובה של אנשים, כדי שיהיה קל לירות בהן מקרוב. אספקה של חיות מגיעה גם מבחוץ, וחיות עודפות רבות מגני חיות מסיימות את חייהן במכלאות אלה, דרך תיווכם של סוחרי חיות.

יעדים אחרים

גני חיות מוכרים חיות עודפות לשורה של יעדים נוספים, בעיקר דרך מתווכים. יעדים כאלה כוללים:

• גני חיות או פינות חי שאין בהם תנאים מתאימים. במקומות אלה, לעתים קרובות המרחב קטן מדי, אין לחיה שנקנתה חברה מתאימה והמטפלים במקום לא יודעים כיצד לטפל בה.
• אנשים פרטיים שמעוניינים להחזיק בחיה כ"חיית מחמד". גורי טורפים גדולים, קופים גדולים וחיות גדולות אחרות, נמכרים בקלות כשהם גורים. עד מהרה החיות גדלות ומתחזקות, והמטפלים מתרחקים מהן בפחד. הן עלולות לחיות בכלובים זעירים או קשורות בשרשרת קצרה עד יום מותן.
• קרקסים הם יעד מקובל לחיות ממינים מסוימים, כגון פילים. בקרקסים אין אפילו מראית-עין של תנאי מחיה הולמים לחיות, אלא רק תנאים מינימליים להחזקת החיה בחיים ולהובלתה. בקרקס עוברת החיה אילוף אלים, שנועד לגרום לה לבצע להטוטים מפחידים או מסוכנים.

מאחר שכל המקומות האלה אינם מתאימים להחזקת חיות בר ולעתים קרובות הם תלויים במימון לא יציב, חלק מהחיות שמקורן בגני חיות חוזרות לידי הסוחרים. בארצות-הברית מועברות אלפי חיות עודפות לניסויים (בגן החיות עצמו או במוסד אחר שקנה את החיות), ונחשפו גם מכירות שיטתיות למפחלצים, ישירות מגני חיות מוכרים. יש להדגיש, שאפילו גני חיות שלא נפטרים מהחיות העודפות, עלולים להחזיק חיות אלה במתקנים צדדיים, שבהם שוררים תנאים גרועים.

סטוני, פיל שנולד בגן חיות בפורטלנד, אורגון, ונמכר למאמן כשהיה בן שלוש. הוא הופיע בקרקסים עד שנפצע עקב ישיבה בתנוחה לא טבעית כמו זו שבתמונה ומת לאחר חודשים של ייסורים ללא טיפול. 

הרג בגני החיות

מי שמצדדים בסילוק חיות עודפות מגן החיות, רואים בהריגתן בתוך הגן פתרון מיטבי. ב-2007 הצהירה EAZA שהיא מעודדת באופן פעיל את גני החיות החברים בה להרוג חיות לא רצויות – אם גני חיות אחרים לא מעוניינים בהן או שהן בנות-כלאיים. בתקנון EAZA מ-2004 מוזכר הרג "מהיר וללא סבל" של חיות עודפות בתור רע הכרחי, שיש לבכרו על פני "הגבלות רבייה שעלולות להשפיע על רווחת האינדיבידואל או הקבוצה." התקנון כולל איסורים עמומים על "רמות בלתי מקובלות של עודפים ו/או היפטרות בלתי אחראית מחיות."

סביר להניח, שהרג מהיר הוא מעשה פחות נורא מכל שאר התרחישים העומדים בפני החיות העודפות. אולם ההרג בתוך גן החיות חסין בפני חשיפה וביקורת עוד יותר ממכירת החיות לגורמים חיצוניים. ההרג נוח מבחינה כלכלית (גופת החיה משמשת להאכלת חיות אחרות) וקל לבצעו. לכן האצבע על ההדק עלולה להיות קלה במיוחד כשההרג נערך בתוך גן החיות.

מסקנות

דונלד ג. לינדבורג, ששימש כעורך כתב-העת Zoo Biology, העלה ב-1991 על סדר היום של גני החיות את בעיית החיות העודפות. במאמר מערכת, פסל לינדבורג, מטעמים מוסריים, את כל הדרכים שהוזכרו לעיל להיפטר מחיות. הוא קרא לגני החיות שנחשבים כמתקדמים "להכיר בכך שחלק מהמחיר של שימור מינים בסכנת הכחדה משמעו לספק חיים מכובדים לכל אלה שתרמו את הגנים שלהם לדורות הבאים, ולתכנן את התקציב בהתאם לכך." לינדבורג הציע לגני החיות לשתף-פעולה ביניהם, ורצוי – על בסיס בינלאומי, כדי ליצור בעלות נמוכה מקלטים לחיות עודפות, אולי הרחק מהמרכזים העירוניים שבהם פועלים גני החיות.

לטווח הקצר, הפתרון של לינדבורג ראוי למימוש – אלא שהוא נותר רחוק ממימוש כפי שהיה לפני 21 שנים. לטווח הארוך, בעיית החיות העודפות היא רק אחת ממקורות חוסר הלגיטימיות המוסרי של החזקת חיות בר בשבי. כל אדם השוקל לבקר בגן חיות, צריך לקחת זאת בחשבון משום שביקורו יממן את המשך השבי.

תצוגת התנהגות סטריאוטיפית

מהי התנהגות סטריאוטיפית?

חיות בשבי מפתחות מגוון של התנהגויות שאינן מופיעות בטבע. מבין הפעולות החריגות שמפגינות חיות בר שבויות בגני חיות, הבולטות ביותר הן "התנהגויות סטריאוטיפיות". המדובר בפעולות בעלות שלושה מאפיינים:

• הן מתנהלות בתבנית קבועה;
• החיה חוזרת עליהן באופן סדיר;
• אין להן פונקציה ברורה.

התנהגויות סטריאוטיפיות כוללות צעידה, התהפכות, טלטולי ראש, לעיסה ומציצה של עצמים (שאינם מזון), גלגול לשון, אכילת צואה, ליקוק עצמי עד פציעה, מריטת נוצות, הטחת ראש בקיר ועוד. התנהגות סטריאוטיפית מבטאת בדרך-כלל מצוקה, בעיקר במצבים שבהם תנאי השבי אינם מאפשרים לממש דחף מסוים. הפעולה החזרתית עשויה לבטא משהו שהחיה משתוקקת אליו אך לא יכולה להשיגו, כגון: חוויה של חיפוש מזון בדרכים המאתגרות שהחיה מותאמת להן, מסתור או שמירת מרחק מפני החיות שבמכלאה או מפני אנשים, או עניין שחסר במכלאה. כך, למשל, במינים שמבלים בטבע חלק ניכר מזמנם בחיפוש מזון ובאכילה, מופיעות בגן החיות תנועות החוזרות במשך שעות לקראת מועד האכלה קבוע. ההתנהגויות הסטריאוטיפיות נוטות להחמיר עם הגיל ו/או עם התמשכות תקופת הכליאה.

טיגריס בצעידה סטריאוטיפית (צילום: Born Free Foundation, מתוך: Stereotypic Animal Behaviour) 

התנהגות סטריאוטיפית עלולה לשרוד כעדות להגבלות התנהגותיות שכבר אינן קיימות. למשל, טיפול לקוי בגור (כגון מקרים שבהם הגור מטופל על-ידי אדם ולא על-ידי אמו) עלול להשפיע על החיה גם בבגרותה, כשאינה זקוקה עוד לטיפול אמהי. בחיות בוגרות שעברו טיפול לקוי בינקותן מופיעה התנהגות סטריאוטיפית מוגברת, אם כי הפעולות החוזרות עשויות להיות שונות מאלה שאפיינו את החיה הצעירה.

התנהגויות סטריאוטיפיות כמעט שלא נצפו בטבע. בחיות מבויתות, לעומת זאת, הן שכיחות מאוד, למרות ההסתגלות התורשתית שלהן לתנאי שבי. ככל הנראה, השכיחות הגבוהה היא תוצאה של התנאים הקשים במיוחד במשקים חקלאיים ובמתקני מחקר. בגני חיות מקובלת השקעה הרבה יותר גדולה בכל חיה, אולם למינים רבים של חיות בר יש צרכים שקשה מאוד לספק בשבי, ומגוון המינים הגדול שבגן החיות מקשה על ידיעת הצרכים המיוחדים לכל מין ומין. לכן גם שם נפוצות התנהגויות סטריאוטיפיות.

בעיות בחקר הנושא

רוב המחקר על התנהגות סטריאוטיפית בגני חיות ממוקד מאוד, ועניינו המרכזי הוא סילוק ההתנהגות הבלתי רצויה באמצעות שיפור התנאים הסביבתיים והחברתיים ("העשרה"). לפי סקירה של כל המחקרים מסוג זה שהתפרסמו בין השנים 2003-1990, "העשרה" מצליחה בממוצע לצמצם את ההתנהגות הסטריאוטיפית ב-53%. ל"העשרה" יש אפוא משקל גדול, אך היא גם רחוקה מלהכחיד את ההתנהגות הסטריאוטיפית. מחקרים מסוג זה מגלים מעט מאוד על המצב הכללי בגני חיות, וקל לשאוב מהם רושם מוטעה, כאילו מידת ההצלחה בשיטת ה"העשרה" הניסיונית משקפת שיפור בשטח.

קיימים גם מחקרים מסוג אחר, שהתועלת שבהם מוטלת בספק. בין השאר, נערכים מחקרי מוח והשוואות בין חיות הלוקות בהתנהגות סטריאוטיפית לבין בני-אדם אוטיסטים, ובמקביל לכך מתפתחת מגמה של טיפול תרופתי להתנהגות סטריאוטיפית. טיפול כזה עשוי אמנם לסייע לחיה שהתנהגותה החריגה נובעת מתנאים גרועים שבהם חייתה בעבר, אולם הוא גם עלול להוביל להתמקדות בסימפטומים במקום בשורש הבעיה.

מעבר לכך, התפיסה של "התנהגות לא פונקציונלית" אינה מתיישב היטב עם מסורת דומיננטית במחקר הביולוגי והפסיכולוגי; במסורת זו, חיה אינה פועלת מבלי שהפעולה תתגמל אותה באופן כלשהו ולכן התנהגות – אפילו סטריאוטיפית – מבטאת כמעט בהכרח הסתגלות למצב נתון. בעולם מושגים זה, נשחקת משמעותה של ההתנהגות הסטריאוטיפית כביטוי למצוקה.

בספר הסמכותי ביותר שיצא לאור בשנים האחרונות בנושא התנהגות סטריאוטיפית, "התנהגות סטריאוטיפית בחיות," מבהירים העורכים, ג'ורג'יה מייסון וג'פרי ראשן, ש"יהיה זה נאיבי מאוד להניח בפשטות ש'שכיחות גבוהה של התנהגות סטריאוטיפית = רמת רווחה נמוכה, והיעדר התנהגות סטריאוטיפית = רמת רווחה גבוהה'." כמובן, חיה עשויה להביע מצוקה באמצעות התנהגות לא חזרתית, או אפילו לחוש מצוקה מבלי להביעה בהתנהגות כלשהי. מצד אחר, חיה שמקיימת התנהגות סטריאוטיפית עשויה להיות דווקא במצב נפשי טוב יותר מחיה שלא פורקת כך משהו ממצוקתה. לכן הופעת התנהגות כזו לבדה אינה מהווה סימן ודאי למצוקה.

קקדו שמרט לעצמו את נוצותיו: בעיה מוכרת בעופות בשבי, גם כשתוכים מוחזקים כ"חיות מחמד" (צילום: Danial Mills מתוך: Stereotypic Animal Behaviour) 

למרות כל ההסתייגויות הללו, קיימת הסכמה נרחבת בקרב חוקרי בעלי-חיים בשבי, שהתנהגות סטריאוטיפית היא אחד מסימני המצוקה הבולטים ביותר שניתן לזהות בחיות שבויות. על רקע זה, נערכו מספר עבודות שמטרתן למפות את המצב הכללי בגני חיות במערב – אמנם תוך התמקדות יתרה ביונקים. יש להעיר, שרוב העבודות האלה מבוססות על שאלונים שנשלחו למספר גדול של גני חיות מוכרים (כלומר, חברים בהתאחדות של גני חיות) ולא על תצפית ישירה. עבודות כאלה מועדות להטיה משולשת: ראשית כל, גני חיות לא מוכרים – שבהם צפויים תנאים גרועים יותר – אינם נכללים בסקירות. שנית, בכל עבודה כזו גני חיות רבים לא השיבו לחוקרים, ויתכן שמדובר בגני החיות הגרועים יותר, שאינם מעוניינים לחשוף את מחדליהם. ושלישית, יתכן שעובדי גני החיות נוטים לצייר תמונה אופטימית יותר של מצב החיות שלהם – בהשוואה לצופה בלתי תלוי.

טורפים

בשנת 2003 פרסמו רוב קלב וג'ורג'יה מייסון סקירה על 35 מיני טורפים בשבי. ההתנהגות הסטריאוטיפית העיקרית של טורפים היא צעידה, המקושרת להגבלה של יכולת התנועה במכלאה או בכלוב. מידת השכיחות של הצעידה הסטריאוטיפית עמדה ביחס ישר למרחקים שצועדות חיות אלה בטבע (גודל המכלאה הטיפוסי של דוב הקוטב, למשל, הוא מיליונית משטח המחיה של דובים אלה בטבע). מסקנת החוקרים הייתה, שנחוץ שיפור דרמטי בתנאי ההחזקה של טורפים בעלי שטח מחיה טבעי נרחב, וללא שיפור כזה – יש להימנע מלהחזיקם בגני חיות.

דובים

דובים ממינים שונים נפוצים בגני חיות, ולפי סקר משנת 2001 בעשרות מיני טורפים, הם נוטים להתנהגות סטריאוטיפית יותר מכל קבוצת טורפים אחרת. ההתנהגות הסטריאוטיפית הנפוצה בדובים היא צעידה חזרתית: בקו ישר קבוע (הלוך וחזור) במעגלים או בשמיניות. דובים גם מטלטלים ראש מצד לצד או קדימה ואחורנית, שוחים באופן חזרתי, ומוציאים לשון בתנועה חזרתית.

מחקר מקיף יחסית בדובים משני מינים אסייתיים, פורסם על-ידי סופי ויקרי וג'ורג'יה מייסון ב-2004. אף על-פי שהמחקר נערך בגני חיות בתאילנד (בתצפית ישירה) המחברות מדגישות שהוא רלוונטי גם לתנאים בצפון אמריקה ובאירופה, ושכיחות ההתנהגויות החריגות שראו בתאילנד דומות למצב שנצפה במערב. מבין 29 דובים שנצפו, רק שתי דובות לא הפגינו כל התנהגות סטריאוטיפית. ההתנהגות הטיפוסית תפסה מחצית מזמנם של הדובים. הפעילות החזרתית העיקרית הייתה צעידה, בעיקר בשעות היום, במיוחד לקראת שעת ההאכלה הקבועה ובצד הכלוב שפונה לכיוון שממנו מגיע האוכל. גם מוקדם בבוקר נטו הדובים להתנהגות סטריאוטיפים רבה במיוחד, אולי משום שבטבע שעות אלה מוקדשות לחיפוש מזון מוגבר, שאינו אפשרי בשבי.

מחקר מקיף נוסף בדובים פורסם ב-2005, על בסיס תצפיות בנות יום אחד בשעות הפתיחה של כל אחד מ-28 גני חיות אירופיים, רובם בצרפת. החוקרים צפו ב-66 דובים חומים, וב-20 מהם לא זיהו התנהגות סטריאוטיפית (כלומר, 46 דובים הפגינו התנהגות סטריאוטיפית במהלך יום תצפית אקראי). 22 דובים ביצעו פעילות סטריאוטיפית במשך פחות מ-21% מזמנם, 17 דובים נוספים עסקו בכך עד 45% מזמנם, ו-7 הנותרים הקדישו לכך למעלה מ-45% מזמנם. צעידה הלוך וחזור הייתה הפעילות הנפוצה ביותר, אחריה צעידה במעגלים או בשמיניות, ולבסוף טלטולי ראש מסוגים שונים.

ג'ירפות עוסקות בליקוק קיר (צילום: Meredith Bashaw מתוך: Stereotypic Animal Behaviour) 

ג'ירפות ואוקפים

חיות צמחוניות, שמבלות בטבע את רוב זמנן במרעה, נחקרו פחות מקבוצות אחרות בגני חיות. עם זאת, המחקרים הקיימים מצביעים על כך שהיעדר האפשרות לרעות משפיע על חיות אלה באופן דרמטי. סקירה נרחבת כזו נערכה על-ידי מרדית' בשו ושותפיה ב-2001, בנושא ג'ירפות ואוקפים (Okapi, קרוב משפחה של הג'ירף) בגני חיות אמריקניים מוכרים על-ידי ההתאחדות האמריקנית של גני חיות ואקווריומים (AZA). הסקירה מתייחסת ל-257 חיות ב-49 גני חיות, והיא נערכה באמצעות שאלונים שנשלחו לגני החיות. כ-80% מכלל הג'ירפות והאוקפים הפגינו לפחות התנהגות סטריאוטיפית אחת. הפעילות הנפוצה ביותר שזוהתה היא ליקוק עצמים (שאינם מזון). זאת על רקע נטייתן של ג'ירפות בטבע להקדיש כ-60% מזמנן לליקוט מזון, תוך עבודת לשון מאומצת לקטיפת עלים בין קוצים ונמלים. בשבי המזון אינו מאתגר, ונמצא שג'ירפות ואוקפים שקיבלו מזון מרוכז, נטו יותר לבצע ליקוק סטריאוטיפי. גם צעידה סטריאוטיפית התגלתה כבעיה בקרב ג'ירפות ואוקפים – בכרבע מכלל הדיווחים. כצפוי, גודל המכלאה התגלה כגורם המשפיע על שכיחות הצעידה הסטריאוטיפית.

פרימאטים

הידע על התנהגות סטריאוטיפית בפרימאטים (קופים וקיפופים) מפורט באופן יחסי, אך רובו נאסף במעבדות. סקר שהתפרסם בשנת 2000 והתבסס על מילוי שאלונים בידי עובדי 108 גני חיות בצפון אמריקה, העלה כי 14% מכלל הפרימאטים (מ-68 מינים) נצפו כשהם מפגינים התנהגות סטריאוטיפית, ב-78% מגני החיות. סקר שאלונים אחר, ב-35 גני חיות מוכרים בבריטניה (2007) התמקד באחת ההתנהגויות הסטריאוטיפיות הקשות ביותר – פציעה עצמית – שדווחה ב-15 מבין גני החיות, אך כתופעה נדירה.

סקר שאלונים נוסף, על למורים משישה מינים בגני חיות מוכרים בארצות-הברית, התפרסם ב-2005. הסקר התייחס ל-440 למורים ב-48 גני חיות, ומצא כי 13% מכלל הלמורים הפגינו התנהגות סטריאוטיפית – כמעט כפליים מהלמורים בסקר האמריקני המקיף שלעיל, שבו נמצא כי מצב הלמורים טוב יחסית למצבם של קופים רבים. צעידה סטריאוטיפית הייתה הנפוצה ביותר (67%) ואחריה התהפכויות (11.5%) אשר מעידות גם כן על חוסר האפשרות לנוע בחופשיות. אחדים מבין הלמורים (1.6%) אף פצעו את עצמם. ההתנהגויות הבעייתיות הופיעו בעיקר כשהלמורים שהו בתוך המבנה הסגור שבמכלאה שלהם. למורי צווארון, שהם שוכני עצים מובהקים, נטו להתנהגות סטריאוטיפית יותר ממינים שוכני קרקע – ודאי משום שמתקני הכליאה ללמורים פחות מתאימים לשוכני עצים.

אורנגאוטן מקיא – התנהגות סטריאוטיפית שכיחה בגני חיות במינים מסוימים (צילום: Danial Mills מתוך: Stereotypic Animal Behaviour) 

סיכום

המחקרים שתמציתם הובאה לעיל, כולם משנות ה-2000, מצטרפים לנתונים קשים לא פחות שנאספו בשנים מוקדמות יותר. ויקי קרוק, מחברת הספר "התיבה המודרנית" (1997) – אחת הסקירות הפופולריות המקיפות שיצאו לאור בנושא גני חיות – מצטטת מומחה אחד שביקר בגן החיות של סן דייגו וקבע שזהו "גן עדן להתנהגות סטריאוטיפית." גן החיות של סן דייגו נחשב כאחד מגני החיות הטובים ביותר בעולם. אם אכן שליש עד מחצית מהחיות שם מפגינות התנהגות סטריאוטיפית, כפי שהעריך אותו מומחה, אין ספק שמצבן של החיות בשאר גני החיות עגום מאוד. יתירה מזאת, אין מנוס מן המסקנה, שאפילו "העשרה" מוגברת לא תשנה באופן ניכר את המצב בעתיד הנראה לעין, שהרי מעטים הם גני החיות שיוכלו להרשות לעצמם להשקיע בחיקוי בתי-גידול טבעיים כפי שכבר עשה גן החיות של סן דייגו.

גני חיות מבקשים להצטייר בתור מקלט לחיות הבר בעולם שבו מצטמצמים שטחי הבר, אולם זו איננה אמת. גני חיות הם עסקים, שמתוכננים בראש ובראשונה לפי שיקולי התצוגה של החיות הכלואות. לכן גם בגני החיות הטובים ביותר תנאי המחיה כה דלים, עד שהמוני חיות סובלות מתסכול ומבלות חלק ניכר מזמנן בתנועות חסרות תכלית. התאמת תנאי גן החיות לתצוגה רחוקה מאוד מיצירת מקלט אמיתי לחיות בר. תחת אילוצים כלכליים שמכוונים לתצוגה, גן החיות הוא פחות מקלט לחיות בר ויותר בית משוגעים.

מה לומדים בגני חיות?

חינוך ושיקול מוסרי

אחת מהמטרות המוצהרות של גני חיות היא חינוך הקהל. ב"חינוך" הכוונה היא לעתים להעברת פרטי מידע אנציקלופדי על חיות, אולם גני חיות גם מתיימרים לשלב את המטרה המוצהרת של שימור מינים בסכנת הכחדה עם המטרה המוצהרת החינוכית, ולגרום למבקרים בגן להפוך לתומכים מובהקים או פעילים יותר במאבק נגד הכחדת חיות בר.

כשלעצמה, מטרה זו לא יכולה להצדיק את קיומו של גן החיות משום שניתן להשיגה בדרכי הסברה אחרות, המקובלות על ארגונים סביבתיים. מעבר לכך, הקרבת פרטים מסוימים בתור מוצגים בשבי לטובת בני מינם הביולוגי שנותרו בשטחי בר היא "עסקה" מפוקפקת מבחינה מוסרית. לכן, גם אם יש אמת בהצהרות של גני חיות על פעילותם החינוכית, ספק אם היא עומדת במבחן מוסרי; אולם אמת כזו לפחות מעלה אתגר מוסרי כלשהו, ולכן ראוי לבחון אותה.

לביאה בגן החיות של ארפורט, גרמניה: מן הראוי שגני החיות יתאמצו לנצל את התצוגה לגיוס הקהל להגנה על אריות באפריקה, אולם אין עדות לכך שניסיונות כאלה הם אפקטיביים. (צילום: teliko82) 

ללא אפקטיביות חינוכית

גני חיות מבקשים לחנך את ציבור המבקרים בהם באמצעות שילוט, עלוני הסברה וסיורים מודרכים, וכן באמצעות עיצוב המכלאות ומפגש הקהל עם החיות עצמן. המאמץ אינו מוטל בספק, אולם האם הוא באמת משפיע? עשרות מחקרים על התפקוד החינוכי של גני חיות התפרסמו מאז שנות ה-70. תומכיהם של גני החיות מרבים לצטט מחקר שנערך בראשות ג'ון פאלק מטעם התאחדות גני החיות והאקווריומים (AZA) והתפרסם ב-2007. לפי מחקר זה, שנערך בקרב מבקרי גני חיות ואקווריומים אמריקניים מוכרים, 61% מבין המבקרים דיווחו שהחוויה בגן החיות או באקווריום חיזקה את ערכיהם ואת גישתם לטובת שימור חיות בר; 54% השיבו שהביקור/ים עוררו אותם לשקול מחדש את תפקידם בבעיות סביבתיות ובשימור, ולראות בעצמם חלק מהפתרון; ו-57% השיבו שהביקור/ים חיזקו את הקשר שלהם לטבע.

לעין לא מנוסה, נדמה שנתונים אלה מוכיחים את הערך החינוכי של גני חיות. אולם כששואלים אנשים אם הושפעו ממסר חיובי כלשהו, מתקבלות תוצאות שונות לחלוטין מתוצאות מחקר שבודק את פרטי ההשפעה (למשל, מחשבות קונקרטיות על שימור חיי בר ופעולות ממשיות הקשורות בכך). על רקע זה וקשיים מתודולוגיים אחרים במחקר AZA שלעיל ובמחקרים דומים שקדמו לו, פרסם ב-2010 צוות בין-תחומי מאמר קטלני על מחקר AZA, וסיכם:


ביקורת דומה עולה גם בסיכומים עדכניים אחרים, ובמיוחד בכל הנוגע לשינוי התנהגות של מבקרי גני חיות: אין כל תימוכין לכך שהמסרים שמנסים גני חיות להעביר, משנים את התנהגות המבקרים באופן שיסייע לשימור מינים.

בין חינוך לבידור

כיצד בכל זאת משפיעים גני החיות על מבקריהם? מחקרים שונים מצביעים על פער ניכר בין התוכניות החינוכיות של גני החיות לבין הציפיות של המבקרים. בגני החיות רוצים לחנך, אולם המבקרים רוצים בעיקר להתבדר, לבלות עם משפחה או חברים, או להתרגע. כשהורים באים ללמד את ילדיהם על החיות, הם מתמקדים בעיקר בפרטים אנטומיים והתנהגותיים בולטים – ולא בתכנים אקולוגיים. אין בכך כדי לפסול את האפשרות של חינוך סביבתי חווייתי בגן החיות, אך מסתבר שאמצעי החינוך המילוליים אינם יעילים ביותר.

הגורמים שמושכים את הקהל בגני החיות לחיות מסוימות, אינם קשורים בשימור. גוף גדול (ולמעשה – ארוך), רמת פעילות גבוהה, חיות צעירות, הבלטה מראש בפרסומי גן החיות, קרבה רבה לחיות בתצוגה והיעדר חיץ בינן לבין הקהל – כל אלה מושכים קהל. לעתים קרובות, עידוד גורמים אלה כרוך בפגיעה בחיות הכלואות (למשל, חיות ממינים רבים סובלות מקרבה יתרה של המבקרים) אך לא תמיד (עידוד חיות לפעילות כרוך לעתים ב"העשרה סביבתית"). יונקים זוכים לתשומת-הלב הרבה ביותר, ללא מתחרים, ואילו עופות, לפי מחקר אחד, פופולריים פחות אפילו מזוחלים ומדגים. מובן מאליו, שקיים רק קשר מקרי בין גורמי משיכה כאלה לבין תכנים של חינוך סביבתי; גן החיות צריך אפוא לדחוס את מסריו החינוכיים בתנאים שדוחפים מראש לכיוונים אחרים.

קוקברה בגן החיות המרטון, אנגליה: ציפורים לא מושכות קהל ולכן קשה לגני החיות להעביר מסרים חינוכיים בתצוגות ציפורים. (צילום: Carcophan) 

קרקסיות

הביקוש לבידור משפיע על גני החיות באופן עמוק יותר. ברבים מהם יש תצוגות קרקסיות של חיות בר המבצעות תרגילים, או האכלה ממוסדת של חיות מסוימות בידי המבקרים. המגע הגופני עם חיות נחשק במיוחד, ולאור זאת מתפשטות בגני החיות "פינות ליטוף" ובהן "חיות משק" חלשות, סובלניות וזולות (הפסד כספי שולי כשהחיות נפגעות מ"ליטוף").

לכאורה, נדמה שהקרקסיות בגני חיות היא שריד של תצוגות העבר הכוחניות. אולם, במאמר מרתק על ה"דיסניפיקציה" של גני חיות, מבהירים הסוציולוגים אלן בירדסוורת' ואלן בריימן שמדובר דווקא בתופעה חדשה: הפיכת גני חיות לפארקים בידוריים בסגנון הפארקים של חברת דיסני ודומותיה. המדובר בתצוגות שמציעות לצרכן חוויה טוטאלית לפי נושא מסוים, כמו "יער גשם אפריקני," לעומת התצוגות בסגנון הישן – חיה בכלוב ותו לא. במסגרת החדשה, הסביבה הטבעית-כביכול מעוצבת בקפידה כדי ליצור חיזיון מרשים לעיני המבקרים; למשל, "עצים" טבעיים למראה עשויים מבטון צבוע ולכן אינם תורמים לחיות במכלאה, אלא מיועדים למבקרים. בירדסוורת' ובריימן רואים במאמץ החינוכי של גן החיות חלק מהפקת חזיונות טוטאליים כאלה. ה"טבע" המפוברק שבגן החיות – לצד המוני סחורות, מתקני שעשועים, חנויות וכדומה – הופך למופע, והחיות הופכות ל"שחקניות" שמגלמות תפקיד שעוצב עבורן על-ידי מתכנני התצוגה. לפי תובנה זו, ההיבט החינוכי של גן החיות אינו ניתן להפרדה מהיבטים בידוריים ומסחריים שמתחזקים במהירות.

תצוגות כוח וטקסים של שליטה

הרוב הגדול של הסוציולוגים, הפסיכולוגים ואנשי גני החיות שחקרו היבטים חינוכיים של מוסדות אלה, בחנו השפעות חינוכיות חיוביות של גני החיות על הקהל, תוך הפגנת תמימות גורפת ביחס להשפעות חינוכיות שליליות. תמימות זו מפליאה לנוכח העובדה, שכל סקירה על ההיסטוריה של גני חיות לפני שנות ה-70 של המאה ה-20 מכירה בכוחנות שגלומה בתצוגת חיות. רוב גני החיות בעבר החצינו במתכוון את השליטה בחיות על-ידי שימוש בוטה בכלובים קטנים ובסורגים מסיביים, וערכו מופעי עינוי או השפלה. חיות גדולות וחיות מארצות רחוקות המחישו את כוחם של שוביהן. גני החיות העבירו מסר דידקטי על כוחם של שליטים, של אימפריות או אף של האנושות בכללה. הביקור בגן החיות לא היווה צפייה פסיבית גרידא תוך קליטה של המסר הכוחני, אלא השתתפות בריטואל של כוח ושליטה – על-ידי עצם העמידה הבטוחה ליד חיה גדולה ומובסת, צפייה בה בחלל חשוף שבו אינו יכולה לברוח מהמבט, ולעתים קרובות גם הפגנת כוח ישירה יותר: מכות על סורגי הכלוב, צעקות, זריקת חפצים, או זריקת אוכל לחיה שנאלצת להתחנן למזון.

שער גן החיות של אנטוורפן: אחד המסרים החינוכיים העמוקים ביותר של גן החיות הוא כינון של זהות אדנותית: את/ה יכול/ה להיכנס ולצאת מהגן כרצונך, לעומת החיות הכלואות בהכרח. (צילום: Erf-goed.be) 

חינוך לכוחנות

מה קרה למסרים ולריטואלים הכוחניים מאז שנות ה-70? רוב החוקרים כותבים כאילו הכוחנות נעלמה – ללא עדות היסטורית משכנעת. ואולי המסרים והריטואלים הכוחניים לא נעלמו אלא רק הודחקו? אולי הם ממשיכים להתקיים בגני החיות החדשים בעטיפה מרוככת?

כמה עובדות על גני חיות, ידועות בהכרח לכל אדם שמבין את המושג "גן חיות":

• גן החיות מציג חיות שבויות במכלאות, שגבולותיהן חד-משמעיים ובלתי עבירים לשבויות;
• החיות (ברובן הגדול, לפחות) לא נכלאו בסביבת הגן אלא נשבו במקומות מרוחקים והובאו משם לגן;
• החיות, מסוכנות לאדם ככל שיהיו במפגש בטבע, הוכנעו כליל בגן החיות ולא נשקפת מהן כל סכנה למבקר;
• לעומת הקושי לצפות בחיות בטבע, הביקור בגן החיות מבטיח צפייה נוחה בכל החיות הכלואות.

כל האמיתות האלה עמוקות יותר מכל החומר החינוכי שגני החיות מתיימרים למסור לקהל: הן נכונות ביחס לכל החיות ובכל המצבים שבגן החיות – ולא רק לחלקן, והן מתייחסות לחיות הממשיות שבגן – ולא לטענות על מינים שהחיות הממשיות מייצגות, כביכול. האמיתות האלה הן החומר החינוכי היסודי ביותר, שכל מבקרת ומבקר בגן החיות לומדים בביקוריהם המוקדמים, הרבה לפני שהם יכולים להבין מושגים כגון "שימור מינים". וכמו בגני החיות הישנים, כך גם כיום, לא מדובר רק בלימוד מסר כוחני, אלא גם בהשתתפות בריטואל של שליטה: כמבקר, אני מפגין את חופש התנועה שלי בכניסה לגן, בשוטטות בתוכו וביציאה ממנו – לעומת היעדר חופש התנועה של החיות; ואני מפגין את כוחי ביחס לכל חיה שאבחר בכך שאני מסתכל בה מבלי שהיא תוכל לחמוק ממבטי.

בכל המובנים האלה אין הבדל בין גני החיות הישנים על כלובי הברזל והבטון שלהם, לבין גני החיות החדשים, שמציגים את החיות בסביבה טבעית-לכאורה. הסביבה הטבעית-לכאורה היא לא יותר מאריזה נוחה, שמאפשרת לקהל להמשיך ולקיים ריטואלים כוחניים תוך תשלום מס-שפתיים לרגישות מוסרית וסביבתית. אמנם, גני החיות עשויים להשתנות, למשל: מקלט בבית-גידול טבעי, שבו הגדרות נועדו למנוע מאנשים להיכנס לשטח יותר משהן נועדו למנוע מהחיות לצאת; או גן שבו חיקוי הסביבה הטבעית נאמן למקור עד כדי כך שהצפייה בחיות כלל לא מובטחת ותלויה ביוזמתן. מוסדות כאלה קיימים, אלא שהם לא בדיוק גני חיות.

לגני חיות יש אפוא תפקיד חינוכי חשוב בכינון זהותם של בני-אדם כשליטי חיות הבר בפרט והטבע בכלל, אי-שם בטווח שבין דיקטטורים רצחניים לבין שליטים נאורים. כיצד עושים זאת גני החיות ועד כמה הם תורמים לפיתוח כוחנות דורסנית – אלה הן שאלות שניתן לבדוק בכלים המקובלים במחקר הסוציולוגי והפסיכולוגי. אולם כמעט כל החוקרים בתחום זה הלכו שבי אחר הרטוריקה של גני החיות ובחרו לבדוק את התפקודים החינוכיים הפחות חשובים של מוסדות אלה.

קהל נועץ מבטים בדולפין בגן החיות של ברצלונה: הצפייה המובטחת בכל החיות הכלואות, ללא קושי וללא סיכון, היא חלק מריטואל של שליטה. (צילום: calafellvalo) 

סיכום

איש מאתנו לא מעלה על דעתו כיום למצוא בגן החיות תצוגה של בני-אדם, כגון פיגמים אפריקנים, שמפגינים שימוש בחץ וקשת וקליעת נצרים. איננו מצפים לכך גם בגן המוקדש לתצוגת בני-אדם בלבד. אולם במשך מאות שנים, עד לעומק המאה ה-20, הובלו למערב אנשים שנשבו במולדתם המרוחקת והוצגו בעל כורחם בפני אירופים סקרנים, לעתים בכלובים עם חיות ממינים אחרים. כיום אנו רואים בכך ביטוי לגזענות תהומית ורחוקה. אם תצוגה של בנות ובני עם מרוחק עשויה כיום להיות לגיטימית בעינינו, מובן מאליו שצריך לא רק לסלק כל שריד לכפייה, אלא גם דרושה השתתפות פעילה של ה"מוצגים" ביוזמת התצוגה (וגם אז לא ייעלם החשד לגזענות).

מדוע איבד "גן החיות האנושי" את הלגיטימיות החברתית והמוסרית שלו? עד כמה רלוונטיות לכך תכונות שמיוחדות לכאורה לבני-אדם בלבד? ובאיזו מידה נובעת הדה-לגיטימציה של תצוגות אדם מתכונות שאינן מיוחדות לאנשים? עד כמה אנו נרתעים כיום מעצם הכפייה, מהפיכת בני-האדם ל"מוצגים" החשופים למבטים זרים, ומחינוך הקהל על-ידי "אוצרי התצוגה"? כדי להבין את התפקוד של גני חיות כיום, מן הראוי לבחון שאלות אלה ברצינות רבה.