השמדת הארנבונים הגדולה

מטרות חיות

ארנבונים (rabbits) אינם חיות אוסטרליות מטבעם. ההיסטוריה האוסטרלית העגומה שלהם החלה בשנת 1859, כאשר מתיישב אנגלי חובב ציד הביא לאחוזתו שבדרום מזרח היבשת 24 ארנבונים. מטרתו הייתה לאפשר להם להתרבות במקצת - ולירות בהם. הוא וחבריו אכן ירו וירו, אך הארנבונים, שמצאו את עצמם ללא מתחרים חזקים וללא טורפים משמעותיים, התרבו מהר יותר והפכו לסיכון לחקלאות. לאחר עשר שנים בלבד, נורו בשטח שבבעלות חקלאי אחד יותר משני מיליון ארנבונים. תוך 20 שנה הגיעו ארנבונים לצפון אוסטרליה, ובשנת 1920 בקירוב הם היו מצויים בכל היבשת. התפשטות מהירה זו אינה רק תוצאה של ריבוי טבעי; הציד האינטנסיבי עורר את הארנבונים לנדוד. בנוסף לכך, השמדת הצמחייה על-ידיהם יצרה מקצוע חדש - לכידת ארנבונים - והציידים העבירו ארנבונים למקומות חדשים כדי לסדר לעצמם פרנסה.

אסון אקולוגי

הארנבונים גרמו נזק עצום לחקלאים. מעריכים שלפני המיקסומטוזיס היו כמיליארד ארנבונים באוסטרליה, אשר צרכו מזון כמו 60 מיליון כבשים. הארנבונים גילחו את הצמחייה המקומית. מספרן של חיות כיס קטנות ממינים מסוימים פחת, ומינים מסוימים התקרבו להכחדה או אף נכחדו. לא רק התחרות על מזון ועל השימוש במחילות שבקרקע הכחידה את החיות המקומיות, אלא גם תגובתם של בני-האדם, שפיזרו רעלים וחיסלו כל חיה קטנה שנקרתה בדרכם, כחלק מתעשיית הפרווה והבשר שהתפתחה על גב הארנבונים.

ניסיונות עצירה והשמדה

ירי או חבטה למוות בארנבונים לא עצרו את ההתפשטות. האוסטרלים ניסו להקים גדרות ארוכות, אך אלה התבלו או ניזוקו על-ידי חיות מקומיות (שהפכו עד מהרה לקורבנות של בוני הגדרות). הסתבר, שארנבונים יודעים לטפס גבוה, ודווח אפילו על מצבים, שבהם הצטברו גופות רבות כל-כך ליד הגדר, עד שהארנבונים טיפסו עליהן לעבר השני. בכל מקרה, הגדרות הוצבו בדרך-כלל בשלב מאוחר מדי, כשארנבונים כבר חדרו - או הועברו במזיד - לעבר השני. שיטה אחרת שניסו הייתה החדרת גזים רעילים למחילות הארנבונים, והרס פיזי של המחילות. הארנבונים מתו בהמוניהם, אך קצב ההתרבות היה מהיר יותר.

גילוי המחלה

הרעיון להדביק את הארנבונים במחלה קטלנית הועלה כבר על-ידי לואי פסטר, שהציע להדביק את הארנבונים בכולרה של עופות. ניסוייו נעצרו מחשש לתעשיית העופות. בשנות השלושים התגלתה בברזיל מחלת המיקסומטוזיס (myxomatosis), במין מקומי של ארנבון. הארנבונים בברזיל לא סבלו קשה מן המחלה, אך בניסויים שנערכו במקומות אחרים היא התגלתה כקטלנית ביותר לארנבונים - וכמעט חסרת השפעה על מינים אחרים. האוסטרלים החלו לנסות להפיץ את המחלה.

מיקסומטוזיס

מיקסומטוזיס היא מחלה ויראלית, העוברת דרך עקיצות פרעושי ארנבים ויתושים. הווירוס שורד בגוף החרק במשך חודשים רבים, והוא אינו עובר במגע בין הארנבונים עצמם. תקופת הדגירה של המחלה היא 5-21 יום מעקיצת החרק, והמוות מתרחש בממוצע שמונה ימים לאחר העקיצה. סימני המחלה הראשונים הם התנפחות נוזלית סביב הראש והפנים. מופיעות נפיחויות קטנות בתוך האוזניים ונפיחות באזור איבר-המין ופי-הטבעת. תוך יומיים עלולות הנפיחויות להחמיר, והן מכסות על העיניים וגורמות עיוורון. הפנים, האוזניים, הפה והאף מתעוותים, לעתים קרובות זולגות הפרשות מהעיניים ומהאף, ובשלבים מתקדמים מופיעים קשיי נשימה. חלק מן הארנבונים החולים מתקשים לאכול ולשתות, חלקם נטרפים או נדרסים בקלות, אך סיבת המוות הנפוצה היא זיהום משני בריאות. המוות מגיע לאחר ימים של ייסורי תופת.

הפצת המגיפה

לאחר שהצליחו הרשויות האוסטרליות להפיץ את המחלה, בשנת 1950, מתו ממנה 99% מן הארנבונים - מאות מיליונים. אך התלהבותה של המערכת החקלאית, שזכתה בעלייה תלולה ברווחים בשנה הראשונה למגיפה, הצטננה כאשר החלה אוכלוסיית הארנבונים לפתח עמידות תורשתית למחלה, לאחר שנתיים בלבד. העמידות גברה עד 1968 בקירוב; נראה שגם אוכלוסיית הווירוסים עברה שינויים, והמחלה נותרה קטלנית עבור חלק ניכר מן הארנבונים. בנוסף לכך, המחלה התגלתה כקטלנית יותר באזורים צחיחים למחצה, שם יש יתושים רבים. ממשלת אוסטרליה המשיכה במניפולציות ביולוגיות, והכניסה לאוסטרליה מיני יתושים אירופיים כדי שיעבירו את המחלה גם לאזורי אקלים אחרים. מעריכים, שצפיפות הארנבים לאחר המחלה ירדה ל 5% באזורים גשומים ול 25% באזורים צחיחים. ארגון אוסטרלי להגנה על ארנבונים טוען, שהממשלה המשיכה להפיץ זנים חדשים של מיקסומטוזיס.

מגיפות עתידיות

בשנת 1984 התגלתה בסין מחלת ארנבונים קטלנית חדשה (Rabbit Calcivirus Disease). ככל הנראה, המוות ממחלה זו קשה פחות מן המוות ממיקסומטוזיס: הארנבונים לוקים בחום גבוה ובתשישות, וחוקרי מעבדה מדווחים, שהם מתים לאחר 30-40 שעות ללא סימני סבל. ככל הידוע לנו, לא הוחלט עדיין אם לשחרר את המחלה לאוכלוסיית הבר באוסטרליה. שיטה ניסיונית אחרת להשמדת הארנבונים היא יצירת שינוי גנטי בווירוס המחולל מיקסומטוזיס, שיגרום לארנבונים שלקו במחלה ולא מתו - לאבד את פוריותם.

מיקסומטוזיס באירופה

גם באירופה נחשבו הארנבונים כמזיקים והחקלאים הרגו בהם, אך הנזקים היו קטנים מאוד בהשוואה למצב באוסטרליה, והממשלות לא שקלו להפיץ את המחלה. אולם בשנת 1952 החליט רופא צרפתי לחסל את הארנבונים שנמצאו בחווה שלו על-ידי הפצת המחלה, ועד מהרה היא התפשטה באירופה. בשנת 1953 הגיע המיקסומטוזיס בדרך לא ידועה גם לבריטניה. חקלאים בריטיים רבים התלהבו, סחרו ביניהם בגופות של ארנבונים נגועים והפיצו את המחלה. רבים מהם התחרטו משראו את התוצאות, כפי שהעיד אחד מהם: "יצור אומלל, עיוור, כמעט קירח משיער, וחצי מקרביו חשופים, מטיח את עצמו כנגד קיר הבית". עד מהרה התכסו אזורים מסוימים באנגליה בארנבונים גוססים ובגופות. באזורים הנגועים, התלוננו אנשים על סרחון עצום ועל נחילי זבובים. כלבים וחתולים הביאו הביתה גופות מרקיבות. ארנבונים מקרטעים, עיוורים ומדממים גססו בכל מקום. הארגון לרווחת בעלי-חיים, RSPCA, החל לארגן "חוליות חמלה", שפשטו על השדות וירו בארנבים החולים. הם הרגו רבע מיליון ארנבים בשנה הראשונה, אך המחלה המשיכה. שר החקלאות הבריטי השתכנע "מסיבות הומניטריות ומסיבות אחרות", לנסות לעצור את המחלה. בשנת 1954 נחקק חוק - בעל ערך סמלי בלבד, בשלב זה - האוסר על הפצת המיקסומטוזיס.

חיסון

למיקסומטוזיס אין תרופה, אך מכיוון שאנשים רבים מחזיקים ארנבונים בבית, פותח חיסון למחלה, המבוסס על הדבקת הארנב בווירוס דומה, אשר אינו מחולל את המחלה. החיסון משמש זה שנים באירופה, אמנם ללא הצלחה מלאה. הממשלה האוסטרלית (וגם ממשלת ארצות-הברית), מסרבת להתיר את השימוש בחיסון. לטענתה, קיימת סכנה, שהחיסון יגיע בדרך כלשהי לארנבוני הבר.