על אנתרופומורפיזם והאנשה של בעלי-חיים

בכתבה זו: "חיה זה לא בנאדם"  להרגיש כמו מישהו אחר 

"חיה זה לא בנאדם"

איך זה להיות עטלף?

במאמר רב-השפעה בשם "איך זה להיות עטלף?" טען הפילוסוף תומס נייג'ל (Nagel), שכל אדם יכול לדמיין איך זה להיות בעל/ת קרום בין הזרועות, המאפשר לעוף ולתפוס חרקים באוויר, ואיך זה להיות תלוי/ה על עץ במהופך. אבל איך זה לחוות חוויות כאלה בתור עטלף? זאת, לפי נייג'ל, איננו יכולים לחוות, אלא רק לדמיין את עצמנו מתנהגים כעטלף וחווים חוויות כאלה. לתודעה שלנו יש מבנה מסוים, שאיננו מסוגלים לחרוג ממנו. אנחנו יכולים לדעת לא מעט על עטלפים על סמך הכרת תכונותיהם הביולוגיות והתבוננות בהתנהגותם, אך היבטים מסוימים בעולמם יישארו חבויים מאתנו. בקיצור, מה נשאר מהשאלה "איך זה להיות עטלף?" לאחר שוויתרנו על נקודת-המבט של העטלף?

עקרונות זהירים

רבים עדיין מתנגדים כיום לעצם העיסוק בחיי הנפש של בעלי-חיים, בטענה שאיננו יכולים להכירם. יש להדגיש, שאיש כמעט אינו טוען, שלבעלי-החיים מלבד האדם אין נפש כלל - עמדה זו הועלתה במאה השבע-עשרה על-ידי הפילוסוף דקארט, ונעלמה כמעט לגמרי בעקבות ממצאי המדע המודרני. כיום, טוענים הספקנים שבין חוקרי בעלי-החיים והפילוסופים, שאין ביכולתנו לתת דין-וחשבון רציני על התודעה של בעלי-חיים ממינים ביולוגיים אחרים, כי החוקרים משליכים בהכרח מאנושיותם על החיה ומייחסים לה תכונות אנושיות. לפיכך, על המדע להימנע מניסיון לומר מה חושבים ומרגישים בעלי-חיים, ולהסתפק בתיאור ההתנהגות שלהם.

הרקע הביהביוריסטי

תפיסה זו, המנסה לבסס את הידע המדעי על תיאורי התנהגות בלבד, נקראת ביהביוריזם (מלשון behave, להתנהג). תפיסה זו פרחה במחצית הראשונה של המאה העשרים, ולאחר מכן החלה לשקוע ביחס לחקר ההתנהגות האנושית. אולם בכל הקשור לחקר התנהגות של בעלי-חיים, המשיך הביהביוריזם לשלוט. בשנות השבעים החלו להופיע מחקרים על תודעתם של בעלי-חיים, והביהביוריסטים וממשיכיהם הוקיעו מחקרים אלה באשמת "אנתרופומורפיזם" (האנשה). כתבי-עת מדעיים רבים אף סירבו לפרסם מאמרים כאלה.

לא רק בעלי-חיים

הנטייה האנושית לראות בבעלי-החיים הלא-אנושיים את עצמנו, שעליה מצביעים המדענים הביהביוריסטיים, היא חלק מנטייה רחבה יותר, לראות בדמותנו כל דבר לא-אנושי. אנו נוטים להבחין בדמויות אדם בתוך צורות של סלעים ועננים; אנו נוטים לזהות סדר אנושי בעולם הטבע; אנו נוטים לדבר במונחים של תודעה על כל עצם שהוא: העציץ "אוהב" שמש, המחשב "חושב" והמכונית "לא רוצה" לנסוע; אנו נוטים אפילו לדבר על תהליכים אבולוציוניים במונחים של כוונות ומטרות: הגנים הם "אנוכיים", הסוסים "פיתחו" רגליים ארוכות "כדי" לרוץ מהר יותר, וכדומה.

אנתרופומורפיזם כחילול הקודש

המונח "אנתרופומורפיזם" לא נוצר בתחום הביולוגיה אלא בתחום הדת. משמעותו המקורית היא ייחוס צורה אנושית או מאפיינים אנושיים לאלוהים. מנקודת-מבט דתית, "אנתרופומורפיזם" הוא טעות מטאפיזית במקרה הטוב - וחילול הקודש במקרה הרע. המטען הדתי והשלילי של המושג המקורי, נשאר גם כשהוסב מושג האנתרופומורפיזם לתחום המדעי ולאתולוגיה (חקר התנהגות בעלי-חיים) בפרט. כך, למשל, מתארת ג'יין גודול, חוקרת השימפנזים החלוצית, את גישת הממסד המדעי למחקריה המוקדמים:

האינטרס האידיאולוגי

הממסד המדעי התקומם אפילו כאשר כינתה גודול את השימפנזים בשמות פרטיים, במקום לכנות אותם במספרים או באותיות, כמקובל. אולם גודול לא טענה, כמובן, שהשם הוא תכונה של השימפנזה - שמות השימפנזים, כמו כל שם אחר, הם בסך הכל כינוי שנתן/ה להם המתאר/ת - וכל כינוי אחר, מספר או שם, הוא "אמיתי" באותה מידה. נראה, אם כן, שההתנגדות למתן שמות היא אידיאולוגית ולא עניינית: תגובה על תחושת איום. אם במחשבה הדתית נתפס האנתרופומורפיזם כחילול קודשו של האל, הרי שבתגובת הממסד המדעי נגד האנתרופומורפיזם תופס האדם את מקום האל: להשוות חיות ממינים שונים לבני-אדם זהו "חילול הקודש", כי כך מטשטשים את מקומו של האדם כ"נזר הבריאה" (או כ"שיא האבולוציה"). מאז ומעולם עסקו בני-אדם בהצבעה על התכונות המבדילות אותנו מבעלי-החיים הלא-אנושיים. אנו מגדירים את עצמנו באמצעות הפער, וצמצומו - טשטוש ההבחנה בין טבע לתרבות - מאיים עלינו.

האמנם שגיאה?

ההגדרה הרווחת למושג "אנתרופומורפיזם" היא "ייחוס תכונות אנושיות לדבר שאינו אנושי". אם אומרים על סלע, למשל, שהוא מרגיש רע, ברור שזו שגיאה, כי ייחסנו תכונה אנושית - הרגשה - לדבר-מה שכלל אין לו תכונה כזו. אבל בחקר בעלי-החיים, התמונה שונה. הרגשה רעה היא אמנם תכונה אנושית, אך לא רק אנושית - היא משותפת לנו ולבעלי-חיים אחרים. על סמך נתונים רבים ושונים, מוסכם כיום כי לבעלי-חיים רבים (ובכללם כל היונקים, העופות והדגים) יש כישורים נפשיים מסוימים, כגון יכולת לחוש כאב והנאה, פחד ועוד. ולכן, אם נייחס להם תכונות אנושיות מסוימות, אין זו בהכרח טעות: מכיוון שיש לחיות מצבים נפשיים מסוימים, לא ברור מתי נגמר האנתרופומורפיזם ומתי מתחיל תיאור מדויק. למעשה, המושג "אנתרופומורפיזם" לא מצביע בהכרח על שגיאה, אלא אם נצמצם מאוד את ההגדרה של המושג: "אנתרופומורפיזם הוא ייחוס של תכונה אנושית לבעל-חיים, אשר לא יכולה להיות לו". לפי ההגדרה המתוקנת, אי-אפשר עוד להאשים מישהו בתיאור "אנתרופומורפי" פשוט כי הוא ייחס לחיה כלשהי תכונה, שיש לבני-אדם; כעת צריך המאשים לטרוח ולהוכיח, שאותה תכונה קיימת בבני-אדם בלבד ולא באף חיה אחרת.

צריך להיזהר!

מתנגדים לזכויות בעלי-חיים מציינים את הגישה האנתרופומורפיסטית כניסיון להעניק לחיות זכויות-יתר. אך גישה זו עלולה להוביל גם לשלילת זכויות מחיות ולפגיעה בהן, שלא במתכוון. כך, למשל, בימי-הביניים שפטו, עינו והוציאו להורג בעלי-חיים, אף על-פי שלא יכולה להיות להם אחריות משפטית על מעשיהם. כך גם מצדדים אנשים ואף ארגונים מסוימים בהרג של חתולי חצר, משום שהחיים ברחוב "משפילים" אותם, אף על-פי שאין לחתולים מושגים אנושיים של כבוד והשפלה. לפיכך, האינטרס להימנע מאנתרופומורפיזם - כלומר, מייחוס תכונות אנושיות לחיות שאין להן תכונות אלה - הוא בראש ובראשונה אינטרס של מגיני החיות. בחלק השני של הכתבה נסקור דרכים להכיר את חיי הנפש של בעלי-החיים מבלי ליפול בפח האנתרופומורפיזם.

להרגיש כמו מישהו אחר

בשבח ההשוואות

השאלה כיצד ניתן להכיר חוויות נפשיות של הזולת היא אחת השאלות העתיקות בפילוסופיה. אף על-פי שאף אחד אינו יכול לחוות מצב נפשי של הזולת, באופן אוטומטי כמעט אנו מסיקים מסקנות לגבי מצבים נפשיים של הזולת על סמך השוואה. כשבתי נופלת, טוען פיטר סינגר, אני יודע שכואב לה משום שבנסיבות דומות כואב לי ומשום שהתנהגותה (בכי, אחיזת האיבר הפגוע, עוויית הפנים וכד') דומה להתנהגות שלי כשכואב לי. אך כדי שמסקנה כזו על בסיס השוואה לא תהיה מוטעית, יש להתחשב לא רק בתכונות המשותפות לי ולזולתי, אלא גם בתכונות השונות. כדי להכיר את התכונות השונות וגם הדומות לצורך השוואה מוצלחת, עלינו לפנות לזולת ולהתחשב בנסיבות הייחודיות הקשורות בו, ולא רק להסתמך על חוויותינו אנו.

לצאת מכלא העור

בפתיחה לספרה "לנגד עינינו בלבד?" היטיבה חוקרת בעלי-החיים מאריאן סטמפ דוקינס (Dawkins) לנסח רעיון זה:

מתחברים לזולת

דוקינס מדגימה בספרה כיצד ניתן להבין את הזולת השונה מאתנו, הן כשמדובר בבני-אדם אחרים והן שמדובר בבעלי-חיים. נניח שחבר קרוב של מישהי, שמעולם לא אימצה חתול, מספר לה כי החתול האהוב שלו מת. האישה יכולה להבין את כאבו של החבר באמצעות מושג האובדן ולא באמצעות מושג החתול. היא יכולה לתאר לעצמה איך היא הייתה מרגישה (או הרגישה בעבר) אם הייתה מאבדת מישהו שכה יקר ללבה וכך להבין את כאבו של חברה ולהזדהות עמו, אף כי אהבתו לחתולים זרה לה. באופן דומה, אני יכולה להבין - לפחות באופן חלקי - את תסכולה של תרנגולת שנמנע ממנה לערוך אמבטיית חול בלול הביצים המתועש, שבו היא כלואה כל חייה על רצפת רשת מתכתית, באמצעות השוואה למצב שבו אני הייתי מתוסכלת כאשר צורך כלשהו (ביולוגי, חברתי או נפשי) שלי נשלל ממני בתנאים מסוימים.

לתת לחיה לבחור

דוקינס התפרסמה כחוקרת רווחת בעלי-חיים. היא ביצעה מחקרים רבים, שבהם ניתנה לבעלי-חיים אפשרות לבחור מה הם מעדיפים, מתוך כמה אפשרויות שהציבה בפניהם החוקרת: איזו קרקע, כמה "שותפים" לכלוב, איזה מזון וכו' (כמובן, שמלכתחילה לא מדובר בתנאי רווחה של ממש, וכל המחקר נעשה במסגרת של ניצול בעלי-חיים). באמצעות צפייה בהתנהגותם, עקפה דוקינס את מכשול השפה. בני-אדם אמנם יכולים להעיד על מצבם הנפשי במילים, אך הם יכולים לשקר או שיכולים להיות מצבים נפשיים לא מודעים. נהוג לומר כי "מעשים מדברים יותר ממילים" וגם כשמדובר בבני-אדם יש לנו דרכים להבינם חוץ מהשפה, דרכים שיכולות להיות מיושמות על בעלי-חיים ועל יצורים לא לשוניים אחרים, כגון תינוקות.

כוונות טובות אינן מספיקות

דוקינס מביאה דוגמה לוועדת רווחה שבדקה אפשרות להחלפת רשת התיל בלולי הסוללות. ועדה זו המליצה לעבור לרצפת מתכת אחידה במקום רצפת הרשת, משום שהניחה שרצפה זו תהיה מועדפת על התרנגולות. דוקינס ערכה מחקר, שבו אפשרה לתרנגולות לבחור בין שתי האפשרויות, והתרנגולות הצביעו ברגליים חד-משמעית לטובת רצפת הרשת. כמובן ששתי האפשרויות גרועות ביותר עבור התרנגולות, שמעדיפות - אם רק נותנים להן - אדמה לרגליהן, אך המחקר של דוקינס ממחיש כמה אנתרופומורפיזם עלול לפגוע בחיות. אנשי הוועדה חשבו איזו קרקע הם היו מעדיפים, ולא לקחו בחשבון כי מבנה הרגל של התרנגולת הוא שונה ולכן העדפותיה יהיו שונות בתכלית.

כל מה שאנו צריכים זה אמפתיה

השוואה שאיננה מביאה למסקנות שגויות היא, למעשה, השלכה אמפתית. אמפתיה וסימפטיה כבסיס למוסר ולהכרת הזולת - זהו עיקרון מרכזי באתיקה הפמיניסטית. כדי לצמצם את האנתרופומורפיזם, ביכולתי לנטרל את המצוקות, התחושות והרגשות הנובעים מתכונות אנושיות, שאינן רלוונטיות לחיות ממינים אחרים, ולהתייחס למצוקות, לתחושות ולרגשות הנובעים מתכונות שקיימות במי שאני מתארת, אף שאינן רלוונטיות להוויה האנושית. השקעת תשומת-לב בניסיון להכיר את החיה הלא-אנושית (או כל זולת אחר) ואת התנהגותה ותגובותיה למצבים שונים, מפתחת רגישות שמובילה להבנת נקודת-המבט שלה, ובסופו של דבר אף יכולת לאמץ את נקודת-המבט שלה. כך טוענת התיאורטיקנית הפמיניסטית, ג'וזפין דונובן (Donovan), ומדגישה כי אין שיטה זו לוקה באנתרופומורפיזם:

תהליך מתמיד

ייתכן כי הטענה שביכולתנו לאמץ את נקודת-המבט של החיה הלא-אנושית היא גורפת מדי ויש להתבטא במשנה זהירות. אך חשוב לציין, כי אף על-פי שכל דין-וחשבון שלנו על יחסינו עם בעלי-חיים ממינים ביולוגיים אחרים יהיה מנקודת-המבט שלנו, לפחות במידת-מה, האתגר הוא ליצור נקודת-מבט משולבת, שהיא לא רק שלנו. כלומר, יש לנסות לאמץ את נקודת-המבט של החיה מתוך ידיעה שמדובר בתהליך מוגבל שלעולם לא יושלם.