כאב דגים: מכאיבים ומתווכחים

דו-קרב חוקרים

תוצאות המחקר החדש התפרסמו כחודשיים בלבד לאחר שפורסם מחקר, הקובע כי דגים אינם מסוגלים לחוש כאב. החוקר הוא ג'יימס רוז (Rose), מאוניברסיטת וויסקונסין. מולו התייצב עתה צוות בראשות ד"ר לין סנדון Sneddon)) ממכון רוזלין הסקוטי. לאור הסמיכות בזמני הפרסום, לא הייתה לצוות אפשרות להתייחס למחקרו של רוז, אך ההתעלמות "נראית רע" בתקשורת, ורוז, מצדו, כבר תקף בעיתונות בחריפות את המחקר הסקוטי. על כל פנים, אין מדובר בוויכוח בין תומכי דיג לתומכי זכויות בעלי-חיים. רוז הוא אמנם דייג חובב, בעל אינטרס ברור להכחשת יכולת הסבל של דגים, ומאמרו פורסם בכתב-עת הקשור בתעשיית הדיג. אולם גם מכון רוזלין מתמחה בניצול בעלי-חיים (למשל: שיבוט הכבשה דולי), וסנדון היא ראש המחלקה למדע בעלי-החיים (כלומר, מדע ניצולם המסחרי) באוניברסיטת ליברפול. סנדון גם הודיעה לעיתונות, שהיא תומכת בדיג, בתנאי שההרג מהיר. מדובר בעימות בין ויוויסקטורים: כל החוקרים ביצעו את מחקריהם על-ידי ניסויים אלימים מאוד בדגים. בקיצור, אם יש לחשוד בהטיה אידיאולוגית בוויכוח, הרי שהיא קיימות בשני הצדדים גם יחד - נגד הדגים.

המחקר: תאים רגישים

המחקר של סנדון וצוותה נערך בדגים ממין טרוטת הקשת. חלק אחד של המחקר עסק בבדיקת הקולטנים (תאים רגישים לגירוי) שבפני הדגים. החוקרים הרדימו עשרה דגים, חשפו את מוחם מעור ועצם והסירו חלק מהמוח, החדירו לפניהם אלקטרודות ורשמו את הפעילות החשמלית של הקולטנים. הם הפעילו על הקולטנים גירויים מכניים (לחץ), תרמיים (טמפרטורה גבוהה) וכימיים (חומר צורב). כך נמצאו על הראש והפה 58 קולטנים, מתוכם 18 שהגיבו על כל סוגי הגירויים. קולטנים המגיבים למגוון של גירויים מזיקים (polymodal nociceptors), קיימים ביונקים ובעופות, והידיעה על קיומם בדגים היא חידוש. ראוי לציין, שקולטני הפה של הדגים התגלו כרגישים ללחץ יותר מתאי העור האנושי.

המחקר: התנהגות כאב

פעילות עצבית לבדה אינה מעידה על כאב - ייתכן שתגובת תאי העצב היא רפלקסיבית, נטולת הרגשה. לכן הוסיפו סנדון וצוותה לניסויים תצפיות בהתנהגות. הם הזריקו לשפתי עשרים דגים חומרים מכאיבים - ארס דבורים וחומצת חומץ. לדגים אחרים, ששימשו כקבוצת ביקורת, הוזרקה תמיסת מלח או שלא הוזרק כל חומר. התוצאות: הדגים שהוזרקו להם החומרים הרעילים טלטלו עצמם מצד לצד באופן דומה להתנהגות יונקים ועופות הסובלים מכאב. לאחר הזרקת החומצה, הם גם התנשמו במהירות ושפשפו את שפתיהם על החצץ ועל קירות המכל. "נראה שאלה אינן תגובות רפלקסיביות", מסכמת סנדון. לאחר מכן מיאנו הדגים פגועי הארס והחומצה לאכול במשך כשלוש שעות - יותר מכפליים מדגי קבוצת הביקורת (שגם הם נפגעו מהטיפול, אם כי פחות).

התמחותו של המוח

את קביעתו (יוצאת-הדופן בקרב החוקרים, יש לציין) שדגים אינם מסוגלים לחוש כאב וכן פחד, ביסס רוז על ההבחנה בין nociception - תגובתם של תאי העצב הרגישים לגירויים מזיקים - לבין תחושת הכאב, שהיא תופעה נפשית. בבני-אדם, קשורה תחושת הכאב בפעילות של אזור במוח המתמחה בכך, הניאוקורטקס. לדברי רוז, דגים אכן מצוידים ב nociceptors, אך אין להם ניאוקורטקס. במילים אחרות - הדגים קולטים גירויים, אך אינם מודעים להם. כבר ביקרו את רוז על כך, שלא הראה אלא שלדגים יש מבנה מוח שונה מזה של בני-אדם, וכי תשובותיו בעניינים אחרים חלשות, למשל: דגים פגועים - כמו בעלי-חוליות אחרים - מייצרים בגופם חומרים הידועים כמשככי כאבים (אנדורפינים); לדברי רוז, אין זה הכרחי שהם משככים כאבים בדגים, כי שיכוך כאבים אינו תפקודם הבלעדי של חומרים אלה בבני-אדם.

דבר המבקר

רוז טוען, שסנדון וצוותה בסך הכל גילו קולטנים מסוימים בדגים - אולם ללא אזור מתאים להרגשה במוח, לא יכולים הגירויים שנקלטו להיות מודעים. עד כאן מעמיד רוז בפני הקבוצה ממכון רוזלין אתגר הדורש תשובה. אולם רוז מנסה גם לפרש את התנהגות הדגים, וניכר שאין זה תחום התמחותו. הוא מזכיר, שלדגים הוזרקו כמויות עצומות, ביחס למשקל גופם, של ארס וחומצה, ומצהיר כי תגובת הדגים מעידה דווקא על חוסר רגישות לרעל: "כמה בני-אדם היו מראים שינוי מועט בתנועה או היו מוכנים לאכול לאחר פחות משלוש שעות לאחר שקיבלו לתוך שפתם גלולה בגודל לימון של ארס דבורים או תמיסה חומצית?" הוא מתעלם מכך, שתגובת הדגים המורעלים הייתה שונה מאוד מאלה שלא הורעלו; למרבה האירוניה, מיד לאחר שדרש מהדגים להתנהג בדיוק כמו בני-אדם, הוא כותב: "רק ספוקלציה אנתרופומורפית [כלומר, טענה חסרת בסיס שהדגים דומים לבני-אדם] תוביל למסקנה שהטרוטות במחקר זה חוות כאב". אם לא די בכך, רוז אף כותב, שדגים כגון טרוטות צדים דגים בעלי קוצים על סנפיר הגב שלהם - ולכן ודאי אינם רגישים לדקירות בפה. טענה זו משכנעת בערך כמו הטענה, שאריות אינם רגישים לכאב משום שלאנטילופות יש קרניים.

מוסר ומוסר השכל

המחקר החדש לא צפוי לחתום את הוויכוח בין מדענים על יכולתם של דגים לחוש כאב. דגים רבים עוד יעונו במעבדות ניסויים בניסיון לגלות ממצאים חדשים או להוכיח טענות ישנות במסגרת הסוגיה. אולם לכל צורך מוסרי, הספק הוא זניח. הדייגים עצמם אינם לוקחים את ספקנותם ברצינות: מנהג נפוץ הוא לכידת דגים בחכות ושחרורם למים, פצועים ומדממים - "פשרה" בין תאוות הציד לבין חמלה. בתגובות על המחקר החדש תואר דייג, שאינו מאמין שדגים חשים כאב אך מורח על שפתי הדגים ג'ל לאלחוש, "על כל מקרה"; אפילו ג'יימס רוז טוען, שיש לדאוג לרווחתם של דגים. מה שמזין את הספקות בעניין יכולת התחושה של דגים אינו רמת ההוכחות ליכולתם לחוש, אלא החיבה לעינוים ולהריגתם. ברמה המוסרית, הספקנות נותרת כתירוץ קבוע מתוך עמדת כוח, כפי שכתב דייג אחד: "תאמינו לכאב ברגע שדגים יגידו 'אאו'".