הובלת תרנגולים בתעשיית הבשר

בכתבה זו: רקע  | ההעמסה  | בכלובים  | במשאית 

רקע

קרוב ל-220 מיליון תרנגולים מובלים לשחיטה מדי שנה עבור תעשיית הבשר הישראלית. רוב התרנגולים סבלו מזיהומים, ממחלות או מנכויות במהלך ששת השבועות של חייהם. חלק מהתרנגולים מתו כתוצאה מכך בלולים. עבור הנותרים, האימה הגדולה ביותר מתחילה עם הופעתם של הלוכדים האגרסיביים בלול.

לפי נתונים משנת 2001 - אז דובר עדיין על הובלת 160 מיליון תרנגולים לשחיטה - במהלך ההעמסה, הנסיעה וההמתנה במשחטה, מתו בישראל כמיליון תרנגולים מדי שנה. המדובר בשיעור תמותה הגבוה פי 6-2 מן המקובל באירופה. לפחות עשרים מיליון תרנגולים סבלו מפציעות חמורות ומשברים בהגיעם למשחטה. תעשיית העופות מחשבת את עלות מניעתן של חלק מהפגיעות, ומוכנה "לספוג" הפסדים - דהיינו עופות פגועים ומתים - תמורת עבודה זולה ומהירה.

מספר שנים לאחר חקיקת חוק צער בעלי-חיים (התשנ"ד-1994) התעורר עניין מהוסס בישראל ברווחת העופות במהלך ההובלה. במרץ 2001 הגישה "הוועדה לעניין הובלת עופות", שמונתה מכוח חוק צער בעלי-חיים, את המלצותיה למשרד החקלאות. במשך עשור, עיכב המשרד את התקנתן של תקנות (כלומר, הנחיות בעלות תוקף של חוק) בתחום זה, עד שביולי 2011 אישרה ועדת החינוך והתרבות של הכנסת תקנות לפי חלק מההמלצות. כתבה זו מסתמכת ברובה על דו"ח הוועדה ועל סדרת כתבות בנושא זה משנת 2001 מאת ד"ר כתריאל אלרום, מהפקולטה להנדסת מזון וביוטכנולוגיה בטכניון.

ההעמסה: עד שהעצמות נוקעות ממקומן

ההכנות: רעב וצמא

התרנגולים מגיעים למשחטה רעבים וצמאים. מזון מתעכל, שנשפך על בשר העוף השחוט עם ניקוב איבריו הפנימיים, עלול לזהם את הבשר. הפתרון שמצאה התעשייה לבעיה זו הוא הרעבת העופות. 6 עד 12 שעות לפני מועד הלכידה, מסלקים את המזון מן האבוסים. הצום מתחיל לתת את אותותיו בתרנגולים כבר לאחר 6-4 שעות: הם מתחילים לאבד משקל, ומחקרים מצביעים על העובדה המובנת מאליה, שהרעב כרוך בסבל. ההמתנה והרעב הגובר עלולים להתמשך על פני שעות רבות לאחר הלכידה. ואם הרעב גרוע, הצמא עלול להיות קטלני ממש: המים מורחקים מן העופות כשעה לפני הלכידה. אפילו במקרה שבו אורכות ההובלה וההמתנה לשחיטה יום שלם, העופות לא מקבלים עוד מים. בימים חמים, הסבל קשה מנשוא.

מתגנבים בחושך

לכידת העופות נערכת בדרך-כלל בשעות החשיכה. החום מעיק פחות והעופות רדומים - מאחר שהם רדומים ואינם רואים היטב, הם מן הסתם גם פוחדים פחות מאשר בתאורה רגילה. יש לכך חשיבות מכרעת, כי תרנגולים פוחדים מאוד מבני-אדם ומתייחסים אליהם כאל טורפים. התגובה טבעית במקרה כזה היא בריחה, אלא שבלול סגור, שבו כלואים רבבות תרנגולים, אין לאן לברוח. בנוסף לכך, מאחר שכל חייהם עברו עליהם בסביבה חדגונית ביותר, העופות פוחדים מכל גירוי חדש - רעשים, תנועות, אורות, ריחות, נוכחות עצמים זרים, מגע - הרבה יותר מעופות החיים בטבע.

פאניקה

התוצאה החמורה ביותר של הבהלה היא "עירוּם" - הצטופפות המוני עופות מבוהלים בפינות הלול זה על גבי זה, שעלולה להביא למוות המוני של עופות שנחנקו בתחתית הערימה. כותב אלרום:

לכידה ידנית

ללוכדים אין כל עניין וידע בעופות, ואין להם זמן וסבלנות. הם עובדים קשה מאוד - "מטען" של תרנגולי-בית התלויים בידיים שוקל 16 קילוגרם ויותר. תרנגול הודו אחד עשוי לשקול 20 קילוגרם. ה"פינוי" עצמו אורך שעות. אין פלא אפוא, שהפועלים נוהגים בעופות באגרסיביות רבה; הם מנסים ללכוד כמה שיותר עופות, כמה שיותר מהר, ותופסים את התרנגולים המבוהלים באיבר הגוף הראשון שנופל לידיהם: צוואר, כנף או רגל. לאחר התפיסה הם אוחזים בתרנגול ברגל אחת כשהוא הפוך, 5-4 תרנגולים בכל יד. החזקת עוף ברגליים כשהוא הפוך, מעוררת בו פחד עצום והוא נאבק בכל כוחו. אם לא די בכך, הרי שאופן הנשיאה המקובל גורם במקרים רבים חבלות, נקעים ושברים בעצמות - תוצאה של תליית עוף כבד וטלטולו ברגל אחת. גופים ממשלתיים בבריטניה, קנדה וניו-זילנד, ממליצים לאחוז בעופות זקופים בשיטה "עדינה" יותר - כשכנפיהם צמודות לגופם. בשבדיה אף הצליחו להשתמש בשיטה נשיאה "עדינה" כזו בקנה-מידה מסחרי. הוועדה לעניין הובלת עופות בישראל הותירה המלצות עמומות בלבד בעניין זה; לפי דו"ח הוועדה, ממילא קשה לאכוף הנחיות לשיטת נשיאה ידנית.

לכידה מכנית

עבור תעשיית העופות, מהווה האיסוף הידני גורם מעכב, בגלל הצורך לשלם לפועלים רבים ו"לספוג" נזקים של עופות פצועים ומתים. דרך אחת לפתור את הבעיה, שלא נכנסה לשימוש מסחרי, היא החזקת העופות בכלובים מלכתחילה, ושליחתם בכלובים אלה למשחטה - בניסיונות שנערכו עד כה, נפגעו העופות שבכלובים עוד יותר קשה מן העופות הכלואים בסככות סגורות (השיטה המקובלת). שיטה אחרת, שהשימוש המסחרי בה מתפשט בהדרגה באירופה ובארצות-הברית, היא השימוש בקומביין לאיסוף עופות: כלי-רכב שבחזיתו מתקן רחב עם גלילים מסתובבים, אשר סוגר על העופות הנמלטים בלול. מן הגלילים משתרבבות אצבעות גומי ארוכות, התופסות את התרנגולים ומעבירות אותם למערכת הנעה ואחסון בעזרת לחץ אוויר. היתרון של מכשירים אלה עבור העופות הוא הפחתת המגע עם בני-אדם - שמפחיד אותם הרבה יותר מן המגע עם מכונה. קיימות עדויות לכך, שהשימוש בקומביינים פוגע בעופות מעט פחות מאיסוף ידני - בתנאי שהשימוש בקומביין נעשה כראוי; נראה, שלא פעם משתמשים בקומביין מהר מדי. שאול זוהרי, האחראי על המשחטות התעשייתיות במועצת הלול, מסר לוועדה לעניין הובלת עופות, שכל הניסיונות להכניס קומביין כזה לשימוש בישראל נכשלו, משיקולים כלכליים וכן בגלל עליית מספר מקרי השברים בכנפיים. הוועדה מדגישה, ש"שגרימת הסבל במהלך האיסוף וההעמסה נשארת בשלב זה ללא פתרון".

בכלובים: בין סורגים עקומים לכבישים משובשים

אל הכלוב

לאחר כחודשיים בסככה צפופה ומחניקה, נחטף התרנגול מן הקרקע על-ידי פולשים גדולים ואלימים, מונף ברגליו כשראשו כלפי מטה תוך שהוא נאבק בכל כוחו - ואז, מתנשם ממאמץ ומאימה, הוא מושלך לכלוב. אולי הרגעים הראשונים בכלוב מאפשרים לתרנגול לנשום בהקלה לאחר שהידיים הלופתות שיחררו אותו במפתיע. אולם עד מהרה מתגלה הכלוב ככלא צר ומסוכן, שבו יבלה התרנגול שעות, ולעתים אפילו יום שלם.

זרים בכלוב

תרנגולים הם עופות חברתיים מאוד, הזקוקים לחברת בני-להקתם ונרתעים מזרים. אחד ממקורות המצוקה במהלך השהייה בכלוב הוא עצם השהות הצמודה והמאולצת עם תרנגולים אחרים, העשויים להיות בלתי מוכרים, ואולי חזקים יותר ותוקפניים.

האינטרס של המובילים הוא לדחוס תרנגולים רבים יותר ככל האפשר בכל משלוח. הגושרים, ספטמבר 2010 

פרדוקס הצפיפות

אין זה מפתיע, שהצפיפות בכלובי ההובלה גבוהה מאוד. נפח מתקן ההובלה יקר, והאינטרס של המובילים הוא לדחוס תרנגולים רבים יותר ככל האפשר בכל משלוח. לעתים קרובות אין העופות יכולים לרבוץ מחוסר מקום, ואם אחד מהם רוצה לזוז, נוצרת מהומה בכלוב. עם זאת, גם מרחב גדול מדי בכלוב עלול להביא לפגיעות בתרנגולים. המובילים בוחרים להקטין את הצפיפות כאשר עומס החום גדול עד כדי כך, שצפיפות רבה תגרום למותם המהיר. אולם עצם נוכחותם של תרנגולים הנוגעים זה בזה ובדפנות הכלוב הופכת אותם ל"בולמי זעזועים" חיים; משעה שהכלוב מרווח מדי, מחליקים התרנגולים על רצפת הכלוב ונחבטים בעוצמה בדפנות עם תנועת המשאית.

כלובים לוחצים

הצפיפות בכלובים אינה נובעת רק מדחיסת המוני עופות יחד. קיים בישראל שימוש בכלובים נמוכים מדי, שאינם מאפשרים לעופות (בעיקר לתרנגולי הודו) לעמוד בתנוחה טבעית, והם משתופפים במאמץ במשך כל שעות ההובלה. מבנה הכלובים עצמו טומן בחובו סכנות. למשל, כך נכתב בהמלצות הוועדה שמינה משרד החקלאות לעניין הובלת עופות:

השלכת כלובים

בישראל נפוץ מאוד השימוש בכלובי פלסטיק, שהפועלים מעבירים ממקום למקום בידיהם. כלובים מודרניים יותר מועברים ממקום למקום, מועמסים ונפרקים באמצעות מלגזות, אשר מטות ומטלטלות את הכלובים במידה מזערית, אם מפעילים את המלגזות כהלכה. אולם בתוך כלובי הפלסטיק הנפוצים, העופות נזרקים ומתהפכים בעוצמה רבה, כפי שמתאר זאת דו"ח הוועדה:

כלובים פגומים

דפנות הכלוב עצמם עלולים להוות מקור לפציעות. אחד מן המראות המוכרים לכל מי שנסע בעקבות עופות המובלים למשחטה, הוא מראה רגליים המשתרבבות אל מחוץ לכלוב בין סורגים שהמרווחים ביניהם גדולים מדי ובין סורגים חסרים או מעוקמים. הרגליים נתפסות במרווחים, מתעקמות, לעתים נפצעות. בנוסף לכך, כדברי הוועדה:

טלטלות: מכות

עצירות פתאומיות, פניות חדות, מהמורות בכביש - לא ניתן להימנע מאלה לחלוטין בנהיגה, והתוצאה היא עופות מוכים בתוך הכלובים. בעיה זו זכתה לעניין מסוים בחקר רווחת העופות, מכיוון שלחבלות יש השפעה על הערך הכספי של הציפור עם הפיכתה ל"בשר":

טלטלות: חולי

בנוסף למכות, גורמת תנודת כלי הרכב למצוקה כללית. כאשר התנודות קשות, ובעיקר תחת עומס חום גדול, הפגיעה נעה בין קרעים קלים של מספר תאים בגוף ועד לנזק חריף שנגרם לאיברים ושטף דם פנימי. בכל מקרה, הטלטלות גומות מצוקה רבה:

נאבקים לעמוד

העופות נאבקים לשמור על יציבות מול תנודות הרכב, משימה קשה במיוחד בכלובים בעלי רצפת מתכת עם חורים (המשמשים בחלק מן התעשייה בישראל). המאבק על העמידה היציבה מתבטא בפרישת כנפיים, נפנוף כנפיים או ברביצה שפופה. בנוסף לכך,

במשאית: קור מקפיא וחום לוהט

טווחי הובלה ומוות

אפילו ההובלה הנוחה ביותר היא טראומטית לתרנגולים. כולם סובלים. יש שאינם עומדים בתלאות - ומתים. אין זה מפתיע, שככל שעולה משך זמן ההובלה, כך עולה מספר מקרי המוות. כבר לאחר ארבע שעות הובלה - לפי נתונים שמציגה הוועדה המדעית-וטרינרית של השוק האירופי - חלה עלייה חדה במספר המתים. יש להדגיש, שמצוקתם של העופות אינה נגמרת בתום הטלטלות והרוח של הנסיעה. אדרבה, לעתים קרובות, ההמתנה בתוך הכלובים בכניסה למשחטה עלולה להיות קשה עוד יותר.

גבול יכולת ההישרדות

מעבר לעצם הכליאה הצפופה וטלטלות הנסיעה, אסונם הגדול של תרנגולים בהובלה נובע ממצב האוויר. העופות מסוגלים להחזיק מעמד בטווח טמפרטורות נרחב למדי - 46-20 מעלות צלזיוס בערך. במצב של חופש יחסי, התרנגולים מסוגלים להתמודד עם טמפרטורות גבוהות (טמפרטורות נמוכות הן בעיה פחות חמורה בישראל) על-ידי הלחתה, מתיחת כנפיים והזרמת דם לכרבולת, לדלדלים ולכפות הרגליים. למותר הוא לציין, שמתיחת כנפיים אינה אפשרית בכלובי ההובלה; בנוסף לכך, העופות נשלחים לשחיטה כה צעירים, שהכרבולת והדלדלים שלהם אינם מפותחים ואינם מאפשרים צינון. בכל מקרה, כל עוף מוקף בעופות כה רבים, שהלחתה ואיבוד חום בכלל אינם אפשריים, כי כל האוויר שמסביב חם ולח ביותר.

בין קור מקפיא לחום לוהט

במהלך ההובלה, חשופים העופות לתנאים קיצוניים. רבים מאתנו ראו תרנגולים המובלים בכבישים בלילות קרים, חשופים לרוחות עזות ומקפיאות ואף לגשם. במרחק קטן מאוד משם, בלב המטען, עלולים לשרור תנאים קשים עוד יותר. בבריטניה נמדדה טמפרטורה העולה על 30 מעלות ולחות יחסית העולה על 80% במשאיות המובילות עופות במזג-אוויר חורפי אנגלי מתון. בישראל לא נערכו מדידות כאלה, אך אין ספק שאפילו בלילות החורף, החום והלחות כבדים מנשוא; והעופות הרי נותרים בכלובים גם במהלך היום. כאשר קר וגשום, חייבים המובילים לסגור את המשאית ביריעות, ואז מזנקים הפרשי הטמפרטורה באופן קיצוני. בקנדה נמצא, שסגירת היריעות מעלה את הטמפרטורה הפנימית ל 30 מעלות בממוצע, כאשר הטמפרטורה החיצונית היא 30 מעלות מתחת לאפס! מעבר לכך, נפנוף היריעה עלול לגרום לירידה בלחץ האוויר, תופעה המביאה למשיכת מים דרך צדי המשאית ולהרטבת העופות הממוקמים בצדי הרכב. משנרטבו הנוצות, הן מאבדות את כושר הבידוד שלהן, והעופות אינם יכולים לעמוד בקור.

דרכים והמתנה

החום והלחות הגבוהים אופפים את התרנגולים במשך שעות ארוכות, אף על-פי שדרכי ההובלה בישראל אינן ארוכות ביותר בדרך-כלל. קיימות משחטות בתל-אביב, למשל, השוחטות להקות שמקורן במושבי מרום הגליל, אך מרבית המשחטות פועלות על בסיס אזורי, והעופות הנשחטים בהן מגיעים מלולים במרחק כמה עשרות קילומטרים מהמשחטה. עם זאת, משחטות רבות אינן מקפידות על שחיטת העופות מיד עם הגעתם, ומעכבות אותם בכלובים שעות ארוכות. שאול זוהרי, אחראי על המשחטות התעשייתיות במועצת הלול, העיד בפני ועדת משרד החקלאות לעניין הובלת עופות, שעופות נשחטים לפי סדר הגעתם למשחטה ובתוך 5-4 שעות מההגעה. אולם נציגי הוועדה, בסיורים אקראיים במשחטות, היו עדים גם למצבים חמורים הרבה יותר, כפי שכתבו בדו"ח שלהם:

אוורור צולע

מכיוון שהמצוקה החריפה של העופות מביאה בסופו של דבר למות רבים מהם ולהפסדים כלכליים, פיתחה תעשיית העופות מספר שיטות לשיפור-מה בתנאים. הדרך הפשוטה ביותר להקטין את מידת החום והלחות היא להשתמש בכלובים בעלי מבנה מאוורר ולהפחית את צפיפות העופות בכלי הרכב. בישראל, ובמיוחד בימים חמים, דוחסים פחות עופות לכלובים בהשוואה למדינות קרות; כאשר ניסו להשתמש בארץ בכלובים המשמשים באירופה, מתו חמישית מן העופות. דרך פשוטה נוספת היא להניח את הכלובים באופן, המאפשר לאוויר לזרום ביניהם עם תנועת המשאית. אך כאשר הרכב עומד בשל עומס תנועה או עיכובים, וכן בהמתנה בתוך המשחטה, נפסקת תנועת האוויר ועומס החום עולה. אפילו בזמן הנסיעה אין תנועת אוויר אחידה במשאית, ונותרים אזורי חום-יתר ואזורי קור-יתר. לאחר שנפרקו הכלובים, ברור שיש צורך במתקני אוורור חזקים ובמרווח גדול בין כלוב לכלוב, אך לא תמיד מספקת המשחטה תנאים כאלה, ואז מתים העופות בהמוניהם. מעבר לכך, אפילו מאווררים חזקים אינם פותרים את הבעיה. במקרים כאלה, לפי התרשמות הוועדה לעניין הובלת עופות,

האוורור המבוקר

בבריטניה פיתחו לאחרונה משאית עם מערכת צינון ואוורור, המיועדת ליצור טמפרטורה ולחות אחידים וסבירים, פחות או יותר, בכל הכלובים. ייתכן שמערכת זו לא תוכל תמלא את ייעודה בימים חמים בישראל, אך היא צפויה לתפקד כמתוכנן בלילות ובימים קרים. הוועדה לעניין הובלת עופות המליצה לקבוע "תקופת מעבר ממושכת מאוד, של חמש שנים, שבסיומה יצטרכו כל ההובלות המסחריות של עופות בישראל להיות בכלי-רכב בעלי אוורור מאולץ ומערכת ניטור, שיבטיחו כי עומס החום בהם לא יעלה על הנסבל לעופות." כותבי הדו"ח מודים, ש"תקופת המעבר הארוכה שהוחלט עליה פוגעת ברווחתם של מאות רבות של מיליונים של עופות, שיובלו בארץ במהלך תקופת המעבר"; כמו-כן,


מעל המלצות הוועדה, שמונתה על-ידי משרד החקלאות עצמו, מעיב צלו של החשש, שאפילו היוזמה לשיפור מזערי זה ברווחת העופות תידחה מכל וכל. כרגיל, ההתחשבות בעופות נמצאת במקום האחרון בסדר העדיפויות של המערכת החקלאית.