דגים חשים כאב

הסקירה החדשה

האם דגים יכולים לסבול? שאלה זו עולה מדי פעם בדיונים על זכויות בעלי-חיים. המחקר המדעי אמור לכאורה לענות על שאלה זו. מחקרים ממוקדים בנושא הם נדירים ביותר (בשנת 2003 סקרנו מחקר כזה) אולם ניתן להפיק ידע משמעותי רב ממחקרים אחרים - שרובם המכריע נערך תוך פגיעות קשות בדגים. הסיכום העדכני ביותר בנושא פורסם ביוני 2004 בכתב-העת Applied Animal Behaviour Science על-ידי חוקרים מהמחלקה למדע בעלי-החיים והעופות באוניברסיטת גוולף (אונטריו, קנדה). מבין השלושה - צ'אנדרו, דנקן ומוקיה - בולט שמו של יאן דנקן, שהוא אחד מחוקרי רווחת בעלי-החיים החשובים בעולם, ואחד הבודדים שעסקו בשיטתיות בשאלה "מהי רווחת בעלי-חיים?". שותפותו של דנקן מבטיחה הכרה בהכרח לשלב בין תחומי מחקר שונים, מהתנהגות ועד לאנטומיה - משימה הנעלמת מעיניהם של מומחים לתחום צר. הצוות מגוולף סקר 213 מקורות והוא מסכם אותם בתמציתיות. אנו מביאים סקירה קצרה של המאמר, תוך פישוט המושגים המקצועיים המופיעים בו.

רווחה ותודעה

לא די בכך שדג חולה כדי שרווחתו תיפגע - פגיעה ברווחה היא הרגשה רעה, מצב של תודעה. "תודעה" או "הכרה" הם מושגים קשים ביותר להגדרה, אך יש להדגיש, שאנו מחפשים אחרי תכונה מורכבת - יותר מהיכולת להגיב באופן אוטומטי על גירויים מסוימים או לעבור התניה אוטומטית ביחס אליהם. המדובר ביכולת לתפוס גירויים שונים ולשלב פרטי מידע באופן גמיש, מתוך בחירה פעילה ומצב רגשי של מוטיבציה לפעול. אין אמנם אפשרות להבחין ישירות במצבים נפשיים כאלה בזולת, אך יש אפשרות לזהות עדויות עקיפות להם. לפי הצוות הקנדי, העדויות כוללות מקורות אנטומיים, פיסיולוגיים והתנהגותיים, עם עדיפות לנתונים התנהגותיים.

דגים לומדים מצפייה

האם דגים מתייחסים לגירויים סביבתיים ללא מחשבה, כמו רפלקס, או שהם מעבדים את המידע מתוך תודעה? מעטים מדי בדקו זאת במפורש, אך ניסויי התנהגות רבים שנערכו, מאפשרים לבחון שאלה זו מתוך הנתונים שהעלו. הניסויים המשכנעים ביותר נערכו בשנים האחרונות, והם מעידים על כך שדגים (וליתר דיוק: דגי גרם) מקדישים תשומת-לב פעילה לנעשה בסביבתם, מקיימים קשר אינטראקטיבי עם גירויים חיצוניים, זוכרים התנסויות קודמות, משלבים את המידע הזכור להם עם מידע חדש ומפגינים ציפייה ביחס להתרחשויות עתידיות. אחד מן הניסויים המעניינים שמזכיר הצוות הקנדי, נערך ביכולתם של דגי קרב סיאמיים ללמוד מתוך צפייה. החוקרים הציבו דג במכל אחד ואפשרו לו לחזות בדגים הנלחמים ביניהם במכל אחר. כאשר הניחו לדג הצופה להיפגש פנים אל פנים עם כל אחד מהדגים הנלחמים, הוא נטה שלא להתעמת עם המנצחים אך התעמת עם המפסידים. דג זה נהג באופן פחות סדיר כאשר לא צפה קודם לכן בתוצאות הקרב. אם כן, הדג כיוון את התנהגותו ביחס ליריביו לא על בסיס התנסות אישית בלבד (כלומר - ניסוי וטעייה העשויים ליצור התניה) אלא על בסיס למידה מצפייה בהם. ניסויים נוספים הראו, שדגים לומדים על זולתם מצפייה (למשל: נקבות בוחרות זכרים בעקבות צפייה בביצועיהם), הם זוכרים מידע ומעבירים מידע זה לזה. נתונים אלה מרמזים על כך, שהדגים מעבדים מידע מורכב באופן גמיש ואדפטיבי, דהיינו - נראה שהם מודעים.

דמיון אנטומי ופיסיולוגי

טיבו של הקשר בין מנגנונים עצביים לבין מצבים רגשיים, שנוי במחלוקת קשה. אולם אין מחלוקת על כך, שבמצבים רבים יש לרגשות ערך הישרדותי גבוה בהשוואה לתגובת רפלקס, ושהרגשות קשורים במבני מוח פרימיטיביים, יחסית. הצוות הקנדי אינו טוען, שהמוח הדגי זהה לחלקים במוח של שאר בעלי-החוליות (דו-חיים, זוחלים, עופות ויונקים). הנחת הדמיון מבוססת לא על זהות מבנית אלא על הומולוגיה - דמיון תפקודי בין חלקים במוח של הדגים לחלקים במוח של שאר בעלי החוליות. אחד מסוגי ההוכחה החביבים על ויוויסקטורים הוא כריתה של חלקי מוח; כריתות כאלה מגלות, שהסרת חלקים מן המוח הגדול של יונקים, מניבה תוצאות התנהגותיות דומות להסרת חלקים מקבילים במוח של דגים. גם פגיעות חשמליות מעוררות תגובות דומות בקבוצות השונות. קיימת הומולוגיה נרחבת גם בפיסיולוגיה של המוח בדגים ובשאר בעלי החוליות. דגים מגיבים באופן דומה ליונקים לתרופות המשפיעות על הנפש. חומרים טבעיים, המופרשים במערכת העצבים ומשפיעים על התנהגויות שונות וכן על העברת כאב, פועלים באופן דומה הן ביונקים והן בדגים, וההפרשה ניתנת לאיתור במקומות מסוימים והומולוגיים בתוך המוח. הזרקת חומרים כאלה למוח הדגים או הטבלתם בחומר, הביאה לעיכוב תוקפנות, שיפור בזיכרון ואפילו מחלה דמוית פרקינסון - הכל בדומה לתופעות המוכרות מניסויים דומים ביונקים.

כאב

השאלה אינה "האם דגים חשים כאב?", קובע חוקר עדכני, אלא "איזה סוג של כאב חשים דגים?". הצוות הקנדי מסיק, שזהו כאב הדומה לכאבם של בעל חוליות אחרים. סוגים שונים של סיבי עצבים, המעבירים טיפוסי כאב שונים ביונקים, קיימים גם בדגים. פגיעה בסיבים אלה מעוררת פעילות חשמלית במרכזי עצבים במוח הדג ובחוט השדרה. המידע המגיע מקצות העצבים, עובר מיון בחוט השדרה של דגים - בדומה ליונקים - ושולח אותות ממוינים למוח, לאזורים שהוכח כי נוכחותם חיונית להימנעות הדג מגירויים מזיקים; אין זה סביר אפוא שהדגים מגיבים לפגיעה ברקמות על דרך של רפלקס בלבד, דרך חוט השדרה. מערכת העצבים של שתי הקבוצות מפרישה חומרים זהים המעבירים אותות לפגיעה ברקמה, וכן חומרים משככי כאבים.

פחד

באופן דומה למניפולציות בכאב, הצליחו חוקרים למנוע מדגים להגיב בפחד לגירויים מסוכנים בסביבתם - באמצעות תרופות המשככות פחד בבני-אדם. התרופות גם גרמו לדגים להתנהג בחקרנות רבה, בדומה להשפעתן על מכרסמים. תגובת הפחד הטיפוסית היא בריחה מהירה, וחוקרים מצאו שהיא משתנה לפי הנסיבות, תוך למידה. למשל, דגים שינו את התנהגותם כלפי דימוי של טורף, כאשר למדו שהדימוי אינו מתקיף אותם. הם עדיין ברחו ממנו, אך באופן אחר - עדות אפשרית לכך שהם עדיין פוחדים, למרות שעיקרון "גירוי-תגובה" היה אמור ללמדם שלא לפחוד עוד.

עקה חברתית

נושא אחרון שסוקר הצוות הקנדי הוא עקה (מצוקה) הנובעת ממצבים חברתיים. דגים טריטוריאליים מבססים הירארכיה חברתית באמצעות מאבקים, וכל דג זוכר את מקומו בהירארכיה. דג (או כל בעל חוליות אחר) במצב של סיכון מתמשך עובר שורה של תגובות פיסיולוגיות, שתוצאתן היא עליית ריכוז הקורטיזול בדם. באמצעות מדידות כאלה וצפייה בהתנהגות, מצאו חוקרים שדגים נחותים סובלים מנוכחותם הקרובה של דגים שליטים - ככל הנראה משום שהם זוכרים את הדגים השליטים ומצפים להיפגע מהם.

דגים מרגישים

מסקנתם של צ'אנדרו, דנקן ומוקיה חוזרת שוב ושוב לאורך המאמר: למרות מחסור בנתונים רבים, המסקנה מתוך הידע האנטומי, הפיסיולוגי וההתנהגותי הקיים היא, שהסבירות לכך שדגים מרגישים - פחד, כאב, רעב, צמא, הנאה וכו' - גבוהה יותר מן הסבירות שאינם מרגישים. השלכותיה של מסקנה זו ברורות: צריך להתחשב בדגים. עבור חוקרים אלה, די בהכרזה על הצורך לחקור שיטות חקלאות קיימות ולשפרן. אך מסקנה סבירה ועקבית יותר מבחינה מוסרית היא - להימנע לחלוטין מצריכת דגים.