כמה כואב לאבד ביצה?

מהי בדיוק השאלה?  על הדוגרנות: דחפים ותסכול  להקריב כדי לדגור  לעקור את הרצון לדגור  מחשבות על לקיחת ביצים 

מהי בדיוק השאלה?

פליטת-הקולמוס של סינגר

בספרו, שחרור בעלי-החיים, כותב פיטר סינגר:



סינגר מגיש תיאור עובדתי זה, שהוא דל להפליא בנתונים, בתור הבסיס לשיפוט אתי בעניין צריכת ביצים מתרנגולות ב"מרעה חופשי" (בישראל מוכרות ביצים כאלה תחת השם המסחרי "ביצי חופש"). שחרור בעלי-החיים נחשב בתור ספר המופת של התנועה לשחרור בעלי-חיים, אולם הקטע הנדון עלול להתקבל כהצהרה בלתי מבוססת וחסרת אחריות, הן מבחינת הבסיס העובדתי שלה והן מבחינת אופן השיקול האתי. חשוב להגיב לאתגר שמציב סינגר, כי מיליוני אנשים קראו דברים אלה בספר "האולטימטיבי" של התנועה לשחרור בעלי-חיים, ומיליונים רבים אחרים מבצעים שיקול דומה אף מבלי שקראו את הספר.

הטעויות הבולטות

בכל הנוגע ללולי ביצים מסחריים עם "מרעה חופשי", סינגר צודק רק בשתי טענות: שנהוג להרוג את האפרוחים הזכרים; ושלאחר תקופת הטלה אינטנסיבית – הורגים גם את התרנגולות. הוא מתעלם מן הצפיפות וההמוניות המעיקות בלולים אלה הן בשטח המחיה והן בתאי ההטלה, מניצול תרנגולות מגזעים שעברו עיוות תורשתי להטלה מוגברת על חשבון תכונות אחרות, ומן הסבל הכרוך בהטלה מוגברת – אם לציין בלשון קצרה ויבשה אחדות מבין הפגיעות בתרנגולות בלולים מסחריים עם "מרעה חופשי". אמנם, מאחר שמדובר בלולים מסחריים לכל דבר, חסרונותיהם אינם צריכים להפתיע אותנו. הדבר היחיד שמפתיע כאן הוא התעלמותו של סינגר משורה ארוכה של פגיעות כאלה.

ניסוח מחדש של השאלה

עם זאת, ניתן לעדן את הטיעון של סינגר ולבחון אותו ביחס ללולים לא-מסחריים. לדיון כזה אין כמעט יישום מעשי (הוא רלוונטי רק למי שמחזיק בעצמו כמה תרנגולות בחצר) אולם הוא מזקק את הטענה האתית שהעלה סינגר. נעביר אפוא את נושא הדיון למשקים ביתיים בסגנון מסורתי: מרעה חופשי באמת, להקה בת תריסר תרנגולות בלבד, צאצאיות של תרנגולות מהמשק ולא ממדגרות מסחריות, כולן מגזע חזק ועמיד, בוררות לעצמן מזון מגוון בשטח טבעי נרחב ומתקיימות עד למותן הטבעי. בתנאים כאלה, נראה שיש בסיס להנחה שהעופות "חיים בנוחות". אולם עדיין לוקחים מהן ביצים. סינגר מצדיק זאת בטענה: "ודומה שאין הם נפגעים מנטילת ביציהם." השאלה היא, אם כן:



שחרור בעלי-החיים מגובה במקורות רבים. אולם הפעם אין סינגר מביא שום מקור לתמוך בטענתו. ולא במקרה: מקור כזה אינו בנמצא. לא קיימים אלא מקורות עקיפים בנושא. נעבור אפוא לסקירת הממצאים ממקורות אלה. למרות חסרונות הגישה המדעית והעובדה שנתונים מדעיים הושגו לעתים קרובות תוך פגיעה בתרנגולות, הסקירה תיערך בעיקרה על בסיס ספרות מדעית ומתוך ספקנות מדעית; אם סקירה זו תשכנע את הספקנים ביותר שבינינו, ודאי שהיא תספק גם כל אדם פתוח יותר.

על הדוגרנות: דחפים ותסכול

דיכוי דחפים לפי מחקרי התנהגות

ככל הנראה, השאלה "האם תרנגולות נפגעות מלקיחת הביצים שהטילו?" לא נשאלה מעולם במסגרת מחקר מדעי. אולם נערכו מחקרים בנושאים קרובים למדי. במדע רווחת בעלי-החיים ובאתולוגיה היישומית (שהם תחומי מחקר כמעט חופפים) יש הסכמה נרחבת על כך, ששלילת מקום קינון מתאים היא אחד מן הגורמים המרכזיים לסבל של תרנגולות בלולים מתועשים:


המחקרים של שרווין וניקול, כמו גם של חוקרי התנהגות רבים אחרים, נערכו על רקע הדרישה הציבורית להפסיק להחזיק תרנגולות בכלובי רשת חשופים. בהתאם לכך, הם מתמקדים בחיפוש אחר תיבת הקינון המועדפת על התרנגולות, חומר הקינון המועדף וכדומה. לכן, המחקרים מתוכננים כך, שגם כאשר הם חושפים תסכול הקשור בניסיונות קינון, הם אינם מגלים הרבה על הרגשתן של התרנגולות בעקבות לקיחת הביצים: אולי התרנגולות סובלות רק מהיעדר מקום קינון מוסתר, או מקרבתן המופרזת של שכנות, מהיעדר חומרי קינון מתאימים, וכדומה? אולם אפילו שרווין וניקול מזכירים, שחלק מהדחפים שלא באו על סיפוקם, קשורים ישירות במגע עם הביצים ובטיפול בהן: דגירה, סיבוב וגלגול. אחד העקרונות הבסיסיים במדע רווחת בעלי-החיים הוא, שדחף שלא בא על סיפוקו – גורם תסכול. במילים אחרות: אף על-פי שהמחקר ההתנהגותי אינו עוסק בשאלה שהצבנו לפנינו, הוא מספק רקע מסוים להנחה, שלקיחת הביצים גורמת לתרנגולת סבל.

דוגרנות לפי מחקרים חקלאיים

חוקרים חקלאיים הקדישו מחקרים רבים לתופעת הדוגרנות (broodiness). הדוגרנות היא הנטייה של תרנגולת לדגור בקן ולטפל באפרוחים. כתכונה טבעית, הדוגרנות מופיעה כשהתרנגולת הטילה בקן את מכסת הביצים שהיא מסוגלת לטפל בהן (20-5 ביצים). הדוגרנות כרוכה בשינוי פיסיולוגי, המביא להפסקת ההטלה, ומכאן נובע עניינם של החוקרים החקלאיים בנושא: תכונה טבעית זו היא מקור לנזק כלכלי לתעשיית הביצים – תעשייה המבוססת על הטלת ביצים בלתי פוסקת ובלתי טבעית לחלוטין. שלא כמו הדחפים שלפני ההטלה, נראה שהדוגרנות ממוקדת בעצם הדגירה על הביצים ולא בתופעות סביבתיות אחרות. יש הסכמה בין החוקרים על כך, שדוגרנות היא דחף חזק מאוד. נוכחותן של ביצים היא גורם מרכזי בסיפוק הדוגרנות; לכן ניתן לשער, שלקיחת הביצים מתרנגולת דוגרנית גורמת לה תסכול חזק – בהתאמה לעוצמת הדחף.

רמז לעוצמת הדוגרנות: הדחף של התרנגולת הדוגרנית לדגור על ביצים ולטפל באפרוחים, נוצל בעבר בלולים מסחריים וכיום על-ידי לולנים חובבים, כדי לספק חום ומחסה לצאצאים זרים. אפשר לראות בתמונה, שיש תרנגולות לא בררניות במיוחד. 

תסכול זמני?

ואולי הדחף לדגור על ביצים ולטפל בהן הוא תגובה אד-הוק לנוכחות הביצים, ובהיעדרן – נעלם הדחף וכך נעלם במהירות גם התסכול? התשובה לכך אינה פשוטה. לקראת הקינון, מתפתח על גחון הנקבה אזור חשוף מנוצות, הנקרא "כתם דגירה". מגע כתם הדגירה עם ביצים מעורר הפרשת פרולקטין (prolactin): זהו הורמון, אשר מעורר בבעלי-חוליות שונים התנהגות ותגובות גופניות, הקשורות בהורות. הפרולקטין אחראי, למשל, להפרשת חלב בנשים מיניקות, ואילו בציפורים נמצאה התאמה גורפת בין רמות גבוהות של ההורמון לבין התנהגות דוגרנית. לכן המחקר החקלאי בדוגרנות מתמקד בפרולקטין. החוקרים החקלאיים מניחים, שמגע התרנגולת עם הביצה, מעורר, דרך הפרשת פרולקטין, את הדוגרנות. במקביל לכך, נמצא שהרחקת תרנגולת מהקן גורמת ירידה מהירה ברמת הפרולקטין. לכאורה זהו סימן לכך, שהדוגרנות נעלמת מהר בהיעדר ביצה; ואם הדוגרנות נעלמה, אולי דעך גם התסכול שנובע מלקיחת הביצה? אולם מחקר מאוניברסיטת מינסוטה, מתאר מה קרה לתרנגולות הודו שהורחקו מקניהן, נכלאו בכלובים והוחזרו לקנים:



במילים אחרות: הדוגרנות אינה דחף פשוט, שניתן להפעלה ולדיכוי במהירות על-ידי מניעת גירוי מסוים. לפי המדידות ההורמונליות, התרנגולות בניסוי איבדו את המוטיבציה לדגור. אולם שתי יממות לאחר מכן, הן היו נכונות לחזור מיד לקנן, בדומה לתרנגולות דוגרניות. אם כן, הדחף לדגור לא נעלם כלל אלא קיבל ביטוי אחר, שהחוקרים התקשו לזהות. ואם הדחף שרד, אפשר לשער שהתסכול ממשיך, מספר ימים לאחר הרחקת הביצה מהתרנגולת.

צילום: (Whitman (FeatherSite 

תסכול מתמיד?

הניסוי שלעיל מתייחס לאירועים קצרי מועד. אולם מה בנוגע להרחקה יום-יומית של הביצים? אולי התרנגולות מתרגלות או מתייאשות, וכך הדוגרנות נעלמת והתסכול נעלם אף הוא? חוקרים חקלאיים מקליפורניה קובעים:



אם כן, אפילו כאשר הרחקת הביצים נערכת באופן יום-יומי, הדחף לדגור עשוי לשרוד וניתן לזהותו בהתנהגות התרנגולת. בהיעדר ביצים, הדחף מופנה כלפי עצמים בלתי מתאימים ולכן ודאי שאינו יכול לבוא על סיפוקו כראוי. התוצאה הצפויה היא תסכול.

תרנגולות דוגרות בלול ביתי קטן 

חוויית טריפה

כיצד חוות תרנגולות את אובדן הביצים בלול? לכאורה, זוהי חוויה זרה מאוד לטבען, בתור עופות ממין שהתפתח במקורו ביערות, עם נטייה לקנן במקומות מסתור ובבדידות. החוויה הטבעית הדומה ביותר לאובדן ביצים בלול היא טריפת הביצים, ובמידת-מה גם השתלטות על הקן על-ידי תרנגולת אחרת. לדברי חוקרות מהאוניברסיטה למדעי החקלאות בסקארה, שבדיה:



אם כן, התגובה הטבעית של תרנגולות להתקפה על הביצים היא התגוננות פעילה, או נטישת הקן וחיפוש מקום מסתור אחר להטיל בו במקום הביצים שנטרפו. טריפה מוגברת – או לקיחת ביצים מיידית בלול – עשויה גם להביא לירידה בקצב ההטלה (עמ' 67). אם כן, נראה שתרנגולות בלול המסחרי חוות התקפה יומיומית על קנן על-ידי טורפים, בנוסף לתחושת האיום שהן חשות בגלל קרבת-יתר של תרנגולות אחרות.

תגובה לאיום בקן טבעי של red jungle fowl, המין שממנו בוית תרנגול הבית. הקן התגלה במהלך עבודת גיזום במטע באינדונזיה : "כשגררנו ענפים לערימה, נקבת עוף יער התעופפה מתחת לרגליים שלנו, וגילתה את הקן הזה עם חמש ביצים. הסתלקנו מיד, מלבד צילום מהיר, אבל לא ראינו אותה חוזרת לקן." (Angela Hijjas, אוקטובר 2005) 

טריפה חוזרת והחלפת מקום הטלה

תרנגולות בית יכולות להפגין תגובה טבעית ללקיחת הביצים רק בהינתן תנאים דומים למדי לתנאים בטבע, דהיינו במשק לא מסחרי. מחקרים חקלאיים ומחקרי התנהגות כמעט שלא עוסקים בתנאים כאלה, אך מגדלי עופות חובבים מספקים מידע רב בנושא. למשל, באתר הדרכה לחיים כפריים, כותבת חקלאית חובבת, שתרנגולות בית בררניות בבחירת מקום הקינון שלהן לא פחות ממינים שונים של ציפורי בר, ו"אף על-פי שיש סיבות רבות לכך שתרנגולות מפסיקות לקנן, האשם נעוץ לעתים קרובות בחוסר שביעות רצון בעניין הסביבה שלהן":



חוקרי התנהגות יפגינו ספקנות כלפי הפרשנות של דראמונד לתצפיותיה. הם עשויים להניח, שבתרנגולת התפתחה, במהלך האבולוציה של המין, תגובה אינסטינקטיבית לטריפת ביצים: הטלה מפוזרת במקומות שונים, בדיקת מצב הביצים בכל מקום ולבסוף התמקמות לדגירה במקום שבו הן שרדו. אולי התרנגולת שבה למרות זאת להטיל גם בתיבת הקינון השדודה מתוך התקשרות למקום קינון מוכר. אולם יהיו המניעים לפיזור הביצים אשר יהיו, הנקודה החשובה היא, שלקיחת הביצים משפיעה על התנהגותה של התרנגולת, במידה שהיא חופשייה דיה כדי לבטא את תגובותיה. נראה שלקיחת הביצים מעוררת תחושת איום ומוטיבציה לפעול, והחלפת מקום ההטלה, ואפילו ריבוי מקומות ההטלה, נותנים פורקן מסוים לתחושות אלה. לכן, בהיעדר יכולת למצוא מקום הטלה מוסתר מפני הטורף-האדם, נראה שהתרנגולת מרגישה איום ותסכול מתמשכים. רמז לכך ניתן למצוא בלולים מסחריים נטולי כלובים: תרנגולות רבות מטילות על הרצפה ולא בתיבות ההטלה (אמנם, יש לכך סיבות נוספות מלבד לקיחת הביצים). כמובן, תרנגולות הכלואות בכלובים אינן יכולות כלל להתגונן בפני הטורף על-ידי החלפת מקום הטלה, וסביר אפוא להניח, שהדבר מוסיף על סבלן בכלוב.

טריפה ממוסדת והתגוננות

בטקסט שפרסם המכון הלאומי למחקר חקלאי של צרפת (INRA), מסוכמת תגובת ההתגוננות של תרנגולות מאיום על הביצים בעת הדגירה:



המדובר בתגובה כללית לאיום; אולם כשמדובר בלקיחת ביצים בלול נטול כלובים, צריך לזכור שמדובר בתנאים מיוחדים: תאי ההטלה בנויים במטרה לאפשר סילוק קל של הביצים, והיצור שלוקח את הביצים גדול וחזק מעל ומעבר לטורף שתרנגולות מסוגלות להתמודד איתו. למרות זאת, ניסיונות התגוננות מפני אדם נפוצים מאוד בתיאורי לולים נטולי כלובים. למשל, הסופר האמריקאי ביל ראנסום, החל לעבוד בחקלאות בגיל 11, ובאחד מסיפוריו הקצרים הוא מתאר בפירוט את העבודה בלול נטול כלובים. כל "אסם" מכיל כ-15,000 תרנגולות:



מדוע התרנגולות מסתכנות כך בהגנה על הביצים? אם הן מכירות את הלולן בתור ספק המזון שלהן, הן עשויות לפתח יחס דו-ערכי כלפיו; ואכן, יש לולנים חובבים, המדווחים שלקיחת הביצים בעדינות רבה מתרנגולת מוכרת, מרככת את תגובת ההתגוננות. אולם במקרה של ראנסום, בלול מסחרי גדול, התרנגולות אינן מכירות אותו, והוא עובד במהירות ובאלימות. הבוס שלו אפילו מתלונן, שבכל פעם שנכנס עובד חדש ללול, תריסר תרנגולות נהרגות כשהן מנסות לברוח ממנו בהיסטריה וחונקות זו את זו בפינה. הניסיון להילחם ביצור כה מפחיד, מעיד אפוא על עוצמת המוטיבציה של התרנגולות להחזיק בביצה שהטילו.

תרנגולות מתגוננות כתופעה מוכרת בתרבות הפופולרית: בסיפור הילדים "אגצ'גאבה!" הילד דאפי ממונה על לקיחת הביצים מהתרנגולות בלול המשפחתי. לאחר שניקרו את ידו פעמים רבות, הוא החל להקדים את סילוק הביצה בצעקת "אגצ'גאבה!", שמבריחה את התרנגולת וכך מצליח דאפי לשדוד את הקן מבלי להיפגע – עד שמגיע התרנגול הכועס...
(איור: Amy Wummer; סיפור: Patricia Nikolina Clark) 

לעבור גיהינום בשביל לדגור

אין דבר המעיד על עוצמת התשוקה של התרנגולת לדגור יותר מן הייסורים שהיא מוכנה לעבור כשמנסים למנוע ממנה לעשות זאת. הניסיון "לשבור דוגרניות", כלומר לעקור מהן את הדחף לדגור, היה נפוץ בלולים מסחריים לפני השימוש בכלובים, והוא עדיין קיים במידת-מה בלהקות רבייה ובלולי ביצים ללא כלובים. חגי כהן סקר את שיטות ה"גמילה" מדוגרנות שהיו נהוגות בישראל בין 1949 לראשית שנות ה-50, לפי כתב-העת הישראלי ללולנים, משק העופות. השיטה הרווחת הייתה כליאת התרנגולות הדוגרניות בכלובים או בתאים זעירים, המוארים באור חזק מאוד, ללא מים ומזון, למשך יממה עד שישה ימים. אמצעי שנחשב חמור עוד יותר היה הכנסת הנקבה הדוגרנית בין זכרים, כדי שהם יטרידו אותה בניסיונות הזדווגות בלתי פוסקים וימנעו ממנה לשבת במקום אחד. כהן מצא במאמרים עד סוף שנות ה-60 ביטויי כעס על כך שחלק מהתרנגולות מסרבות להישבר, ולשיטות הישנות נוספו חשיפה לרעש עז ושוקים חשמליים. לפי פיטר שארפ ממכון רוזלין (סקוטלנד) עדיין נוהגים לשבור תרנגולות דוגרניות במשקים מסחריים על-ידי כליאה במשך 6-3 ימים בכלובים שבהם נושבת רוח קרה מלמטה. בארי קופלר, לולן אוסטרלי מנוסה, מציין שרוב שיטות השבירה הישנות נהוגות עדיין בגידול עופות במשקים קטנים, והוא מתפעל משיטה נוספת: לתת לתרנגולת לדגור על קוביות קרח. חוקר חקלאי בשם ק. טר הירסט, במאמר בכתב-עת של האו"ם, מספר על שיטות לשבירת דוגרניות בבנגלדש: טבילת התרנגולת במים קרים, תליית משקולת כבדה על צווארה, קשירתה לעמוד בשמש או נעיצת נוצה דרך המקור שלה. כל שיטות העינוי הללו נועדו לדכא את הדחף הטבעי לדגור, שחלק ממנו מתעורר בתגובה למקום מוצל ושקט ולמגע הגחון עם הביצים המתחממות. עמידתן של חלק מהדוגרניות בניסיונות שבירה קיצוניים, מעידה על כך שהמוטיבציה לדגור היא עצומה, והיא נובעת מצורך עמוק יותר מתגובה אוטומטית לגירויים סביבתיים פשוטים.

האם אפשר לעקור את הרצון לדגור?

מניעת סבל?

בתעשיית הביצים שלפני אמצע המאה העשרים, וכן בלהקות רבייה של תעשיית הבשר ובמשקים קטנים עד היום, נהוגות שיטות אלימות, שמטרתן לשבור את המוטיבציה של התרנגולות לדגור (הדוגרנות). במקרים אלה, המוטיבציה של התרנגולת גלויה לעין, וגם התסכול בעקבות מניעת הדגירה, בנוסף על הסבל שגורמים טיפולי השבירה – גלויים לעין. אולם קיימות טכניקות, שמטרתן למנוע את הדוגרנות מראש. לכאורה, הן מונעות את הסבל שגורמת לקיחת הביצים, כי המוטיבציה לדגור לא התעוררה מעולם.

כלובים כמניפולציה סביבתית

קיימות מניפולציות סביבתיות המונעות דוגרנות. כליאת כל התרנגולות בכלובי סוללה היא המניפולציה הגורפת והמצליחה ביותר. אמנם, בכלובים קשה לגלות אם נותר בתרנגולות דחף לדגור, כי בהיעדר אפשרות מעשית לבטא דחף כזה (בגלל הצפיפות העצומה בכלוב וגלגול הביצה החוצה ממנו) קשה ביותר לזהות את עצם קיומו של הדחף. אולם התעוררות הדוגרנות כרוכה בהפסקת ההטלה, ואילו התמדת התרנגולות בהטלה מהווה עדות עקיפה להצלחת הכלובים במניעת הדוגרנות (בנוסף לגורם התורשתי, ראו להלן). במובן זה, כלובי סוללה מהווים מערכת טוטאלית של "כלובי גמילה", הפועלת נגד כל אוכלוסיית התרנגולות בלול, כל הזמן: אוויר קר על הגחון, צפיפות שאינה מאפשרת לרבוץ לאורך זמן ואובדן מיידי של הביצה. התוצאה המשוערת היא מניעת הדוגרנות. נראה אפוא שדווקא בכלובי סוללה, התרנגולות פחות סובלות מלקיחת הביצים בהשוואה לתרנגולות בלולים נטולי כלובים – משום שהכלובים גורמים מצוקות אחרות, קשות יותר, שמונעות את התפתחות הדוגרנות.

מניפולציות סביבתיות בלולים פתוחים

בלולים נטולי כלובים נהוגות מניפולציות סביבתיות מתונות למניעת דוגרנות. צוות חוקרי המכון הלאומי למחקר חקלאי של צרפת (INRA) מפרט מגוון של שיטות כאלה. הדברים מתייחסים לתרנגולות הודו, אך רובם תקפים גם לגבי תרנגולות בית:



מדברים אלה עולה, שמניפולציות סביבתיות מסוימות נגד דוגרנות בלולים נטולי כלובים, מבטיחות דווקא תנאי מחיה סבירים: הגבלת הצפיפות והבטחת אוורור. עם זאת, הארת הלול, ובעיקר הארת תיבות ההטלה (יש הממליצים אף לסגור אותן בלילה) עלולה לעורר תסכול כי תרנגולות מעדיפות להטיל במקומות חשוכים. ממשיכים חוקרי INRA:



לקיחת הביצים בתדירות גבוהה עלולה לעורר תסכול, בנוסף לחרדה מפני טריפה מתמשכת. אולם לא ברור עד כמה סובלות התרנגולות מתסכול בגלל הרצפה האלכסונית בתיבת ההטלה, הגורמת לביצה להתגלגל למגש מחוץ לקן (בדומה לשיטה הנהוגה בכלובי סוללה). אין ספק, שהדבר מפחית את הדוגרנות; אולם במידה שהתרנגולת דוגרנית, האם הביצה המתרחקת ממנה, מעוררת בה תחושת אובדן? האם התרנגולת נאבקת להחזיק בה? הספרות מתעלמת משאלות אלה. עם זאת, לתרנגולות בלולים ללא כלובים יש נטייה לאכול ביצים שנשברו, והדבר מרמז כי לאחר האובדן הביצה, נעלם הערך הרגשי שלה. מעבר לשאלות קשות אלה, יש לשים לב, שבלולי רבייה של תרנגולי הודו ושל תרנגולי בית מהגזעים המנוצלים בתעשיית הבשר, עוסקים עובדי הלול בקביעות באיתור נקבות דוגרניות במטרה לעקור מהן את הדחף הטבעי, בשיטות אלימות. בהיעדר מניפולציות יעילות, מציינים חוקרי INRA, עשוי שיעור הדוגרניות בלול תרנגולי ההודו להגיע עד 70%.

ברירה מלאכותית נגד דוגרנות

מה שנכון לגבי תרנגולי הודו ותרנגולי בית בתעשיית הבשר, אינו נכון בהכרח בנוגע לתעשיית הביצים. בכל טקסט בסיסי על התנהגות של תרנגולות בתעשיית הביצים מופיעה הטענה, שהתרנגולות בתעשיית הביצים, בעיקר מגזע לגהורן, איבדו את הדוגרנות במהלך הברירה המלאכותית. כלומר, התרנגולת מטילה ועוזבת את הביצה ללא עניין בה, אפילו בתנאי קינון נוחים. רמה נמוכה של דוגרנות מוכרת בתרנגולות לגהורן עשרות שנים לפני שהחלו לכלוא אותן בכלובים, לקראת אמצע המאה העשרים; והנטייה להטלה מוגברת – עיוות הכרוך בהחלשת הדוגרנות – הועצמה מאוד באמצעות ברירה מלאכותית בעשורים האחרונים. לכן תרנגולות לגהורן סובלות מלקיחת הביצים פחות מתרנגולות אחרות, אם בכלל.

תרנגולות מתגודדות בפינה של לול ביצים אורגני ומטילות על הקרקע – ולא בתיבות ההטלה. מושב בארותיים, ינואר 2001. 

דוגרנות למרות הברירה המלאכותית

מצד אחר, בגלל הקושי לזהות דוגרנות בתרנגולת הכלואה בכלוב סוללה, אין לסמוך על טענות נחרצות בעניין היעלמות הדוגרנות בתרנגולות לגהורן. למעשה, כשעלתה באירופה דרישת הצרכנים לביצים מתרנגולות שאינן כלואות בכלובים, שבו הלולנים להיות מוטרדים מבעיית הדוגרנות בתרנגולות לגהורן. בדו"ח לממשלת אוסטרליה על "מערכות לייצור הטלת ביצים אלטרנטיביות באירופה", מדווח חוקר חקלאי, ג'ון ברנט, על מקרים של "ייצור ירוד" בלולים נטולי כלובים, כתוצאה מתקופות דוגרנות: "משקים מסוימים דיווחו על 10 תרנגולות דוגרניות לשבוע בתקופה של 5 שבועות, במיוחד בחורף." ברנט לא מציין כמה תרנגולות יש בלולים אלה, אולם מדובר בתופעה בעלת משמעות כלכלית. "ההתאחדות הבריטית של יצרני ביצים במרעה חופשי" מפרסמת מאמר בשם "סתם מטרד דוגרני", ובו ראיון עם פרופ' פיטר שארפ ממכון המחקר רוזלין. אומר שארפ על הדוגרנות:



שארפ מסביר, שהמגע עם רצפת תיבות ההטלה עשוי לעורר דוגרנות. הוא צופה כי ברירה מלאכותית תביא להפחתת הדוגרנות, אולם כיום דוגרנות היא עובדה קיימת בלולים נטולי כלובים בתעשיית הביצים. מדובר במיעוט מכלל התרנגולות, אולם בכל לול יש דוגרניות, ואלה ודאי סובלות תסכול כתוצאה מלקיחת הביצים מהן. יש להעיר, שבתעשיית תרנגולי ההודו מבקשים ללכת בעקבות תעשיית הביצים, ולמנוע דוגרנות באמצעות ברירה מלאכותית או הנדסה גנטית – עדיין ללא תוצאות משמעותיות.

לוחמה כימית בדוגרנות

קיים מחקר פעיל בניסיון לשלוט בדוגרנות באמצעים אימונולוגיים. הדוגרנות קשורה בתהליכים פיסיולוגיים, ובעיקר בהפרשת ההורמון פרולקטין, והחוקרים מנסים למנוע את הפרשת ההורמון או לנטרל את פעילותו. שיטות אלה מכונות "חיסון" מפני דוגרנות. חיסונים כאלה הצליחו בניסויים רבים שנערכו בתרנגולי הודו ובתרנגולי בית מגזעים המנוצלים בתעשיית הבשר, אולם לפי נתונים משנת 2001, הם עדיין לא בשימוש מסחרי. מסכם שארפ על הצלחת שיטות החיסון:


במילים אחרות, החיסון עשוי למנוע את התסכול הנובע מלקיחת הביצים – במחיר של ספיגת זריקות. עם זאת, בראיון עבור "ההתאחדות הבריטית של יצרני ביצים במרעה חופשי", צופה שארפ שייערכו ניסיונות לפתח מוצר נגד דוגרנות לנטילה דרך הפה (למשל, עם השתייה). לדבריו, פיתוח כזה תלוי בשאלה, "עד כמה גדולה הבעיה שגורמת הדוגרנות לתעשיית הביצים".

מחשבות על לקיחת ביצים

התשובה לשאלה: נפגעות!

סקירת החומר הרלוונטי לשאלה "האם תרנגולות נפגעות מלקיחת הביצים שהטילו?", מבהירה, שהמוטיבציה של תרנגולות מסוימות לדגור היא חזקה מאוד ומתמשכת לאחר לקיחת הביצה. בהיעדר יכולת לדגור, הן ודאי חוות תסכול משמעותי, וכנראה גם חרדה עקב חוסר היכולת להתגונן. בנוסף לכך, תרנגולות עוברות ייסורים בגלל מאבק הלולנים לעקור מהן את הדוגרנות. הפגיעות הללו שוליות בתעשיית הביצים האינטנסיבית, שם דוכאה הדוגרנות על-ידי פגיעות חמורות עוד יותר. אולם ככל שהמשק מסחרי פחות, כך מועדות התרנגולות לסבול יותר באופן ספציפי מלקיחת הביצים.

שאלות מדעיות

כאמור, הסבל שנגרם לתרנגולות מלקיחת הביצים, לא נבדק ישירות בכלים מדעים. אולם ניתן, במסגרת מחקר, להציע לתרנגולת בחירה בין תנאי הטלה שונים ולקיחת ביצים בשיטות שונות, ולבדוק מה היא תבחר ועד כמה היא מוכנה להשקיע בכך; ניתן לבדוק עד כמה היא תשקיע בשמירה על ביצה מפני ניסיונות לקיחה שהיא מסוגלת להתמודד אתם; ולבדוק סימני מצוקה לפי פעולות לא נורמליות ומדידות גופניות. דברים אלה אינם מהווים בשום פנים הצעה לבצע מחקרים פוגעניים ומיותרים בתרנגולות, אלא הם נועדו להמחיש עד כמה הנושא מתאים למחקר בשיטות הפוגעניות הנהוגות במדע רווחת בעלי-החיים. הסיבה להתעלמות החוקרים מהנושא אינה נובעת אפוא מקושי מחקרי.

המדע בשירות התעשייה

מדוע, אם כן, אין מחקר מדעי על הפגיעה שגורמת לקיחת הביצים? התשובה היא כלכלית ואידיאולוגית. מדע רווחת בעלי-החיים נועד – במקרה הטוב – לסייע במיתון הניצול של חיות ולא בביטול הניצול. מחקר על לקיחת ביצים, לעומת זאת, חותר תחת עצם השימוש האנושי בביצים, ולכן אין לאיש בממסד המדעי עניין (או תקציב) לבצעו. לא זו בלבד שלולנים מתעקשים לקחת מהתרנגולות את כל הביצים, עד האחרונה; למעשה, אם יאפשרו לתרנגולת לדגור אפילו על ביצים מעטות, היא תפסיק מיד להטיל במשך תקופה ארוכה. לכן כל פרקטיקה חקלאית שתתיר דגירה – משמעותה עלייה דרמטית במחירי הביצים. הנושא לא צפוי אפוא לעלות אפילו בקרב צרכנים, המעוניינים במוצרים "הומאניים" מן החי ומוכנים לשלם קצת יותר, אבל לא פי כמה.

פשרות אפשריות?

למעשה, גם כשלוקחים מתרנגולת ביצים, ניתן למנוע חלק מהסבל הנובע מכך, אם מאפשרים לה לדגור על כמה ביצים לא פוריות, או אפילו ביצי-דמה. כך עשוי הצורך שלה לדגור לבוא על סיפוקו, לפחות בחלקו. כפי שיודעים מגדלים חובבים, המעוניינים לעודד תרנגולות אחדות לדגור (כדי "לייצר" אפרוחים ללא שימוש במדגרה) – תרנגולות עשויות להיכנס למצב דוגרנות אפילו כאשר מספקים להן כדורי גולף לדגור עליהם. קבוצת עבודה משותפת של ארגונים בריטיים לרווחת בעלי-חיים, העוסקת בתנאי החיים של בעלי-חיים במעבדות מחקר, קבעה:



זוהי התייחסות הישירה היחידה (!) שמצאנו לסבל הכרוך בלקיחת הביצים. לא מפתיע, שדו"ח זה כלל אינו קשור ב"ייצור" ביצים למאכל, אלא בגידול תרנגולות ללא ציפייה להפיק מהן אספקת ביצים שוטפת. רק בתנאים אלה, יש המתעוררים להבחין במצוקה הכרוכה בלקיחת הביצים.

בעיית הלגהורן

ראינו, שבתרנגולות מהגזעים המנוצלים לייצור ביצים מסחרי, ובעיקר לגהורן, התנוון יצר הדגירה במהלך הברירה המלאכותית, ולכן נראה שלקיחת הביצים לא גורמת סבל לרובן (אך לא לכולן). אמנם, במשקים משפחתיים קטנים, מעדיפים להחזיק תרנגולות מגזעים שלא איבדו את הדוגרנות. לכן דווקא במשקים שבהם כמעט שלא גורמים לתרנגולות מצוקות אחרות, לקיחת הביצים מועדת לפגוע בהן יותר. אולם גם מצב הלגהורן בעייתי מאוד מבחינה אתית. הברירה המלאכותית פתרה את רוב בעיית הסבל הישיר מלקיחת ביצים, אך היא הביאה לעולם תרנגולות הסובלות במיוחד מתכונות לא טבעיות, כגון הטלת-יתר. בנוסף לכך, היכולת האימהית שלהן פגומה וקיומן כגזע תלוי אפוא באדם. במובן זה, סוגיית הסבל לא ממצה את הבעיה האתית: קשה שלא לראות פסול בעצם עיוותו של מין ביולוגי למטרות אגואיסטיות, גם אם לא נלווה לכך סבל.

דימויים כוזבים

נשוב לפיטר סינגר, ולטענתו ש"עופות שניתן להם מחסה ושטח בחוץ להתהלך עליו ולחכוך רגליהם בעפר חיים בנוחות. ודומה שאין הם נפגעים מנטילת ביציהם." (עמ' 214) מדוע פילוסוף שהשקיע מאמץ חריג וחלוצי בתחקירים עובדתיים, שילב בתחקיר גם טענות כה בלתי אחראיות ומופרכות? תשובה אחת היא, שסינגר ודאי לא המציא את טענותיו יש מאין, אלא הסתמך על "ידע כללי". כולנו "יודעים" הרבה על חיות במשקים חקלאיים, כי נחשפנו לדימויים פופולאריים של המשק החקלאי – דימויים המשרתים ערכים של נוסטלגיה לחיי כפר בריאים, הצדקה סמויה לניצול חיות, ועוד. בסיפור על ביקור שערכה בילדותה במשק המשמש כמרכז חינוך, כותבת סופרת ילדים מקונטיקט, קת'לין וויידנר זואיפלד:



דימוי הביצים בתור מעין פרי שאוספים – לא לוקחים או גוזלים – הוא סטנדרטי בתרבות הפופולארית ומושרש בשפות שונות. הטענה המוצהרת "לתרנגולת לא אכפת" נפוצה פחות, אך היא מתיישבת היטב עם תפיסת עולם זו. אפילו אצל חקלאים חובבים, הדימוי יכול להיות דמיוני ללא כל ביקורת עצמית. כותבת פאטי פיצ'ר, בעלת משק קטן מוושינגטון:



בהיעדר ידע שנוצר בעזרת חקירה ביקורתית, שמפריך דימויים רווחים ונוחים כאלה – ברירת המחדל של הידע שלנו על משק הביצים היא "איסוף" ביצים ותרנגולות ש"נותנות" מתנות. סינגר, שניתח בחריפות בלתי רגילה כיצד מתפקדים דימויים אלה בתרבות, הלך אחריהם שולל כמו כל אחד אחר.

דימוי "תמים" של "איסוף" ביצה במשק משפחתי: כאילו מדובר באיסוף פרי ולא, למשל, בחטיפת צאצא 

מסקנה: הניצול מצמיח את תירוציו

ובכל זאת, כיצד הרשה לעצמו אחד מגדולי ההוגים של התנועה לשחרור בעלי-חיים, לקבוע קביעות עובדתיות בעלות השלכות אתיות – ללא מקור, חקירה או נימוק? אין מי שמיטיב להסביר זאת יותר מסינגר עצמו:



סינגר טוען, על סמך טענות עובדתיות שגויות, שאין בעיה אתית בצריכת ביצים ממשקים עם מרעה חופשי. נראה שזהו עוד מקרה היסטורי, שבו המחבר חוסך מעצמו נקיפות-מצפון באשר לתפריטו. נפילתו של סינגר בפח שהוא כה נזהר ממנו בנסיבות אחרות, ממחישה עד כמה כולנו מועדים ליפול בפחים כאלה. מוסר-ההשכל הוא, שבכל הזדמנות שבה מבקש אדם להשתמש בחיות לתכליותיו – למשל, לצריכת ביצים – הוא ודאי ימצא את תירוציו. קשה לברר בכל דילמה אתית, האם חיה אמנם סובלת משיטת ניצול מסוימת; סביר יותר, מבחינת ההכרעה האתית, לפסול את עצם הניצול, עוד בטרם נמצאו הוכחות לסבל.