בכתבה זו: האם כדאי לחקלאים לדאוג לרווחת החיות?  | הפנטסיה הציבורית על דאגת חקלאים לרווחת החיות 

דבר הרפתן

רפתן מכפר ורבורג כתב לאנונימוס:


זעם ועלבון כאלה אופייניים לרפתנים. כאשר הרפתן אומר שהוא מקדיש זמן רב מדי יום כדי לאתר פרות חולות בעדר ולטפל בהן, הוא בהחלט מאמין שהוא עושה זאת "לטובת הפרות". אבל אמונת רפתנים לחוד וטובת הפרות לחוד.

האם כדאי לחקלאים לדאוג לרווחת החיות?

הפסדים הקשורים במצוקות

אמנם חייבים להודות, שיש מידה כלשהי של חפיפה בין האינטרסים של החקלאים לבין רווחת החיות. בהחלט נכון, שמגפה בעדר (כגון מחלת הפה והטלפיים) תגרום משבר כלכלי במשק; מוות המוני כתוצאה מצפיפות יתרה ומכת חום בהיעדר אמצעי אוורור וצינון, עולה לחקלאים ביוקר; ובעלי המשק מפסידים כסף אם העובדים פוצעים והורגים חיות במכות רצח. קיים אפוא תחום של חפיפה בין "אינטרסים חקלאיים" לבין "רווחת בעלי-החיים"; תחום מצומצם, של אירועים חריגים, הנמצא תמיד בסכנה להיבלע על-ידי הצד החזק יותר - בדומה לשטח מפורז בין שתי מדינות אויבות.

הפרה בתעשיית החלב נועדה להפריש חלב בכמויות, שימוטטו את השלד שלה מעודף משקל וממחסור בסידן 

רווחים המבוססים על מצוקות

אולם ה"יצרנות" של החיות במשקים כמעט שאינה תלויה ברווחתן. גדילה, הטלת ביצים או ייצור חלב הם תִפקודים גופניים סבילים, לא רצוניים, המושפעים מסבלו של הפרט רק במידה מעטה. מרבית הפגיעות שמהן סובלות החיות במשקים, אינן גורעות מרווחי החקלאים. נהפוך הוא: גורמי המצוקה עצמם הם מקור הרווח. מנקודת-המבט החקלאית, כבדו של האווז נועד לחלות בניוון שומני; עגל החלב נועד לחלות באנמיה; התרנגולים בתעשיית הבשר נועדו לפתח פרופורציות גוף מעוותות (בשר רב לעומת שלד, לב וריאות קטנים), תוך הרס רגליהם וקריסת הלב והריאות; הפרה בתעשיית החלב נועדה להפריש חלב בכמויות, שימוטטו את השלד שלה מעודף משקל וממחסור בסידן; וכיו"ב. חיה רווחית היא בהכרח חיה מעוותת וחולה: הברירה המלאכותית ותנאי החיים ("הממשק" - מזון מרוכז, תאורה, זרזי גדילה, וכו') נועדו לפתח בחיות תכונות נושאות רווחים, על חשבון תכונותיהן הטבעיות ובריאותן. חיות אלה, שאיבדו הרבה מיכולתן הטבעית לשרוד, מוחזקות בחיים על סף ההישרדות בעזרת הזנה מלאכותית, ויטמינים ואנטיביוטיקה. ה"פתרון" שנמצא לחולניות הכרונית שלהן אינו לעזור להן, אלא פשוט להרגן במהירות: לא רק אווזים, אשר הוראות משרד החקלאות ממליצות לשחוט אותם כאשר הם על סף המוות מפיטום, אלא אפילו פרות בתעשיית החלב, שמומתות לאחר שגופן קרס מ"ייצור" יתר במשך שלוש-ארבע שנים בלבד.

חיות מחוץ למעגל הרווחים

כאשר חיות במשק אינן מהוות מקור לרווחים, אין לחקלאים אפילו מראית-עין של אינטרס למנוע מהן סבל. כל מטרתם היא להיפטר מחיות אלה במהירות ובזול. אפרוחים זכרים בתעשיית הביצים ואפרוחים "פגומים" בתעשיית הבשר, מושלכים כולם למכלים, שם ימותו מחנק או ממעיכה. תרנגולות ותרנגולים פצועים וגוססים, מושלכים לגווע לאיטם ללא טיפול ב"בורות פגרים". פרות - חיות יקרות יותר - מקבלות טיפול וטרינרי כל עוד הן "יצרניות" - אולם עם ירידת התפוקה נזנחות אף הן, ולאנונימוס הגיעו דיווחים על גרירת פרות על הקרקע במלגזה והשלכתן מגבוה באמצעות מנוף למשאית, כדי "לפנות" אותן.

חישובי עלות / תועלת

חשוב להבין: האינטרס החקלאי אינו מתמקד בבעלי-החיים, אלא במאזן בין הכנסות לבין הוצאות והפסדים. חיות פגועות נכללות בחישוב ההוצאות וההפסדים, אי-שם בין עלויות ההשקעה ברפת (או בלול וכו'), השימוש בחשמל, רכישת המזון, משכורות הפועלים, הביטוח, השיווק ועוד. אולי פרות שסובלות פחות מצפיפות ומטיפול גס היו יכולות להיות מעט יותר "יצרניות" - אך הערך הכלכלי של שביעות-רצונן מתחרה בקושי בשאר סעיפי התקציב, שפועלים נגדן. החיות עצמן, ובעיקר עופות, תופסות נתח קטן להפליא מתקציב המשק (למשל, עלות כל האפרוחים היא פחות מרבע מכלל ההוצאות במשק לבשר); ומכיוון שהורגים אותן בגיל צעיר, רק מעט כסף מושקע בכל חיה אינדיבידואלית; חיים קצרים הם זולים. אם כן, עד גבול מסוים, זול יותר לחקלאי "לספוג" מחלות, פציעות ותמותה של חיות - שלא לדבר על מצוקות בולטות פחות לעין האנושית - מאשר להשקיע בהקצאת מקום רב יותר לחיות, בגיוון סביבתן ומזונן, בטיפול אישי יותר וכדומה.

מדוע מאמינים ב"שיתוף-פעולה"?

החקלאים אמורים לדעת היטב, שמצוקתן של החיות במשקים משתלמת להם ברובה המכריע. אם כן, מדוע מתקומם הרפתן כשהאמת נאמרת לו בפניו? התשובה מורכבת:

• מרגיז לספוג ביקורת מאנשים זרים (ובטח עירוניים!), המסכנים את פרנסתך.
• הרפתן המצפוני ודאי משקיע לעתים בפרות מעבר למה שנחוץ לפרנסתו; הוא אפילו מחבב פרות. כך הוא יכול להתרפק על רגשותיו ועל רגעי ההשקעה המיוחדים שלו - ולעצום עיניים מול הפגיעה והניצול שהוא אחראי להם. התבטאויות על קשר טוב עם החיות אכן מאפיינות רפתנים יותר מלולנים, כי הקשר עם פרות פחות מנוכר (הן מעטות יחסית לעופות, ויקרות הרבה יותר).
• למרות קרבתם לפרות, החקלאים כמעט שלא מסוגלים להבחין בניצול החיות ובסבלן, אלא אם מדובר באירוע חריג ביחס לשיטה החקלאית. חקלאים משתמשים במושג "רווחה" כדי לציין מצב של בריאות ו"תפוקה" תקינה. הפגיעות שנגרמות לחיות כחלק מן השגרה החקלאית (שלילת החופש, הפרדה בין הורים לצאצאים, כליאה, צפיפות, שעמום, שחיטה וכו'), נתפסות כמובנות מאליהן, שקופות, לא קיימות.
• כדי לחיות בשלום עם מה שהם מעוללים לחיות, החקלאים (ובעיקר הרגישים שבהם) מדמיינים שהמדובר ביחסים הדדיים, בשיתוף-פעולה, ולא ביחסי ניצול וכפייה מתוך שליטה מוחלטת: הרפתן "מעניק" מזון, מחסה וטיפול רפואי, ואילו הפרה "נותנת בתמורה" חלב.

הקשיבו לרפתן

בדבריהם על "הטיפול הטוב" בפרות, אפילו רפתנים נעלבים אינם יכולים שלא להסגיר את ניתוקם מן המציאות. כותב הרפתן שציטטנו בתחילת הדברים:


כלומר: הרפתן, נשמה טובה, סובל מהגעיות קורעות הלב, וברוב חמלתו הוא מקדים לעשות את מה ש"הכרחי בסופו של דבר" לרווחים שהוא עושה על חשבון הפרות. במילים אחרות: כדי לקחת מפרה חלב צריך לנתק ממנה באלימות את מי שחלב זה הוא מזונו הטבעי.

הדיפלומטים

ארגונים לרווחת בעלי-חיים מנהלים משא-ומתן עם החקלאים ועם הפוליטיקאים. נקודת מוצא נפוצה של הארגונים היא: "אין לנו די כוח לבצע שינויים חקלאיים גדולים, אז לפחות ננסה להשפיע במגבלות הכדאיות הכלכלית". נקודת מוצא נוספת היא: "אם לא ניתן לדבר עם אנשי עסקים ופוליטיקאים בגלוי במונחים של מוסר (יבטלו את דברינו בתור תמימות רגשנית!), נכניס את השיקולים המוסריים במסווה של שיקולים כלכליים".

המתווכים

כדי לנהל משא-ומתן מוצלח עם חקלאים, תעשיינים ופקידי משרד החקלאות, צריך לעבוד יחד ולדבר במונחים שלהם. תוצאה צפויה של מצב זה היא שיתוף-פעולה עם הפנטסיה של החקלאים ותומכיהם, שיש חפיפה רבה בין "רווחת בעלי-החיים" לרווחים שלהם. ב-1995 חברו גדי גבריהו מהפקולטה לחקלאות ואבי פנקס מהעמותה למען חיות משק בכנס סניף ישראל של האגודה העולמית למדעי העופות, והעבירו הרצאה על רווחת בעלי-חיים - נושא חריג מאוד בפורום זה. בתקציר ההרצאה נכתב:


דברים אלה נכתבו תחת הכותרת "רווחת עופות המשק ורווחת החקלאי" אשר יוצרת, דרך בלבול לשוני, זהות בין "רווחה" "לרווחים". גבריהו ופנקס הסתחבקו עם החוקרים החקלאיים על חשבון ה"מתחסדים", וקבעו, למרבה התדהמה, שכליאת תרנגולות בכלובי סוללה, בשטח של מרצפת 20x20 ס"מ לתרנגולת, טובה לרווחתן! המושג "רווחת העופות" נכנס אמנם לכנס, אך ההתעלמות מרווחת התרנגולות הייתה מוחלטת, ולא ניתן להבדיל בין גישת אנשי "רווחת בעלי-החיים" לבין גישת התעשייה. בנוסף לכך, זהו הכשר מטעם מייצגי בעלי-החיים, לכאורה, להציג את רווחיהם של החקלאים בתור המדד לרווחת החיות (יש להעיר, שמאז דברים אלה, אימץ פנקס את "הגישה המתחסדת" והוא מוביל את קידומם של משקי ביצים ללא כלובים).

שיעור בפוליטיקה לפוליטיקאים

אחת מן המטרות של משא-ומתן לקידום רווחת בעלי-חיים היא חינוך הפוליטיקאים לכך, שהמדובר בנושא ציבורי חשוב, הראוי לעמוד מול שיקולים כלכליים. אולם הרטוריקה של "רווחים תלויים ברווחה" הופכת בקלות רבה לאמצעי להשתקת הקול המוסרי: מבחינת הפוליטיקאים, אם לחקלאים יש ממילא עניין ברווחת החיות, אין צורך להתערב בענייניהם ואפשר להשאיר בידיהם את הפיקוח על ענייני צער בעלי-חיים. בנוסף לכך, נציגי החקלאים לומדים בקלות לומר לפוליטיקאים שהם עצמם מעוניינים יותר מכל אחד אחר לשמור על רווחת החיות - ולכן מן הראוי שיניחו להם לנהל את משקיהם ללא התערבות. מנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, ד"ר עודד ניר, נוהג לגייס את המשוואה "רווחים תלויים ברווחה" בפני פוליטיקאים. בישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת בנושא "בעלי-חיים בחקלאות" (יוני 2000), שאל היו"ר, חבר-הכנסת אברהם פורז, מה קורה במשקים שבהם הטיפול אינו טוב. ניר, שהזכיר קודם לכן את "הסמכות המוסרית" של השירותים הווטרינריים, השיב:


לדברים אלה מיהר להצטרף מזכיר ארגון מגדלי העופות: "כנ"ל בלול". כך מתפקדת המשוואה "רווחים תלויים ברווחה" ככלי של יחסי ציבור חקלאיים בפני פוליטיקאים. הדברים מרגיעים, ערבים יותר לאוזן מהצהרה גלויה: "איננו יכולים להתחשב בחיות כי זה יעלה ביוקר". הצהרה כזו תגלה, שהבעיה שרירה וקיימת; אולם ניסוחים מן הסוג שצוטט מפי ניר, גורמים למי שאינם בקיאים בתחום לחשוב, שאין כל בעיה.

המפרסמים

סילופי העובדות ממשיכים להתגלגל בחזרה אל הציבור המוטרד. מנצלי החיות למדו להצהיר באופן פומבי, שהם מפקחים על עצמם היטב. שר החקלאות האוסטרלי, וורן טראס, יודע לספר על "דאגה לרווחת בעלי-חיים" במדיניות משרדו, על רקע האסונות בהובלת משלוחים חיים למזרח התיכון. חברות המוכרות בשר, ביצים וחלב למדו להשתמש ב"רפורמות מרצון" (כלומר: תחת לחץ עז של צרכנים) כחלק מן המערך הפרסומי שלהן; מקדונלד'ס, למשל, מפרסמת שינויים שהיא מבצעת לאחרונה, בעוד שחברות רבות, כגון KFC (קנטאקי פרייד צ'יקן), מסתפקות בהצהרות על שינויים שלא היו ולא נבראו (KFC נאלצה בתחילת ספטמבר 2003 להסיר פרסומים כאלה מחשש לתביעה משפטית). אם מקדונלד'ס מסתפקת בהצהרות מאופקות על "יחס לבעלי-חיים מתוך דאגה וכבוד" כחלק מ"היגיון עסקי בריא", הרי שלא פעם מופיעות הצהרות פרסומיות פרועות. בתחילת שנות השמונים, יצאה חברת בשר גדולה בארצות-הברית, בבעלות פרנק פרדו (Perdue), במסע פרסום לבשר עופות, שתיאר את הלולים כ"גן עדן לעופות". במודעות הפרסומת נכתב: "הדרך להפוך תרנגולים לגדולים היא לפנק אותם"; התרנגולים, לדברי הפרסומת, "אוכלים ארוחות נסיכים שכוללות עוגיות לקינוח!". גם בישראל מופיעות פרסומות כאלה. למשל, לפני מספר שנים פרסמה שטראוס את אחד ממותגיה באמצעות הג'ינגל שזימר: "בשטראוס מאמינים שרק פרות מטופחות, מפונקות, נותנות חלב בנחת". פרסומות מסוג זה הופכות את המפרסמים לפגיעים יותר לחשיפת האמת (פרדו ספג פרסומת שלילית רבה), אך בגלל נדירותן של המחאות, הפרסומות נותרו בתור כלי יעיל להפצת שקר "החיות המאושרות במשק".

ושוב - מדוע מאמינים בזה?

רבים מחוקרי רווחת בעלי-החיים ואנשי הארגונים, קרובים לאינטרסים של התעשייה הרבה יותר מאשר לבעלי-החיים. כך חוקרי הפקולטה לחקלאות בישראל, וכך חוקרים בינלאומיים ידועים, כגון יועצת רווחת בעלי-החיים הבכירה של מקדונלד'ס, טמפל גראנדין (Grandin). חלק ניכר מן המשחטות ליונקים גדולים בארצות-הברית בנויות כיום בהתאמה עם המלצותיה - גראנדין למדה לזהות גורמים מפחידים במשחטה ותכננה שיטות לסלקם כדי להגביר את קצב השחיטה ולהקטין את שיעור הפציעות, שפוגמות ב"איכות הבשר". גראנדין ודומיה, כמו חקלאים, בזים ל"קיצוניים" שאין להם ניסיון עבודה במשקים ובמשחטות. הצרכנים, כמובן, רוצים מאוד להאמין, שהחיות בדרך לצלחת מאושרות. זהו תירוץ נהדר להמשיך לצרוך מוצרים מן החי ללא נקיפות מצפון. הפרסומות השקריות נקלטות על רקע משאלות-לב אלה ומטפחות אותן. ואם לא די בזה – לצרכנים עירוניים קל ונעים לשגות בדמיונות על עולם כפרי הרמוני, שבו הכל חיים בשיתוף-פעולה – תפיסה שכולנו גדלנו עליה דרך ספרות ותוכניות לילדים. החקלאות ממשיכה לסחוט את החיות בשיא העוצמה, אבל בבית, בין פרות צוחקות על אריזות של גבינה לבין ידיעות בעיתון על השמעת מוסיקה קלאסית לחיות במשק, קל ונעים לדמיין שהחיות נותנות מעצמן כי הן מאושרות מן הטיפול המסור.