"תרנגולות מאושרות ומפונקות": הסיפור האמיתי

לולים "רגילים"

קבעתי עם שותפה לנסוע לסיור תיעוד בלול של חברת "ביצי הגליל". הצטיידנו מראש במצלמות דיגיטליות ובסיפור כיסוי. זה הסיור הראשון ששנינו עשינו מעולם במשק חקלאי.

כשהגענו למושב צוריאל, רוססו גלגלי המכונית שלנו בחומר חיטוי נגד שפעת העופות. המושב מלא בעשרות רבות של לולים. נסענו בכביש הגדר המקיף את היישוב, ונתקלנו בלולים נעולים. מבעד לסורגים ניתן לראות את הצפיפות והזוהמה בשתי הקומות של כלובי המתכת הקטנטנים: 3 תרנגולות בכלוב ששטחו להערכתי 30X40 סנטימטרים!

הרושם הכי בולט מהלולים האלה הוא אי-הנוחות התמידית של התרנגולות, שנאלצות לעמוד על שטח זעיר של סורגי ברזל דקים, משופעים ומטונפים, והריח החזק של הצואה שנערמת לגובה מטר ויותר בערימות של טונות. אף אחד כנראה לא חושב שצריך להרחיק את ערימות הזבל (שיש בהן גם גוויות מצחינות) מהתרנגולות. אני מכיר תרנגולות בפינות חי ויודע שהן כמעט שלא מקרקרות שכשהן רגועות. בלולים, הרעש של קרקורים חזקים ובלתי פוסקים הוא אם כך לא נורמאלי. התאכזבנו מאוד לגלות, שמה שכתוב באתר אנונימוס כל-כך נכון. רצינו מאוד לחשוב שיש נטייה להציג תמונה מגמתית וקיצונית, ושהמצב בשטח קצת יותר טוב.


לאחר מכן הגענו ללול גדול. נכנסנו וניגשנו לדבר עם הלולן ולצלם יותר מקרוב. הלולן סיפר ברצון על הלול, והסביר שהתרנגולות מגיעות בגיל 5-4 שבועות ונשארות בכלובים למשך שנתיים עד השחיטה. הוא סיפר לנו על טיפול שעושים להן לאחר שנה, כאשר יורדת תפוקת הביצים: מרעיבים אותן למשך 10 ימים, מתוכם שלושה ימים גם ללא שתייה, וכל זה בחושך מוחלט. אחרי הטיפול הזה הן חוזרות "כמו חדשות". הוא גם הוסיף וסיפר שמדי פעם הוא גם עושה ניסויים בתרנגולות, למשל בפעם האחרונה הוא הרעיב אותן למשך 3 ימים כדי לראות איך זה ישפיע על התנובה. כששאלנו אותו אם לא צפוף להן בכלובים האלה, ענה: "מה פתאום, זה בכלל אמור להיות כלובים של 4, וכאן זה 3 תרנגולות בכלוב".

בכלוב אחד מצאתי תרנגולת מתה. הלולן אמר שהיא שם כי הדלת תקועה, אז בינתיים לא מצליחים להוציא אותה. בכלוב אחר ראיתי תרנגולת גוססת: היא היחידה שהזיזה רק את הראש מדי פעם, בין אלפי תרנגולות שלא מפסיקות לנוע, אולי כי קשה להן לעמוד יותר מרגע על סורגי המתכת, וכשאחת זזה כולן זזות, כי צפוף.

התרנגולות נראו רע: כרבולות נפולות, נוצות מרוטות ומלוכלכות, מקורים קטומים ובמקומות מסוימים עור חשוף. כשהלולן התקרב לתרנגולות אפילו מעט, הן נכנסו לפאניקה, דרכו זו על זו, קפצו בבהלה וניסו לפרוש כנפיים שלפעמים נתקעו בסורגים. הרצפה עשויה מסורגים משופעים כך שהביצים מתגלגלות לתעלת האיסוף והצואה נושרת למטה דרך הסורגים. כשהתלהבנו כביכול מהיעילות של התהליך ומכמות התרנגולות בשתי קומות, הלולן אמר לנו שזה עוד כלום; מחוץ ליישוב יש לול ענק ומשוכלל עם 5-4 קומות.

לולן במושב צוריאל מנסה לשחרר את הדלת התקועה מצירה, כדי להוציא תרנגולת מתה, ששוכבת שם כבר זמן רב 

לול "ביצי הגליל"

נסענו לפי הוראותיו ללול התעשייתי הענק מול המושב. אם אתה לא יודע בדיוק לאן אתה הולך, לא תמצא אותו. מבחוץ הוא נראה כמו מפעל ענק: האנגרים, גדרות ברזל גבוהות, שער פלדה ענקי אוטומטי, שום שלט. השער לא היה נעול. נכנסנו בהיסוס. בחוץ לא נראתה נפש חיה, גם לא בהאנגר הראשון שנכנסנו אליו. היו שם ביצים, ארגזים ומכונות.

המשכנו להאנגר השני. כשנכנסו – חשכו עינינו: בהאנגר, שאורכו כ-200 מטר, על גבי כ-10 מחיצות גבוהות שנמשכות מתחילתו ועד סופו, מונחים המוני כלובים, צמודים זה לזה בשורות ארוכות ומסודרים ב-4 קומות לגובה. לפי החישוב שלי, יש בהאנגר הזה בערך רבע מיליון תרנגולות. השטח של כל כלוב הוא להערכתי כ-50X60 סנטימטר או פחות, וגובהו כ-25 סנטימטר. בכל כלוב כזה יש, לא ייאמן, 9-8 תרנגולות! כאן אי-אפשר לזוז. הן מעוכות זו על זו ונאלצות להוציא איברים (ראש, כנף, רגל) מבעד לסורגים כדי לנפח קצת את ריאותיהן באוויר. האוויר מצחין למרות האוורור המאסיבי והרועש, שמחריש כמעט את קולות התרנגולות. מכיוון שהכלובים נמוכים יותר מגובה תרנגולת, התרנגולות לא מסוגלות לעמוד זקוף לעולם. הן נראות חולות ומסכנות אפילו יותר מבלולי הסוללה הרגילים.

הכל בלול עובד באופן אוטומטי לחלוטין: הביצים מתגלגלות לסרט נע, והצואה נופלת לסרט נע אחר שמנקה את עצמו. מהסרט הנע, מגיעות הביצים למעליות ומשם לסרט הנע הראשי, ולהאנגר הראשי, וכל זה בלי מגע יד אדם. גם האוכל והשתייה מחולקים בצורה אוטומטית. יש שם עוד האנגר קצת יותר קטן, שהספקנו לראות. ויש עוד האנגרים בהמשך שאיני יודע מה יש בהם. קשה לחשוב על זה שבתוך מבנה אחד מתענות בלי הפסקה, כל החיים שלהן, יותר מרבע מיליון תרנגולות. (המשך – מתחת לתמונות)

9 תרנגולות בכלוב 

תקרת הכלוב נמוכה ואינה מאפשרת לעמוד על רגליים זקופות בצוואר מתוח. הנוצות מזוהמות ויש חלקי גוף חשופים מנוצות 

התרנגולות נאלצות לנצל כל חלל פנוי, וכדי להתמתח הן שולחות אברים אל מחוץ לסורגים, במידת האפשר 

השותפה שלי אמרה, יש לי תחושה רעה. אמרתי לה, זה לא מפתיע. היא אמרה, לא, יש לי תחושה שמישהו מתקרב. היא יצאה החוצה לבדוק ואני המשכתי לצלם. בחוץ היא אכן פגשה עובד של המפעל, חשדן ועוין מהרגע הראשון. היא נלחצה. הוא התחיל לתחקר אותה ולא האמין לסיפור שלה. משום מה הוא הבין שהיא שם לבדה, וכשהיא אמרה לו שהיא תקרא לי, הבחור ממש נלחץ. כשהוא ראה אותי יוצא מהלול עם מצלמה בידיים, הוא נלחץ עוד יותר ואמר: "אני מתקשר לאחראי. זה ממש לא מוצא חן בעיני. אני לוקח את הפרטים שלכם". כששמע ממני גרסת כיסוי שונה מזו ששמע מהשותפה שלי, הוא איבד את שמץ האמון האחרון שאולי היה לו. בעוד הוא מחייג למנהל המפעל, מיהרנו למכונית, והוא – דולק אחרינו. נכנסנו לאוטו וניסינו להסתלק משם, אבל הוא חסם את נתיב הנסיעה בגופו! תוך שתי דקות, כשכבר חשבנו לאיים עליו שנזמין משטרה אם לא ייתן לנו ללכת, המנהל הגיע.

המנהל האמין לנו או חשב שאנחנו לא מזיקים. הרי אין לו מה להסתיר שם – למרבה הצער הכל חוקי. הוא הסביר שהם חוששים רק משפעת העופות, שאנשים זרים עלולים להביא. מספיק וירוס אחד, הוא אמר, ואז צריך להרוג את כל התרנגולות במפעל. הוא שאל אם הספקנו בכלל לראות משהו, והציע לערוך לנו סיור! אולי הרגיש לא נעים בגלל התקרית.

כך חזרנו להאנגר הראשון, לשם מגיע הסרט הנע עם הביצים, והן ממוינות לכאלה שמלוכלכות בדם וצואה, וכאלה שלא. את המלוכלכות, הוא הסביר, שולחים לתעשייה (עוגות, פשטידות, אטריות ביצים, עוגיות ובורקסים, מיונז, אבקת ביצים) ואת הנקיות לסופרמרקטים. הוא אמר שבארץ יש רק עוד לול אחד כזה, בדרום, קצת פחות משוכלל וגדול משלו. הוא קיבל את הרעיון מלולים שביקר בהם באנגליה, בגרמניה, בצרפת ובהולנד. שם יש אלפי לולים כאלה. אבל, הוא הסביר (תוך שהוא שוגה בכמה פרטים), עד שנת 2010 לא יהיו יותר כאלה באירופה. בגלל הארגונים הירוקים, כל הלולים במדינות האיחוד האירופי צריכים להפוך ל"לולי חופש". בארץ, הוא המשיך, זה לא ישים, כי אין מספיק שטח. בשביל להפוך לול כמו שלו ללול חופש צריך שטח של מאות או אלפי דונם.

למרות ההבטחה לסיור, התברר שהוא לא מתכוון לקחת אותנו לסיור בהאנגר שבו נמצאות התרנגולות. הודינו לו, התנצלנו ונפרדנו לשלום. נסענו חזרה נסערים מאוד, מנסים לחשוב מה לעזאזל אפשר לעשות נגד אכזריות בקנה מידה המוני כל-כך. ושותקים. את הסיור הזה, אני בטוח, אני לא אשכח לעולם.