האמת המצוירת על בעלי-חיים

תוכן המאמר: ציור כפעילות לזכויות בעלי-חיים  ציור תיעודי מתוך התופת  ניצול תעשייתי בשפת סמלים 

ציור כפעילות לזכויות בעלי-חיים

היום-יום כסיוט

הציורים של סו קו נראים כמו מסמכים תיעודיים מתוך סיוט. השחור השתלט על הרקע ומותיר הבהובים של אור, כאילו שורר לילה נצחי לא רק בתוך משחטה או ברכב הובלה, אלא גם במכלאות בקר פתוחות ובשדה שנחרש עם גופות אפרוחים. בתוך האפלה פועלות דמויות אדם מגושמות, מכוערות ומטונפות בקווים שחורים גסים: פועלים כבדי ידיים, עסוקים בגרירת בעלי-חיים, בהפעלת מכשירי הימום, בהכאה באמצעות מוטות, בדקירה בצוואר, בסחיבת גופות, בביתור גופות. פני הפועלים מעובדים בפרטנות ומתגלים בחלקם כהתגלמות הרוע עלי אדמות; אך רבים מהם אינם אלא קורבנות מעונים בעצמם. הפועלים מוקפים בהמוני חיות מיוסרות. לפעמים הן משתרעות במסה חייתית עד האופק, ועדיין לכל אחת מהן פרצוף ייחודי משלה, עד כמה שהנייר הדחוס מאפשר. הן מוכות, נגררות, נשחטות, תלויות, עקודות, גוססות, מושלכות, מדממות, מנותחות, נצמדות זו לזו. אחדות מנסות לברוח או פוערות פה בזעקה. אי-אפשר להתחמק מהמבט שלהן. אלה הם חיי היום-יום של החיות בתעשיות בעלי-החיים, לפי סו קו. והכל עובדות.

כריכת הספר Sheep of Fools משנת 2005. שם הספר הוא משחק מילים המתייחס ל"ספינת השוטים".
הספר מתאר את ההיסטוריה של ניצול כבשים בדגש על המשלוחים החיים מאוסטרליה למזרח התיכון. 

מחאה עם הצלחה

סו קו היא הציירת המוכרת ביותר בעולם, שפגיעה בבעלי-חיים היא נושא מרכזי בעבודתה. היא גם מאיירת חברתית-פוליטית מוערכת ביותר בתחומים אחרים. קו נולדה ב-1951 באנגליה למשפחה ממעמד הפועלים. לאחר שלמדה אמנות בלונדון, עברה ב-1972 לגור בניו יורק ועבדה כמאיירת ב-New York Times ובעיתונים רבי-תפוצה נוספים. גרסאות המקור של עבודתה זכו לחשיפה גדולה בעשרות תערוכות בניו יורק וברחבי ארצות-הברית ואנגליה, והן נמצאות באוספים של מוזיאונים בולטים בעולם, וביניהם מוזיאון המטרופוליטן לאמנות והמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. קו יצרה סדרות של ציורים קטנים ורישומים, בדרך-כלל כיצירה עצמאית, בלתי מוזמנת. נושאי הסדרות: סטיבן ביקו והאפרטהייד בדרום אפריקה; מלקולם X ודיכוי שחורים בארצות-הברית; האימפריאליזם האמריקאי; אונס; משחטות; משקים תעשייתיים; פגיעה בעניים; איידס והזנחת החולים; ניסויים בחיות; משלוחים חיים, ועוד. רוב הסדרות הוצגו כתערוכות, ועבודות נבחרות מתוכן שועתקו בספרים. הפגיעה בחיות היא הנושא המרכזי ביצירות הבלתי מוזמנות של קו, ושלוש סדרות כאלה עובדו לספרים (בקישורים שלהלן מופיעים חלק מהציורים שבכל ספר):

• Dead Meat (בשר מת, 1995). הספר מבוסס על רשמיה של קו מביקורים שערכה במשך שש שנים במשחטות אמריקאיות. סדרת ציורים מוקדמת בנושא הוצגה תחת השם Porkopolis (הכינוי של עיר המשחטות הראשונה, סינסינאטי, באמצע המאה ה-19).
• Pit’s Letter (המכתב של פיט, 2000); סיפור דמיוני מנקודת-מבטו של כלב המנוצל לקרבות, ננטש ולבסוף נופל קורבן לניסויים.
• Sheep of Fools (כבשי השוטים, נשמע באנגלית כמו "ספינת השוטים". 2005). ההיסטוריה של ניצול כבשים בדגש על המשלוחים החיים מאוסטרליה למזרח התיכון. מסופר בחרוזים מאת ג'ודית' ברודי.

חלק מההדפסים והציורים שמופיעים בספרים, ורבים אחרים שלא הופצו בדפוס, מתפרסמים באתר של האמנית ובאתר גלריית סן אטיין שמייצגת אותה.

כריכת Dead Meat משנת 1996, ספר המסכם ביקורים בכ-40 משחטות במשך שש שנים 

הפעילה החברתית

שורשי הרגישות החברתית של קו מצויים בחוויית הילדות שלה בחברה האנגלית מעמדית. את בשר מת היא פותחת בהסבר: "המציאות שלנו עם משק החזירים והמשחטה לא הייתה מציאות אישית, אלא מציאות מעמדית" (עמ' 37). ההזדהות שלה עם פועלים נותרה דומיננטית אפילו במגע עם פועלי משחטות. איורי מחאה חברתית נגד ניצול פועלים ובני-אדם אחרים מספקים לקו פרנסה מנעוריה, אם כי היא ציירה חיות כבר בילדותה. בראיון ל-Arkangel היא סוקרת גורמים שעוררו את העניין הבוגר שלה בנושא:



במשך השנים הכירה קו פעילים לזכויות בעלי-חיים והצטרפה אליהם (בתמונה היא נראית בהפגנת Farm Sanctuary למען "עגלי חלב"):


הפעילות החשובה של קו היא כמובן עצם פרסום הציורים שלה. בנוסף לכך, כל רווחי ההדפסים והפוסטרים שהיא מוכרת דרך אתר Graphic Witness נתרמים לארגונים In Defense of Animals ו-Farm Sanctuary.

כריכת הספר Pitt's Letter משנת 2000, המגולל את סיפורו הדמיוני של כלב, שמנוצל לקרבות, ננטש ולבסוף נופל קורבן לניסויים. 

ציור כאמצעי השפעה

ג'ודית' ברודי, שכותבת בשנים האחרונות טקסטים הנלווים לציורי קו, כתבה על האמונה של קו בכוח ההשפעה של יצירתה:



אופטימיות זו עומדת בפני אתגרים קשים במיוחד. בבשר מת, כותבת קו על סיור שערכה במשחטה באריזונה (עמ' 96, 100):



כדי ליצור את בשר מת, ביקרה קו בכ-40 משחטות.

אחד מאיורי קו לבשר מת על כריכת כתב-העת Satya, גיליון יוני 1996 

מי רוצה בעיטה בבטן?

הציורים של קו חזקים וישירים כמו בעיטה בבטן. בחלק מהם יש נגיעה קלה של אירוניה, בעיקר בטקסט שהוסיפה קו בתוך הציור או בטקסט הנלווה אליו (למשל: חברת הוויוויסקציה בהמכתב של פיט נקראת "עדן טכנולוגיות" ועוסקת בחיפוש תרופה לאמפתיה). אולם הציורים עצמם קשים ומכאיבים. כמה ממקורות ההשפעה של קו, אמנים פוליטיים מגרמניה שבין המלחמות ומלחמת העולם השנייה (אוטו דיקס, ג'ורג' גרוס, ג'ון הרטפילד) מצליחים לרתק את הצופה בזכות שילוב תיאורי הזוועה בסאטירה על הבורגנות השבעה ועל המשטר. גם קו יודעת להצחיק – כשהיא מציירת את נשיא ארצות-הברית, למשל. אולם היא מסרבת ללעוג לפועלים החקלאיים, והתוצאה חמורת סבר במיוחד. ג'ודית' ברודי כתבה על חוויית ההתבוננות בציוריה:



הכנות חסרת הפשרות של קו הפכה אותה לגיבורה של התנועה לזכויות בעלי-חיים ואת בשר מת לספר חובה בעיני פעילים רבים. אולם מי שאינו מסכים מראש להיחשף לאמיתות שעולות מציוריה, עלול להירתע ולהתרחק. עבור קהל זה, כוח המשיכה שנותר בציורים הוא הערך המוסף האלגורי והאסתטי שלהם. ערך זה מושך חלק מהקהל, ואילו לא מעט מן המבקרים מתעלמים מכך ומעדיפים לתקוף את האמנית על תוכן עבודתה. עם זאת, בארצות-הברית ביססה לעצמה קו נוכחות ציבורית דרך איוריה בעיתונים, התערוכות שלה, ההרצאות רבות שהיא עורכת – והביקורת שנכתבת בעיתונות על עבודתה. לכן גם מי שנרתע מהבוטות שלה, עשוי להיחשף לציורים ולגלות עניין בתוכנם.

ציור תיעודי מתוך התופת

עדת ראייה גראפית

קשה לסווג את סו קו. רוב היצירות שלה מהוות שילוב של אמנות גבוהה, איור לעיתון ועבודה עיתונאית בפני עצמה. היא האמנית החיה היחידה שמיוצגת על-ידי גלריה סן אטיין בניו יורק, אשר מתמחה, בין השאר, באקספרסיוניזם אוסטרי וגרמני. בראיון ל-Media Reader הסבירה קו: "בחרתי בסן אטיין כי הם מייצגים את קתה קולביץ (Kollwitz), שאיתה אני מרגישה שיש קשר אורגני." קולביץ (גרמניה, 1945-1867) יצרה רישומים והדפסים עזים, המתארים את אומללותם של קורבנות עוני ומלחמות – מתוך דגש על חוויית נשים וילדים. החמלה של קו מזכירה את קולביץ, והעוצמה הרגשית שלה מזכירה את קולביץ ואת כמה מהאקספרסיוניסטים שפעלו בתקופתה. מקורות השראה בולטים אחרים של קו הם ציירי המאה ה-19: פרנסיסקו גויה בסדרת "אסונות המלחמה" שלו, והדפסים שפרסם אונורה דומיה (Daumier) בעיתונות. גויה, דומיה, קולביץ ואמנים נוספים שהשפיעו על קו, פעלו על הגבול שבין עיתונאות, אקטיביזם חברתי ואמנות. הם ציירו בתור עדי ראייה לאירועי תקופתם, בתקווה שמראה העיניים ישפיע.

ציור במקום צילום

אולם מדוע יש צורך בציור תיעודי כיום, בעולם שבו כל אחד יכול לתעד התרחשויות בווידיאו ולהפיץ את התוצאות בזול – באינטרנט ועל גבי תקליטורים? תשובה אפשרית אחת היא, שפרסום איורים בעיתון גדול, כפי שעשתה קו במשך שנים, עדיין משפיע לא פחות מאיורים במאה ה-19 – בהתחשב בתפוצתו העצומה של העיתון. אולם במקרה של קו, יש לכך סיבה מהותית נוספת, כפי שהבהירה בראיון ל-Arkangel:



דווקא מאחר שמדובר בכלי תיעוד מיושן ולא אמין לכאורה, האחראים במשחטות ראו במחברת ובעיפרון ציוד "בלתי מזיק", שאין בכוחו לחשוף את מה שהם מבקשים להסתיר. הציור, כביכול במסורת ציירים גדולים (כגון רמברנדט) שציירו חיות שחוטות, סיפק לעתים גם סיפור כיסוי משכנע באוזני אחראים חשדנים.

ציור מוער כאמצעי תיעוד טבעי

הציורים של "עדי ראייה גראפיים", כמו סו קו, מפיק תוצאה אינטנסיבית יותר ממכשירי תיעוד מכאניים. ללא מכונה שמתווכת בין חושי הצופה לקורבן המתועד, עם מבט מודע וממוקד בכל פרט ופרט שיופיע על הנייר ותוך שהות ממושכת במחיצת הקורבן – ציור הוא האמצעי הטבעי לתיעוד אמפתי, בליווי הערות מילוליות ישירות על דף הרישום. אמנם, קו לא שהתה בדרך-כלל זמן רב במקום אחד, ולכן האמפתיה ניכרת יותר בציורים המוגמרים, שנוצרו בסטודיו. הרישומים מן המשחטות עצמן אינם קלים להבנה ואינם חזקים כמו ציורים מעובדים, אולם הם המסמך התיעודי האותנטי. בבשר מת מוצגים כ-40 דפי מחברת שנוצרו במשחטות. אלה שימשו את קו לאחר מכן כקטעים מקומפוזיציות גדולות יותר, ורבים מהטקסטים שרשמה במקום, מופיעים בספר כמעט מילה במילה. במחברת מתוארים ברישום בהול ובלשון קצרנית, "עז ממתינה להישחט"; "גורר עז להרג"; "כבשה מנסה להימלט"; "טביעת היד הטבולה בדם על הצמר של כבשה שנשחטה כעת"; "כבשים מיובשות מנסות להתמתח מבעד לתיבת הריסון כדי לשתות את הדם והמים שזרמו מהמשחטה"; "פרה עם סרטן בעין"; "עובד המכלאה מכה העגל שקרס ומצליף בו"; ועוד המוני פרטים אחרים. ההתחקות האטית אחר משמעות הקווים והמילים במחברת של קו, משחזרת חוויה מחליאה של סיור במשחטה עצמה.

ציור לפי צילום

לעומת תיעוד צילומי, הכוח של הציור של קו טמון דווקא בהיעדר היומרה לייצוג אובייקטיבי של המציאות ובנטייה המופגנת לפרשנות, תוך השמטת פרטים חסרי חשיבות והבלטת פרטים חשובים (לעתים קרובות תוך שימוש מושכל במערכות סמלים, הראויות לדיון נפרד). שיטת עבודה זו ניכרת בשימוש שעושה קו בצילומים ככלי-עזר לציור. הצילומים שהיא עצמה צילמה אינם נחשפים, אולם לעתים קרובות ניתן לזהות בעבודתה עיבוד לפי צילומים ידועים. למשל, באחד מן הציורים מתוך סדרה על שפעת העופות, "מפרידים את תרנגולי ההודו החולים ומכים בהם למוות", היא נעזרה בשלושה צילומים מוכרים שמפרסם הארגון PETA (שניים מהם מובאים למעלה). כפי שניתן לראות בדימוי התרנגול הקרוב, תווי הפנים הודגשו מאוד. אם תרנגול ההודו שבצילום נראה שקוע הרחק מאתנו בדמדומי הגסיסה שלו, ההגדרה הגראפית החריפה של קו מחזירה אותו לחיים. העין העמומה שבצילום, נפערת בחדות בציור ומפנה אלינו מבט אחרון, שתופס את המבט שלנו ויוצר קשר שאי-אפשר להתחמק ממנו. ציור אחר, ראשוני יותר, נוצר על בסיס צילום של פריקת כבשים אלימה מתוך סרט שצילם צוות אנונימוס בנמל אילת, והוא ממחיש את יתרונות הציור: אם בצילום כמעט כל הדמויות חסרות פנים, הרי שבהדפס נחשפו בפירוט פניהם של האנשים והכבשים. העדות הצילומית המנוכרת על פעולה רחוקה ורגעית של זריקת כבש, הפכה בציור לניתוח של אישיות, כוונות וחוויות. פני הפועלים חושפים רוע, קשיחות ואימה, פעולת הזריקה נראית מכוונת יותר, ולכל אחד מהכבשים יש פנים, לעתים תמימים ולעתים מיוסרים.

תעודה מסוגים שונים

קו מסכמת אפוא בציוריה מידע שאינו קיים בשום צילום בודד. כמה מעבודותיה ממוקדות מאוד בהתרשמות ישירה כלשהי, כגון דיוקן של עז הממתינה לשחיטה, או איש המצליף בעגל שקרס. עבודות אחרות משחזרות אירועים שסוקרו בעיתונות ועובדו על-ידי קו בפרשנות חדשה לגמרי. כך, למשל, בכבשי השוטים מופיע הדפס המתאר את אסון האונייה "פאריד פארס", אשר נשרפה כשהובילה 40,605 כבשים מאוסטרליה ב-1980. כל הכבשים נהרגו, וקו מנסה לשחזר את רגעיהם האחרונים: מתים מחנק, נשרפים במכלאות, קופצים מהקומות הגבוהות של האוניה, מהססים לקפוץ למים, או טובעים בין הגלים בעוד שעובדי האוניה נמלטים בקושי בסירות הצלה ודוחפים מהן והלאה כבשים שנותרו חיים במים. סוג אחר של עבודות תיעודיות, הנפוץ בבשר מת, הוא תיאורים כוללים של משחטות, המסכמים את הרשמים שאספה קו בשטח ומציגים בתוך מסגרת אחת אירועים שונים, שבמציאות ודאי לא ניתן לראות מנקודת-מבט אחת ברגע נתון. כך מגלה ציור המשחטה בטוקסון שבאריזונה כבשים ממתינים בחוץ ורואים את ההרג שבאולם, עובד תופס אחד מהם לקראת גרירתו לשחיטה, עזים תלויות מדממות לאחר שנדקרו, עובדים תופסים עז ודוקרים אותה על הרצפה, עובדים אחרים מעבדים גוויות, ראשי חזירים בחבית. לעתים מופיע בתוך התיאור הכללי מקרה מיוחד שתפס את עינה של קו, כמו חזיר נמלט על חייו ועובדים רודפים אחריו בעליצות, או פרה קורסת שהחלב מעטיניה יוצא תחת לחץ גופה וזורם עם הדם אל הביוב.

מסמך

בשר מת וסדרות אחרות שיצרה קו הם בין העדויות המפורטות והחזקות ביותר שנוצרו על החקלאות התעשייתית. אפילו הטקסט של בשר מת לבדו, המשלב תיאורים של המתרחש לנגד עיניה בזמן אמיתי בשילוב הרהורים והסברים, הוא אחד מן המסמכים החשובים ביותר על הזוועה שמאחורי המזון מן החי. נביא כאן תיאור אופייני אחד, המציג את הרגעים שלפני ההרג במשחטת עגלים במונטריאול (עמ' 54):

ניצול תעשייתי בשפת סמלים

מעבר לתיעוד

רק חלק מיצירתה של קו הוא תיעודי. במכלול עבודתה יש תפקיד מרכזי למערכות סמלים עשירות בדמיון. בציורים אלה לא אובד הקשר הבוטה עם המציאות בתיאור פרטים מסוימים, אולם יש בהם ניסיון לתמצת בדימוי אחד נושא מקיף, מעבר לנראה לעין. מגמה זו ניכרת גם בציורים הריאליסטיים שלה, שיש בהם התמקדות בדימוי אחד חזק ומבודד, שמקבל מעמד של סמל, כמו כבשה ניצולה אחת מאוניית הובלה שטבעה. במקרים אחרים, מדובר בתיאור ריאליסטי שהוקצן עד שקיבל ערך סמלי. למשל, קו מרבה לייצג את התיעוש באמצעות המון גופים כמעט זהים מאופק לאופק: נוף שכולו בקר ב"מפטמה", "ים של חזירים", סכמה חוזרת של פרות המחוברת למכונת חליבה ב"פרה מכונה", או אינספור שולחנות ניתוח במפעל לניסויים בחיות. כמה מהציורים בנויים מראש כאלגוריה. נתייחס כאן לאחדים מהם.

"עולות בעשן"

זהו ציור המופיע בבשר מת. במרכזו דימוי סכמאטי של מפעל, שעל ארובותיו כתובים שמות של חברות בשר גדולות, סוויפט והורמל. השעה היא שעת לילה, ומקור האור היחיד בוקע מתוך המפעל. פרות מובלת בשיירה על פני שובל של אור לתוך פתח המפעל. מהארובות יוצא עשן ובתוכו דימויים שקופים במקצת של פרות מרחפות, נטולות-משקל. לציור זה היבט דתי-פילוסופי ייחודי. דימוי הפרות העולות בעשן מרמז על נשמות הפרות המתות (זהו דימוי שחוזר מדי פעם אצל קו – למשל, דמויות אדם מטושטשות העולות מארובות מפעל, מייצגות את קורבנות הקפיטליזם). בעולם הנוצרי, אחד מן התירוצים הרווחים והדומיננטיים במשך מאות שנים לפגיעה בחיות היה הטענה שאין להן נשמה בת-אלמוות, או שאין להן נשמה כלל, ולכן אין לחייהן ערך בפני עצמם. הציור של קו הוא כפירה בוטה מנקודת-מבט נוצרית. השער המואר של המפעל, שלתוכו נעלמות הפרות בקומה העליונה, מזכיר דימויים של מעבר לעולם הבא, ובמיוחד לגן עדן. נשמות הפרות העולות בעשן, על רקע הדייקנות בתיאור הובלת הפרות והפרטנות בתיאור הפרות שבעשן, מהווה תיאור עובדתי כביכול של סדר הדברים: לפרות יש נשמה, והיא ממשיכה להתקיים וניתן לראותה לאחר שהורגים את הפרות כגוף. למעשה, הפרות ההולכות אל מותן נראות מאחורנית, כגוף בלבד, ורק הפרות שכבר מתו מגלות את פניהן – ואת נשמתן. זוהי גישה מקורית לרעיון הנשמה של החיה, והציור מציע גישה מקורית גם למושג התעשייה. בניגוד לציורים התיעודיים של קו, המגישים פירוט של המוצרים שהופקו מגוף החיות, כאן אין כל רמז לתוצרת של המפעל. זהו אתר של הרג בלבד; אם יש לו תפוקה כלשהי, הרי זה שחרור הנשמות של החיות שהוא הורג.

"קרן אור יום אחרונה": ייצוג נוסף של חיות הצועדות מעולם אפל לתוך האור הבוקע ממפעל. בהדפס זה החזירים נבלעים במפעל ונעלמים מבלי שיוצא מתוכו דבר. לגרסה מוגדלת ב-Factory Farming 

"האדם המודרני ורוחות הבשר שלו עוקבות אחריו"

אחד מן הדימויים המוכרים ביותר מתוך בשר מת הוא דמות של אדם ברחוב חשוך, מביט אחורנית במבט מבועת כשמאחוריו פוסעים חזירים, עגלים, כבשים, עז, תרנגולת ואפרוח. הם לא בהכרח מאיימים – הם פשוט נמצאים שם, עוקבים אחריו כמו צל וניתן להבחין בהם כשמביטים לאחור ברגע של חשבון נפש, לבד. "רוחות הבשר" סוגרות על האיש מאחור. מצדו האחד תלויות גוויות של חיות באטליז, מהצד השני מכונית עם לוחית "בשר ניו יורק", ומקדימה הוא אוחז בכוח שקית עם ארוחת מקדונלד'ס – המרכיב הצבעוני היחיד בציור. "האדם המודרני" מוקף אפוא מכל עבר בבשר, אולם האדם אינו נטוע בסביבה זו באופן פסיבי: את דרכו קדימה הוא מפלס בעצמו, עם הבחירה שלו במוצר צריכה צבעוני-רצחני. הדימוי בכללו נראה כמו היפוך לרעיון של ג'ורג' ברנרד שו, אשר אמר שבהלוויה שלו ישתתפו עדרים ולהקות של חיות "לכבודו של האדם שעבר מן העולם מבלי לאכול את היצורים הקרובים לו". שו, בהיותו צמחוני, דמיין כיצד מעורבות בחייו החיות שבחר לא לאכול, ואילו קו מדמיינת כיצד נוכחות בחיי "האדם המודרני" החיות שבחר לאכול. הפעם לא מדובר בנשמות שעולות לגן העדן, אלא ברוחות שנותרו מיוסרות בעולם הזה. כמו ב"עולות בעשן", גם כאן הדגש הוא על נוכחותן של חיות שמתו – והפעם הן מסרבות להיעלם ולהותיר את "האדם המודרני" עם מוצרי צריכה נוחים. סו חזרה לנושא זה מספר פעמים באופן דידקטי יותר. למשל, בציור אחר עוקבות חיות שפרוותן נפשטה מהן אחרי אישה עם מעיל פרווה, והכיתוב מעביר מסר ברור: "קר והם רוצים את המעילים שלהם בחזרה".

"המכתב של פיט"

עלילת הספר המכתב של פיט היא מחווה לצייר האנגלי וויליאם הוגארת'. הוגארת' תיאר ב-1751 בארבעה תחריטים וטקסט קצר את חיי דמותו הבדויה של טום נרו. נרו התעלל בחיות בנעוריו, הפך לנהג כרכרה שמתעלל בסוסים, רצח את חברתו ולבסוף הוצא להורג וגופו בותר על-ידי מדענים, כשכלב אוכל את לבו שנזרק. זהו סיפור מוסר דידקטי, טיפוסי לתקופתו ונחשב כנקודת-ציון בולטת בתנועה להגנה על בעלי-חיים: המחשה מוקדמת לרעיון שאכזריות מתחילה בחיות, ממשיכה בבני-אדם ולכל הפחות ראויה להסתיים בעונש. קו מעבירה את הדגם של הוגארת' למעין ספר ילדים מחריד, כשהמספר הוא כלב, והמתעלל, פאט, הוא המאמץ שלו. פאט הילד סבל מהתעללות אביו, הצטרף לחבורת נערים עבריינים עד שהצטיין בניתוח חיות בבית-הספר ומשם גיבש את זהותו כמדען-ויוויסקטור. תוך ניסוי בקוף הוא נדבק במחלה והפך בעצמו לקורבן של ניסויים. ההבחנות החברתיות בסיפור של קו מורכבות הרבה יותר מאלה של הוגארת'. פאט, שלא כמו טום נרו, איננו סתם התגלמות של רוע שיש למגר. ראשית כל, הוא נער מוכה, מעורר אמפתיה. האלימות שלו כעבריין היא תולדה צפויה של מצבו כקורבן, והאלימות שלו כמדען היא עידון של האלימות שלו כעבריין. בעוד שלמראית-עין המשרה שרכש לעצמו פאט כמדען גאלה אותו מהחיים העלובים של מעמדו והקנתה לו כבוד ותרבות, למעשה מדובר בהנצחה של מעגל האלימות. קו משמרת את הדידקטיות של הוגארת' כשפאט הופך לקורבן של חבריו לעבודה, הששים לבצע בו ניסויים כפי שהורגלו לעשות בחיות. אולם הקורבן הבולט יותר של הסיפור הוא הכלב פיט: אם אצל הוגארת' נקודת-המבט המוסרית מייצגת בורגנים שבעים, המוקיעים את רצחנותו של איש ממעמד נמוך, קו החליפה פרספקטיבה זו בנקודת-מבטו של כלב, שאינו שופט ומאשים אלא מקבל את גורלו באהבה תמימה. קולו של המוסר אינו נשמע עוד מפיו המפוקפק של אדם, אלא מפי יצור טהור יותר מבחינה מוסרית.

וויליאם הוגארת': "השלב השני של האכזריות" (פרט), מתוך הסדרה "ארבעת השלבים של האכזריות" (1751).
העגלון טום נרו מכה בסוס שקרס בגלל עומס יתר, כשמימין מכה מוביל חיות כבשה שקרסה, ועגלון דורס ילד.
קו, בניגוד להוגארת', חשה אמפתיה כלפי בני מעמדו של נרו. 

העולם כמטחנת בשר

אחד הציורים המופיעים בהמכתב של פיט (המופיע בספר ללא כותרת וללא קשר ישיר לעלילה) מזכיר ברוחו ובעיצוב שלו ציורי גיהינום של הצייר הפלמי בן המאה ה-16, היירונימוס בוש. הציור מתאר מרחב עצום, שבמרכזו מטחנת בשר ענקית ועקומה. בסיס המטחנה הוא רגל אנושית אדירה שמסמר נעוץ בה – אולי רמז לתפקידה של הנצרות כמכוננת של זוועות העולם הזה. הנוף מלא בחיות מתות, מעונות ותלויות על גרדומים, עם יצורים היברידיים שדומים לשדים ההזויים שצייר בוש, אולם כיום הם נראים כמו קורבנות של הנדסה גנטית. קרונות מובילים יונקים ועופות ממינים שונים – מבויתים וחיות בר, וכן אנשים ויערות, אל עבר הלוע המוגבה של המטחנה, ושם שומטים אותם תליינים פנימה, עד שהם נעלמים בתוך הדם. מן העבר השני של המטחנה יוצא בשר טחון ומדמם. כל העולם, כך נראה, עלול להגיע בסופו של דבר ללוע המטחנה, אף על-פי שגם בין הדמויות הזעירות יש הבחנה בין מנצלים למנוצלים. יד גבר אנונימית, ענקית, מסובבת את המטחנה. שרוול החליפה מסגיר את זהות הגבר – הוא מייצג את ההון. בצל המטחנה שרועים סוס מת ואנשים רזים מאוד, רמז לרעב השורר בהשפעת תעשיית הבשר העולמית. זוהי אלגוריה פסימית וכואבת של הסדר העולמי – אחת מאלגוריות עולמיות לא מעטות שיצרה קו, כשבכל ציור היא מעלה את הנושא בפירושים שונים לחלוטין זה מזה, סביב דימוי עיקרי רב-עוצמה, שמצטיין במקוריות רבה אך גם מתייחס לדגמים מוכרים יותר לתיאור העולם.

"זה חי" (פרט): הכלאות מפלצתיות כתוצאה מהנדסה גנטית. דימויים אלה מזכירים מאוד את המפלצות של בוש ואחרים,
אולם קו חיה בעולם שבו הפכו יצורים כאלה לאמיתיים. לגרסה המלאה בגלריה סן אטיין 

"הדת אומרת שזה בסדר" (פרט): קו משלבת ביקורת קשה על הדת ו"כפירה" (בעצם השוואת החיות-הקורבנות לישו) עם איקונוגרפיה
נוצרית, שלפיה הצליבה היא הקרבה למען האנושות וביטוי של קדושה. לגרסה המלאה ב Graphic Witness 

בין דיווח להרהור

לסיכום, ציוריה של קו מכילים מתח בין תיעוד עיתונאי לבין מערכות סמלים פיוטיות. מתח זה מתבטא גם בהבדלי סגנון גדולים, מניסיון לרשום בנאמנות ככל יכולתה את מראה עיניה בשטח ועד לשפה ציורית מוחצנת של זוויות חדות, הבדלי טון דרמטיים ומכות צבע על הנייר. העובדות מחרידות ללא רחמים, הסמלים בוטים ודידקטיים, הציור גס וגולמי – וניתן אפוא להניח שסו קו לא תהיה לטעמו של כל אחד. אולם קשה שלא להכיר בגדולה שלה. היא החליטה שסיבת הקיום לאמנות שלה היא אמירה חברתית, תוך ניסיון להשפיע; אך בניגוד ללא מעט יוצרים עם מוטיבציות דומות, היא לא הפכה לעיתונאית חסרת השראה מן השורה, וגם לא שקעה בציורי ביקורת הגגניים ממעמקי הסטודיו המוגן והנוח. היא לקחה עד הסוף את משימתה כמתעדת בתוך גיהינום של גופות מיוסרות, ובו-בזמן היא ממצה את עמדתה כמבקרת מהצד, מרחוק, בסמלים ובכלים צורניים מופשטים. היכולת לפעול בו-זמנית במישורים כה שונים ולהביא אותם למכלול יצירה אחד הופך אותה לפעילה חשובה לזכויות בעלי-חיים ולאמנית חשובה גם יחד.