הסופר הרוסי הגדול, לב טולסטוי (1910-1828) נודע בתפיסת העולם הפציפיסטית שלו ובקריאתו להתנגדות אזרחית לא אלימה. ב-1885 בקירוב הוא הפך לצמחוני (ולמעשה טבעוני) ועורר אחריו גל של צמחונות בתרבות הרוסית. טולסטוי ראה בצמחונות נדבך אחד באורח-חיים מוסרי, שבמרכזו התגברות על תאוות – בהנחה שאדם המסור לתאוותיו יעשה הכל לסיפוקן, על חשבון כל ערך אחר. הוא הדגיש שהמזון הצמחי טוב יותר לבריאות ממזון מן החי וצידד בצום כשיטה מוסרית-בריאותית. ב-1892 כתב טולסטוי מסה בענייני מוסר בשם "השלב הראשון", כהקדמה למהדורה הרוסית של הספר אתיקה ודיאטה מאת הווארד וויליאמס. לקראת סיום המסה, הוא מתאר את רשמיו מביקור במשחטת בקר. לפניכם מספר קטעים מתוך "השלב הראשון":
לפני כמה ימים ביקרתי בבית-המטבחיים שבעירנו טולה. בית-המטבחיים שלנו נבנה לפי המנהג החדש והמשוכלל, כדרך שבונים אותו בערים הגדולות, כדי שייסוריהם של בעלי-החיים הנהרגים יתמעטו כמה שאפשר. [...]
סמוך לכניסה כבר מורגש היה ריח קשה, ריח דוחה ונורא כשל דבק נגרים, וככל שהתקרבנו כך נעשה הריח חריף ביותר. הבניין – בניין לבנים אדום, גדול מאוד עם כיפות וארובות גבוהות. נכנסנו בשערים. בצד ימין הייתה חצר גדולה, כשלושה דונמים שטחה, מוקפת גדר – הוא המגרש, שפעמיים בשבוע מביאים הנה בקר למכירה, ובקצה המגרש הזה בית קטן לשוער; משמאל נמצאו "חדרים", כלומר תאים עם שערים עגולים, רצפת בטון משופעת עם יתדות לתליית גופות הבהמות והעברתן ממקום למקום. על ספסל בסמוך לקיר בית השוער ישבו שישה קצבים בסינרים מטונפים בדם ושרווליהם המגואלים בדם מקופלים ומגלים את זרועותיהם השריריות. הם כבר סיימו את מלאכתם לפני כחצי שעה, ולכן לא יכולנו לראות ביום ההוא אלא חדרים ריקים. [...]
בפעם השנייה באתי אל בית-המטבחיים בזמן השחיטה. [...] ריח הדבק וריח הדם היו חריפים וניכרים באותו הבוקר אפילו יותר מאשר בזמן ביקורי הראשון. העבודה הייתה בשיאה. כל המגרש המאובק היה מלא בהמות, והבהמות הוכנסו אל תוך כל הגדרות הסמוכות לחדרים.
ברחוב, לפני הכניסה, עמדו עגלות עם שוורים, עגלים, ופרות הקשורים אל היצולים שלהם. עגלות שטוחות, רתומות לסוסים טובים, וטעונות עגלים חיים, שראשיהם תלויים מטה ומיטלטלים, עברו מדי פעם בכניסה ונפרקו. ועגלות כאלה ועליהן גופות שוורים, עם רגליהן המבצבצות ומתנדנדות, עם ראשיהן, ריאותיהן האדומות בוהקות וכבדיהם החומים, הוסעו מחצר בית-המטבחיים. בצד הגדר עמדו סוסי הרכיבה של סוחרי הבקר. הסוחרים עצמם, לבושי מעילים ארוכים ובידיהם שוטים ומגלבים, היו מהלכים בחצר ומסמנים בזפת את בהמתו של סוחר אחד, או מתמקחים על המחיר, או מפקחים על העברת הפרים והשוורים מן המגרש אל הגדרות, שמשם הכניסו את הבהמות אל החדרים. האנשים האלה היו כולם שקועים, כנראה, בענייני כספים וחשבונות, וכל מחשבה אם טוב או רע הדבר להרוג את בעלי-החיים האלו הייתה רחוקה מהם, כשם שהייתה רחוקה מהם המחשבה על ההרכב הכימי של הדם שכיסה את רצפת החדרים.
איש מן הקצבים לא היה באותה שעה בחצר, כולם היו בחדרים ועסקו בעבודתם. אותו יום שחטו כמאה שוורים. נכנסתי אל החדר ועמדתי ליד הדלת. נעצרתי שם כי בחדר הייתה צפיפות בגלל גופות הבהמות, שהוזזו ממקום למקום וגם מפני שהדם זרם למטה ומטפטף מלמעלה וכל הקצבים היו מטונפים בו, ואילו נכנסתי לאמצע החדר, הייתי מתלכלך גם אני בדם. הורידו גופה תלויה אחת, את השנייה הסיעו אל הפתח, והשלישית – שור טבוח היה מוטל על הרצפה ורגליו הלבנות למעלה, והקצב היה הולך ופושט באגרופו החזק את העור המתוח.
דרך הפתח השני מול הפתח שבו עמדתי הכניסו באותה שעה שור חזק ונאה. שני אנשים משכו אותו בכוח. ועוד לא הספיקו להכניסו וכבר הניף אחד הקצבים סכין על צווארו ודקר אותו. השור כרע ונפל על בטנו כאילו קטעו פתאום את כל ארבע רגליו, ומי התהפך על צד אחד ופרכס ברגליו ובאחוריו. ומיד התנפל קצב אחר על השור מלפניו, תפש אותו בקרניו וכפף את ראשו לארץ, וקצב אחר חתך את גרונו, ומתחת לראשו פרץ זרם דם אדום-שחור, ונער מלוכלך בדם אסף אותו במכל פח. כל הזמן הזה לא פסק השור מלנענע בראשו, מתאמץ לקום, וארבע רגליו מפרפרות באוויר. המכל התמלא במהירות, אבל השור היה עדיין חי, מעלה ומוריד בכבדות את בטנו, וגפיו האחוריות והקדמיות מתנועעות בפראות עד שהקצבים נרתעו מפניו לאחור. כאשר מכל אחד התמלא, העמיס אותו הנער על ראשו אל מפעל החלבון, ונער אחר העמיד מכל שני, שהחל להתמלא אף הוא. אולם השור עדיין הוסיף להניף את בטנו ולפרכס ברגליו. אחרי שהדם פסק לזרום, הרים הקצב את ראש השור והחל פושט מעליו את עורו. והשור עדיין המשיך לפרכס. הראש נחשף מעור ונעשה אדום עם גידים לבנים; משני עבריו היה תלוי עורו. ועדיין השור מתפתל. אחר כך תפס קצב אחר ברגל השור, שבר אותה מעט וכרת אותה. ועדיין הבטן ושאר הרגליים מפרפרות. עמדו וכרתו את שאר הרגליים והשליכו אותן לכלי הרגליים של כל הבהמות השחוטות. אחר כך סחבו את הגופה אל המנוף ותלו אותה. רק אז פסקו הפרכוסים.
כך הבטתי מן הדלת אל השור השני, השלישי והרביעי. כך נעשה לכולם: אותו הראש פשוט-העור עם לשון נשוכה בין השיניים ואותה התחבטות של האחוריים. ההבדל היחיד ביניהם היה שהקצב לא תמיד פגע באותו המקום, שגרם לשור ליפול ארצה. לפעמים הוא החטיא את המטרה והשור התנפל עליו, שאג, התאמץ להיחלץ מידי התופסים בו כשהוא שותת דם. אז משכו אותו אל מתחת לקורה, הכו בו שנית והוא נפל.
אחר כך נכנסתי מצד הפתח, שדרכו הכניסו את הבהמות. כאן ראיתי אותו המראה עצמו, אבל מקרוב וברור יותר. כאן ראיתי בעיקר מה שלא ראיתי מהפתח הראשון: כיצד הכריחו את השוורים להיכנס בפתח. בכל פעם שהוציאו שור מבין הגדרות ומשכו אותו פנימה בחבל הקשור לקרניו, הוא נצמד למקומו כשהרגיש בריח הדם, מיאן להתקדם ולפעמים געה ונסוג לאחור. שני בני-אדם לא היו מסוגלים לגרור אותו פנימה בכוח, ולכן בכל פעם היה אחד הקצבים הולך אל מאחורי השור, תופס בזנבו, מעקם אותו בכוח כה רבה עד שנשבר, והשור קפץ והלך קדימה.
כשגמרו לשחוט את השוורים של סוחר אחד, הכניסו מיד את בהמותיו של אחר. החיה הראשונה בקבוצה זו לא הייתה שור, אלא פר. פר מגזע מובחר, יפה, שחור עם כתמים לבנים על רגליו – בעל-חיים צעיר, שרירי ומלא מרץ וחיים, משכו אותו בחבל והוא השפיל את ראשו והתנגד בכל כוחו ללכת. אולם הקצב, שהלך מאחוריו, תפס בזנבו, כמו שהמכונאי אוחז בידית, וסובב אותו; הסחוסים השמיעו קול פיצוח והפר פרץ קדימה כשהוא מפיל ארצה את האנשים המושכים אותו בחבל, ושוב התקשח ונעמד כשהוא מביט לצדדים בעיניו השחורות שלובנן התמלא בדם. ושוב חרק הזנב, והפר פרץ קדימה והגיע ליעד. הקצב ניגש אליו, כיוון את הסכין שלו למטרה והכה מכה. אלא שהמכה לא פגעה במקום המכוון. הפר קפץ, ניער את ראשו, געה, וכולו שותת דם התפרץ ונרתע במרוצה לאחוריו. כל האנשים, שהתכנסו סמוך לפתח, ברחו בבהלה. אבל הקצבים המנוסים, קפצו בזריזות, שרכשו מתוך ניסיון, תפסו את החבל ושוב סובבו את הזנב והפר שוב היה בחדר ושם משכו את ראשו תחת הקורה, ושוב לא יכול להיחלץ משם. הקצב כיוון את ידו מול אותו המקום, שהשערות צומחות שם כמו קרני כוכב, מצא אותה למרות הדם, והכה את המכה, והחיה היפה, המלאה כוח, מרץ ושמחת החיים נפלה לארץ כשהיא מתחבטת ומפרפרת בראשה וברגליה עד שמיצו את דמה ופשטו את עורה מעל ראשה.
"החיה הארורה הזאת אפילו לא נפלה במקום הנכון!" רטן הקצב כשהוא חותך ופושט את עור הראש.
לאחר חמש דקות כבר היה מבצבץ ראש אדום תחת השחור, ראש ללא עור, עם עיניים מקובעות ומזוגגות במקום העיניים שהבהיקו בצבע מרהיב כל-כך לפני חמש דקות.
[...]
מאוחר יותר הלכתי למחלקה בה נשחטות חיות קטנות, חדר גדול מאוד עם רצפת אספלט, ושולחנות עם משענת, עליהם כבשים ועגלים נשחטו. פה העבודה כבר נגמרה. בחדר הארוך הספוג בריח דם, היו רק שני קצבים. אחד נושף ברגלה של כבשה מתה, וטופח על בטנה הנפוחה בידיו, והשני, בחור צעיר בסינר מכוסה בדם, עישן סיגריה מכופפת. לא היה אף אדם נוסף בתא הארוך והחשוך, המלא בריח כבד. אחר כך נכנס אדם, כנראה חייל לשעבר, שהביא עמו איל צעיר בשנתו השנייה, שחור עם סימן לבן על צווארו, ורגליו קשורות. את החיה הוא הניח על אחד השולחנות, כמו על מיטה. החייל הזקן בירך לשלום את הקצבים, אותם הוא הכיר משכבר, והחל שואל אותם מתי המנהל שלהם מתיר להם לעזוב. הבחור בעל הסיגריה התקרב עם סכין, חידד אותו על קצה השולחן, וענה שהם משוחררים בחופשות. האיל החי שכב בשקט כאיל מת, מלבד כשכוש מהיר בזנבו הקטן והקצר, וצדי גופו שהתרוממו מהר מהרגיל. החייל לחץ את ראשו המורם כלפי מטה בעדינות, ללא מאמץ; בעוד שהקצב, ממשיך בשיחה, תפס בידו השמאלית את ראשו של האיל, וחתך את צווארו. האיל התכווץ והזנב הקטן התקשה וחדל לנוע. הבחור בעודו ממתין שהדם יחדל לזרום, החל מצית מחדש את הסיגריה, שכבתה קודם לכן. הדם זרם והאיל החל להתפתל. השיחה התקדמה ללא הפרעה קלה שבקלות. זה היה מזעזע ומבחיל.
[...]
מה אפוא כוונתי בדברי אלה? שדי לאדם לפרוש מאכילת בשר כדי לחיות חיים ישרים? לא ולא! לא התכוונתי אלא לומר שכדי לחיות חיים ישרים יש צורך בסדר ידוע של מעשים טובים, שאם אדם שואף באמת בכל לבו לחיות חיי ישרים הוא מוכרח לקבל עליו את הסדר הזה, ושהמידה הטובה הראשונה שבסדר זה, תהיה מידת הפרישות, כיבוש היצר, וכשאדם ישאף לפרישות עליו גם כן לקבל סדר ידוע והעניין הראשון שבסדר זה יהיה הפרישות מבשר, מפני שמאכל זה בא על-ידי רציחה וגם מעורר את התאוות הרעות ובראש ובראשונה את הזלילה והסביאה.