האם אפשר להכאיב קצת פחות?

מדוע מכאיבים?

מדוע חותכים לחיות במשקים חקלאיים מקורים, אשכים, שיניים, זנב, קרניים ועוד? לכאורה, הסיבות הן כלכליות גרידא, אך ווירי ופרייזר מסבירים, שיש גם סיבות אחרות. למשל, המנהג לקצוץ זנבות של חזירים נועד, על פניו, למנוע מהם לנשוך קשות זה את זה בזנב, כפי שהם נוהגים בתנאי צפיפות. אולם מסתבר, שחברות לפיטום חזירים בארצות-הברית, משלמות פחות עבור גורים בעלי זנב שלם, וכך הן דוחקות במגדלי הגורים לקצוץ את הזנב ללא קשר לנשיכות. לעתים, התמריץ להכאיב מעוגן בחוק: למשל, בכמה ממדינות ארצות-הברית, צריבת מספר על גוף החיה היא שיטת הסימון החוקית היחידה של בקר הרועה על קרקע ציבורית. גם אם מישהו מעדיף סימון פחות מכאיב, הדבר אינו חוקי. מעבר לתמריצים הכלכליים והחוקיים, ווירי ופרייזר מבהירים שההרגל הוא המניע העיקרי לביצוע הפעולות המכאיבות. כשם שההתאחדות האמריקאית לכלבנות דורשת לקצוץ את זנבותיהם של כלבים כדי שייחשבו ככלבים גזעיים, אף על-פי שהסיבות המקוריות לקיצוץ אינן רלוונטיות עוד (למשל: יתר יעילות בשיסוי הכלבים בדובים) כך גם בחקלאות. לדוגמה: גדיעת קרניהם של עגלים גורמת להם כאב עצום והיא כלל לא נחוצה, כי ברוב זני הבקר יש "קווים גנטיים" נטולי קרניים, שאינם נבדלים מבעלי הקרניים באף תכונה ידועה אחרת. אף על-פי כן, חקלאים רבים ממאנים להחזיק בקר נטול קרניים. ווירי ופרייזר טוענים, כי החקלאים כה עסוקים בעבודות שונות, עד אשר


בירורים כאלה, קובעים החוקרים, הם משימתם של מדענים.

קיצוץ זנב פרות

לפי ווירי ופרייזר, המדענים צריכים לשאול מהי מטרתה של כל פרקטיקה מכאיבה, לברר האם היא משיגה את מטרתה - והאם ניתן לבצעה אחרת. ומסתבר, שלעתים קרובות המנהג המכאיב אפילו לא משיג את מטרתו. למשל, רפתנים רבים בארצות-הברית קוצצים את זנב הפרות כדי שיוכלו לעבוד ביתר נוחות ולהקטין את סכנת הזיהומים והמחלות לפרה. הקיצוץ נערך לרוב על-ידי קשירת רצועת גומי הדוקה סביב הזנב בקרבת בסיסו, וזרימת הדם לשארית נעצרת והזנב מת. ברפתות חדישות, מגע הרפתן עם הזנב נמנע ממילא ותרומת הקיצוץ לנוחות העבודה היא שולית. ומה בנוגע לזיהום ולדלקות עטינים? בשלושה ניסויים ממושכים שנערכו בשנים 2001-2002 בעדרים מסחריים גדולים, השוו החוקרים בין פרות שזנבן נקצץ לפרות שזנבן נותר שלם, ולא נמצאו הבדלים בין הקבוצות ברמות הלכלוך של הגוף והעטינים, בניקיון החלב ובשכיחות דלקת העטין. בקיצור, קיצוץ הזנב מיותר אפילו מבחינה מסחרית, בעוד שהשמדת הזנב גורמת לפרות סבל ישיר מיידי, ולאחר מכן הן נידונות לסבול כל חייהן מזבובים, שאינן יכולות עוד לגרש בהיעדר זנב.

קיצוץ שיני חזירים

חזירים נולדים עם שמונה "שיני מחט", שבהן הם משתמשים במאבק עם אחיותיהם ואחיהם על האפשרות לינוק. במטרה למנוע פצעים בעטיני האם ובפני הגורים, נוהגים החקלאים בארצות-הברית לקצוץ את שיני הגורים. המחקר גילה, שהגורים ממילא ממעטים מאוד לפצוע את האם, אם כי עדיין פציעה הדדית מהווה בעיה. אולם קיצוץ השיניים, לא זו בלבד שהוא מכאיב ומבהיל כשלעצמו, אלא הוא חושף את החלל שבתוך השן ועלול לגרום לריסוק נוסף של השן ולהתפתחות פגיעות מכאיבות ומתמשכות בשיניים ובחניכיים. בנוסף לכך, ווירי ופרייזר מצאו, שהמנהג הרווח, לקצוץ את השיניים עד לקו החניכיים, הוא מיותר מכל בחינה שהיא, כי קיצוץ או שחיקה של קצה השן בלבד מונע פציעות לא פחות מקיצוץ מלא - ללא ההשלכות החמורות של הקיצוץ בשיטה הנהוגה.

גדיעת קרני עגלים

למרות שגדיעת קרני עגלים אינה הכרחית כלל, המנהג נמשך. הגדיעה בארצות-הברית נערכת בברזל מלובן, במטרה לצרוב את כלי הדם בסביבת הקרן. הרדמה מקומית אינה מונעת כאב מהעגלים, כי חומר ההרדמה משפיע רק למשך שעתיים-שלוש והכאב ממשיך אחר-כך. בסוף שנות התשעים התגלה, שרמת הקורטיזול בדם של עגלים (נתון המעיד בדרך-כלל על מצוקה) שעברו הרדמה מקומית, גבוהות אף יותר מאלה של עגלים שלא עברו זאת. מתן תרופה אנטי-דלקתיות דרך המזון לפני הניתוח, הפחיתה מההתנהגות המעידה על כאב בשעות שלאחר הגדיעה. אולם הבעיה בגדיעת קרניים אינה רק הכאב - העגלים סובלים מאוד מהריסון (דהיינו, הכנסת ראשם לסד ומשיכה מכאיבה באפם). לכן ניסו לתת להם חומר מסוג שלישי - תרופת הרגעה, אשר הפחיתה מאוד את התנגדותם ואף את הצורך בריסון. אולם מסתבר שחומר ההרגעה, xylazine, עלול להרוג את העגלים במקרה של אי-דיוק במינון; ולא ברור אם תגובתם החלשה נובעת מחוסר תחושה או פשוט מקושי לזוז. בנוסף לכך, ההרדמה המקומית דורשת מתן מספר זריקות, והתרופה האנטי-דלקתית מסוכנת לקיבה. בקיצור - גדיעת הקרניים ללא כאב היא משימה מסובכת ביותר.

סירוס חזירים

צרכני בשר חזיר אינם אוהבים את טעם בשרם של חזירים שאינם מסורסים, ולכן, טוענים ווירי ופרייזר, מסרסים חזירים. קיימת מסורת של סירוס החזירים בגיל צעיר ביותר, בהנחה שאז הרגישות לכאב קטנה יותר. אולם בשנים האחרונות נאספו נתונים הסותרים הנחה זו. ניסיונות לבצע בחזירים הרדמה כללית במהלך הסירוס, הכולל חיתוך של שק האשכים וקטיעת צינור הזרע, לא הצליחו. בניסוי מוקדם (1988) מתו 30% מהגורים תחת ההרדמה. לאחרונה נמצא, שניתן להרדים את החזירים בפחמן חד-חמצני ללא סכנת מוות, אולם הגורים הגיבו קשה לחשיפה לגז קודם שאיבדו את ההכרה. גם הזרקת חומר הרדמה לאשכים לא מנעה, כצפוי, כאב מן הגורים. אם כן, אין כיום בנמצא שיטות בטוחות להפגת כאב הסירוס. נזקים כלכליים שגורם הסירוס, הביאו מדענים לנסות להחליף את החיתוך בסירוס כימי. בשנים האחרונות פותח חומר הדומה להורמון הטבעי אשר אחראי בגוף החזיר על ההתפתחות המינית, אולם מחסן את החזיר מפני ההורמון המקורי ולכן מצמצם את התפתחות האשכים. בהתחשב בתוצאות של ניסויים אלה, יתכן שכך יסורסו חזירים בעתיד.

קטימת מקור במטילות

חיתוך הרסני נוסף שמזכירים ווירי ופרייזר הוא קטימת המקור של תרנגולות בתעשיית הביצים. הקטימה נועדה למנוע מהן לפצוע זו את זו בתנאי צפיפות, אך הקיטום גורם כאב עז ולאחר מכן כאב כרוני. מסתבר, שהנטייה לפצוע זו את זו בנקירות, התפתחה בעיקר בתרנגולות שנבררו אחת-אחת ל"תפוקה" גבוהה של ביצים; לעומת זאת, כאשר בררו קבוצות שנכלאו יחד ולא תרנגולות יחידות, התקבלו תוך מספר דורות תרנגולות בעלות מזג חברתי נוח יותר, עד כדי כך שלא היה עוד צורך לקטום את מקורן.


לסיכום, חיתוכים מכאיבים הם עדיין תופעה נפוצה ביותר במשקים חקלאיים - הרבה יותר נפוצה אפילו ממה שנחוץ להשגת רווחים כספיים. לכל ניסיון להעלים את הכאב יש תופעות לוואי מעיקות; הפגיעה בחיות נותרת בעינה כל עוד הניצול למטרות חקלאיות נמשך.