לחיות עם אנונימוס

שירות לאומי ומגורי פעילים

חלק מסוד ההצלחה של אנונימוס בשנים האחרונות מבוסס על שני סוגי הסדרים: שירות לאומי ומגורים בדירת פעילים. השירות הלאומי באנונימוס נמשך שנה או שנתיים, והוא כולל התחייבות לעבוד בהיקף של משרה מלאה – 40 שעות עבודה בשבוע. רוב פעילי השירות הלאומי גרים בדירות פעילים. בדירות אלה גרים גם פעילים אחרים, המחויבים לפעול בהיקף של חצי משרה – 20 שעות שבועיות – ללא תשלום שכר דירה. שתי דירות במרכז תל-אביב משמשות למגורי הפעילים. הדירה הוותיקה יותר מאכלסת עד חמישה דיירים – כל אחד בחדר קטן משלו; ובשנת 2005 נוספה דירה עם שני חדרים גדולים יותר, שבכל אחד מהם שתי מיטות. שלושה פעילים העובדים לפי ההסדרים המיוחדים של אנונימוס הסכימו לשתף אותנו בחייהם:

• אבימור חדד, 20; התחילה לפעול באנונימוס באביב 2004, ובספטמבר 2005 החלה שנתיים של שירות לאומי. בתקופה זו היא גרה בבית הוריה שברמת השרון.
• ארבל ברק, 19 וחצי; החל לפעול באנונימוס במסגרת השירות הלאומי בדצמבר 2007, וגר בדירה החדשה. עד אז גר במושב עין הבשור.
• מרינה גרודינסקי, 28; פעילה באנונימוס מאז 2002 וגרה בדירה הוותיקה זה שנתיים. עד אז גרה בירושלים.

איך התחלתם את הפעילות שלכם באנונימוס?

ארבל: הגעתי לפגישת היכרות עם אנונימוס, השתתפתי בסמינר, ותוך זמן קצר נכנסתי לדירת הפעילים. אחרי חודשיים התחלתי את השירות הלאומי.
אבימור: כשהייתי תלמידה בבית-ספר צייטלין, הקמפיין נגד פיטום אווזים היה בשיאו. המנהלת שלנו לשעבר, גילה פינקלשטיין, הפכה לח"כית. ארגנתי אז מכתב מתלמידות רבות ותלמידים בבית-הספר ובו ביקשנו ממנה שהיא תצביע נגד הפיטום. אחר-כך, בעקבות פגישת היכרות עם אנונימוס, שובצתי לפעילות בדוכני הסברה ומשם הגעתי בהדרגה לעבודות במשרד. בתור תלמידה בבית-ספר דתי, שירות לאומי היה אופציה מוכרת, וכששמעתי שיש שירות באנונימוס – מיהרתי להירשם.
מרינה: בירושלים, בתקופה שהתחלתי לפעול, לא היו פגישות היכרות. פשוט הצטרפתי לדוכני הסברה, והשתתפתי בהם עד שלוש פעמים בשבוע. דברים השתנו כשהחלטתי לעבור לתל-אביב כדי ללמוד אנימציה, וזה היה טבעי לעשות את זה במשולב עם פעילות ומגורים באנונימוס.

כולכם התחלתם את הפעילות בדוכני הסברה?

אבימור: כן, אבל זה לא הכרחי. מה שבטוח זה שבהתחלה את לא יודעת למה את מתאימה, ועם הזמן את לומדת מה מתאים לך ומוצאת פעילות נוחה שמתאימה לך. מבחינת אפשרויות העבודה וההתנסות, אנונימוס מציעה את השירות הלאומי הכי מגוון שקיים בשוק – את זה למדתי בהדרגה, בהשוואה לחברות שעשו שירות לאומי בעמותות אחרות.

מרינה בחדרה בדירה הישנה: "בדרך-כלל אני מעדיפה לעבוד במשרד, אבל האפשרות לפעול גם מהבית מגדילה את הגמישות" 

איך המעבר לשירות לאומי או מגורי פעילים השפיע על הפעילות שלכם?

ארבל: החוזה הברור אפשר לתת לי תפקידים שונים ואחריות. המשכתי להפעיל דוכני הסברה אבל בעמדה אחראית יותר, ואחרי כמה שבועות של לימוד וחפיפה התחלתי לתאם הרצאות, להפעיל פעילים מחוץ לתל-אביב ולטפל ברשימות של פעילים ותורמים במערכת אקסס. כיום אני במידה רבה הבוס של עצמי.
אבימור: גם אני עברתי יותר למשרד. התרחקתי מהדוכנים, שפחות מתאימים לי, אם כי במשך תקופה מסוימת ריכזתי אותם וגם פעילויות שטח אחרות. עשיתי המון עבודות משרד שונות תוך ליווי של כרם, שוותיקה ממני בכמה שנים. אחרי ליווי לאורך יותר משנה, התמניתי לאחראית המשרד, עד היום. באוקטובר 2007 גם התמניתי לוועד המנהל של העמותה.
מרינה: לי היה חשוב לעבוד בשעות גמישות כדי לאפשר לי ללמוד ולהתפרנס, וככה הגעתי לדואר האלקטרוני – בשנתיים האחרונות אני עונה על המיילים שנשלחים לאנונימוס. אני גם מטפלת בקשר עם דוברי רוסית שמעוניינים לפעול.

איזו הכשרה קיבלתם?

אבימור: זה תלוי בתחום. יש תפקידים שדורשים לא יותר מחמש-עשר שעות של הדרכה וליווי. בשנים האחרונות, יש לנו תוכניות הכשרה מסודרות בכמה תחומים, כמו הדוכנים, עם סדרה של סדנאות. המרצים בעמותה עוברים תהליך לימוד עצמאי מחוברת הדרכה מפורטת, ואחר-כך הרצאות מבחן בפני קהל פנימי.
ארבל: אחת לשנה יש סמינר מרוכז וגם ההכשרה לדוכנים כוללת הרצאות עיוניות, אבל כשנכנסתי לפעילות עשיתי את רוב הלימוד העיוני בכוחות עצמי, על ניצול חיות בחקלאות, על תזונה, על משפט וכדומה. כיום אתר אנונימוס שווה-ערך לכמה ספרים, וכולנו נעזרים בו. בתחילת הדרך גם למדתי הרבה מהשתתפות בפורום לזכויות בעלי-חיים ולצמחונות וטבעונות בתפוז.

ארבל בפעולה: "הקשר הישיר והמיידי עם הקהל מאפשר לי להרגיש שאני משנה משהו" 

מה הכי מתסכל אתכם בעבודה?

מרינה: אצלי... אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה!
ארבל: גם אני. אבל לא נעים לי להיתקל באטימות. אנשים בדוכן ברחוב שלא מקשיבים לך, כשהאדם שמולך רק רוצה לדקלם את מה שהוא חושב שהוא יודע – כמו מיתוסים על היתרונות התזונתיים כביכול של בשר.
אבימור: מה שארבל מתאר הרחיק אותי מהדוכנים. בשלב מסוים התעייפתי מהניסיון להסביר לאנשים ולנסות לשכנע אותם שוב ושוב מההתחלה. אבל התסכול הגדול היה לפני שנכנסתי לאנונימוס, כשרציתי להשפיע ולא ידעתי איך. כיום אני נהנית מכל התפקידים שלי.
מרינה: האמת היא שבתקופת הדוכנים, לפעמים הייתי לוקחת אתי הביתה תגובות עוינות של אנשים – זלזול, שנאה, אטימות. אבל דרך הדואר האלקטרוני זה לא נוגע בי יותר. הניסיונות לפגוע נראים מגוחכים יותר. את ההשמצות הכי מוזרות אני מראה לחברים במשרד בשביל הבידור.
אבימור: ואת הכי טובות אנחנו תולות בשירותים! למשל: "אם לא תאכל בשר איך תרים מכונית?"
מרינה: "גם בטבע הנחש אוכל את הפיל!"

מה אתם הכי אוהבים?

ארבל: אחרי כמה שיחות טובות בדוכן, כשאני יודע שהשפעתי – אני מרגיש הכי טוב בעולם! לא פעם אנשים מקשיבים, מתעניינים, ואז מחייכים, לוחצים לי את היד ואומרים שפקחתי להם את העיניים. קשה להתחרות בסיפוק שזה נותן.
אבימור: אני נהנית מכל מה שמצליח... דברים קטנים: פעילה עצמאית ששלחה תמונות של עיתון קיר בנושא זכויות בעלי-חיים שהיא הפיקה בבית-הספר שלה, מישהו שמספר לי שהוא הפך לצמחוני בזכותנו, ייעול שהכנסתי לאחרונה למערכת הפקת הפרסומים שלנו, לראות בעיתונות תמונות מתוך מיצג שארגנתי, אין סוף לסיפוקים הקטנים האלה.
מרינה: אני אוהבת את האפשרות להגיע במייל לתשובה המושלמת. בשיחה פנים אל פנים תמיד את נזכרת אחר-כך במשהו חשוב שלא אמרת, אבל בדואר יש זמן לבנות תשובה מסודרת, וזה חשוב במיוחד בפניות של נוער, שלפעמים הם נמצאים במצב עדין, רוצים להיות צמחונים, נתקלים בבורות ובעוינות ונאלצים ללכת בין הטיפות. וכמובן רגע הסיפוק הכי גדול הוא כשאוכל בשר שהתכתבתי איתו מספר שהפך בעקבות זה לצמחוני, או צמחוני שהפך לטבעוני!
ארבל: וגם לראות שאנשים שטיפלנו בהם נכנסו לפעילות. למשל, אני מתאם הרצאות ולא נוכח בהן, אבל אחר-כך מגיע אלי טופס עם הרבה שמות של אנשים שנרשמו לפעילות, למשל: בעקבות הרצאה שתיאמתי לאחרונה במכינה קדם-צבאית.
מרינה: כן, גם בשבילי המפגש פנים אל פנים עם מישהו שנכנס לפעילות לאחר התכתבות אלקטרונית אתי – זה רגע של שמחה.

אבימור במשרד: "לפעמים אפשר להרים פרויקט בכמה טלפונים, והסיפוק עצום" 

איך השפיעו עליכם הקשרים החדשים בעבודה ובמגורים המשותפים?

ארבל: זו הקלה עצומה לפגוש אנשים עם השקפות דומות – וטבעונים. אחותי הגדולה הייתה צמחונית וטבעונית לפניי, אבל שאר המשפחה אוכלת בשר, החברים מימי בית-הספר אוכלי בשר, והם קינטרו אותי בהתחלה. עם המעבר לאנונימוס נפתחו כל-כך הרבה אפשרויות: זו הפעם הראשונה שגרתי בחדר עם אדם זר, ופעם ראשונה שהייתי אחראי לגמרי על האוכל שלי. פתאום הפכתי לבשלן – בישלתי גם לשותפים לדירה, לפעמים אלתורים, לפעמים לפי מתכונים מהספר "הבישול הצמחוני" שאמי קנתה לי לכבוד השירות הלאומי. ואנשים מתלהבים!
אבימור: הפעילים תמיד מביאים למשרד מאכלים מעניינים שהם הכינו. ומרינה מפורסמת בעוגות ובעוגיות שלה. כדאי להגיע למשרד!
מרינה: רק בתקופות מסוימות... טוב, נכון, יש שבועות שבהם אני אופה משהו בכל יום. כיף לאפות במטבח שבו לא אורבת לך במקרר אף גוויה. אמנם אמי חצי טבעונית, אבל עדיין זו הקלה עצומה לחיות בבית שאין בו שום דבר דכאני.
ארבל: בשבילי החיים באנונימוס הם מפלט. קשה לחזור החוצה ולחיות בתוך האטימות. הכרתי כאן אנשים נחמדים, היחסים תמיד מצוינים, אני מעדיף את העולם הזה.

יש הרבה שיתוף בבית?

ארבל: הודיה הצטרפה לשירות הלאומי באנונימוס לפניי וחלקה אתי חדר, ולאחר חודש-חודשיים התחלנו לקנות אוכל יחד, לבשל יחד (בעיקר אני!) ולאכול יחד. בתור ארבעה-חמישה בדירה, עשינו לעצמנו מסיבות קטנות ולפעמים יצאנו יחד.
מרינה: ככה זה בדירה החדשה, אבל בדירה הישנה אנחנו בקושי נפגשות מחוץ למשרד – לכל אחד יש פעילות משלו, פרנסה, לימודים – את העוגיות אני משאירה בבוקר על השולחן עם פתק שכולם מוזמנים להתכבד... ואם יש צורך בהתייעצות, אנחנו קובעים פגישה שבוע מראש!

ארבל מכין סלט בדירה החדשה: "כשמישהו מאתנו מכין אוכל, כולם טועמים ומחווים דעה, וככה לומדים מהר להשתפר בבישול" 

מה קיבלתם מהעבודה באנונימוס?

ארבל: למדתי המון מיומנויות קטנות, וסוף-סוף מצאתי מה לעשות עם הידע באקסס שרכשתי בבית-הספר וחשבתי שלא יהיה לו שימוש – אבל העיקר, בשבילי: קיבלתי הרבה ביטחון עצמי. המגע היומיומי עם אנשים נתן לי המון.
אבימור: גם אני, מעבר לעשרות מיומנויות – אקסס, אקסל, עיצוב גרפי, הדרכה וכו' – קיבלתי בעיקר ביטחון עצמי. הפכתי למדריכה, למרכזת, למדתי לדבר עם גופים רשמיים מבלי לחשוש. וגם למדתי מסירות ואחריות.
מרינה: העבודה ההתנדבותית, הידע על משקים חקלאיים, וגם המגע עם שאר הפעילים – נתנו לי מבט ביקורתי ובוגר יותר על החיים. כשאני מסתכלת על אוכלי בשר שהכרתי, אני רואה שהם נותרו מאחור. התקדמתי.
ארבל: והכי חשוב לא הזכרתן – שתיכן הכרתן בני-זוג דרך הפעילות באנונימוס!

אז אלה הם השיקולים החשובים כדי להצטרף לשירות לאומי / מגורי פעילים באנונימוס?

מרינה: ברור שלא. השיקול המרכזי די מובן מאליו. מי שרוצה לפעול למען בעלי-חיים, בדרך-כלל מוצא עבודה לא חשובה כדי לממן לעצמו את הפעילות בתור תחביב. ההסדרים של אנונימוס, לעומת זאת, מאפשרים לך לתרום את זמן העבודה ישירות למשהו מועיל. זה פשוט ניצול זמן טוב יותר.
אבימור: כן, זאת הדרך הטובה ביותר לעשות משהו חשוב, משהו שנוגע לך – ובמסגרת שירות לאומי את גם מקבלת הכרה חברתית. השירות הלאומי הקפיץ את העמותה קדימה, וכל זה במסגרת הכי גמישה שקיימת בשירות הלאומי, בלי בוס מנותק, בלי מטלות מונוטוניות, תמיד באווירה נעימה.

מרינה מבשלת בדירה הישנה: "אצלנו לכל אחד יש טעם משלו ועקרונות בריאותיים משלו, אז מעדיפים לבשל לבד" 

ומה בעתיד?

ארבל: אני שוקל שנה שנייה של שירות לאומי, ואני לא רואה את החיים שלי בלי פעילות בתחום. אולי אצליח לשלב את זה בעבודה לצורך פרנסה.
מרינה: גם אני מתכוונת להמשיך, תמיד. אני עדיין לא בטוחה ממה אתפרנס, אבל כן בטוחה שאמשיך להתנדב.
אבימור: גם אני. חצי שנה אחרי תחילת השירות, כבר היה לי ברור שזה מה שאני מתכוונת לעשות בחיים שלי. בשנים הקרובות אני מתכוונת להמשיך בפעילות יומיומית באנונימוס, ומקווה למצוא דרך לשלב את הפעילות בתוך הלימודים והעבודה. אחת האפשרויות שאני שוקלת היא לימודי תזונה. בשנים האחרונות מתרחבת ההסכמה על היתרונות של תזונה מן הצומח, ונראה שנוצרה אפשרות נוחה לפעול מתוך הממסד הרפואי, להתפרנס בכבוד – ולעזור לאנשים להגן על הבריאות שלהם תוך כדי פעילות אפקטיבית לטובת בעלי-חיים.

ראיין: אריאל צבל. צילמו: מני ברמן ואריאל צבל