הברווז של דודו גבע

אין הבטחה בברווז?

במבט ראשון, נקודת המוצא של גבע אינה מבטיחה. ראשית כל, דמות הברווז המפורסמת שלו נוטה לייצג בני-אדם ולא ברווזים, דבר הבולט במיוחד במדורו "שתיקת הברווז" בעיתון "העיר", בשנים האחרונות לחייו. במובן זה, גבע השתמש בדמות הברווז בתור כלי כמעט ריק שמכיל תוכן אנושי (תוכן מחיי הגבר התל-אביבי הפנוי והדחוי, במקרה של "שתיקת הברווז"). ושנית, נראה שגבע בחר בברווז משום שברווזים נראו בעיניו מגוחכים ועלובים – כלים ראויים לביטוי של גיחוך ועליבות מחיי האדם.

סיפורו של מגוחך

אבל להיות מגוחך, אצל דודו גבע, זו איכשהו האפשרות המכובדת ביותר. הפקיד הקטן וכמוהו הברווז הם גיבורי הקומיקס כי הם מעוררי הזדהות יותר מהמצליחנים, הבוסים, העשירים והקצבים, שהם עוד יותר מגוחכים, מסתירים חולשות עלובות מאחורי חזות ההצלחה, או פשוט רעים. לכן העובדה שברווזי גבע הם קטנים, בעלי הילוך מתנודד, מגעגעים, כנפיהם קטנות מדי והם חסרי-אונים מול אויביהם באופן כללי – כל אלה אינן תכונות שליליות, בחשבון גבע הסופי, אלא הן דווקא התכונות שמכוננות דמות שנקשרים אליה ורוצים בטובתה. השאלה שנותרה היא, עד כמה הגיבורים האלה נושאים תכנים ברווזיים, ובאיזו מידה ראה בהם גבע מעטפת לדמויות אדם, באופן המביא לאשרור אלימותה של החברה האנושית כלפי ברווזים ממשיים.

בין מושג הברווז לברווז עצמו

אף על-פי שהמעטפת הברווזית ביצירת גבע מכסה לא פעם על טיפוסים אנושיים מסוימים, יש לה גם אינספור משמעויות אחרות. הספר "הברווז" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994) כולל, בין קטעי הקומיקס של גבע, חבילה גדולה ומבולבלת של ייצוגי ברווזים, שצולמו מתוך קטעי דפוס שראו אור בישראל (עם מעט מאוד קטעים מחו"ל) משנות החמישים ואילך. אם סלט הציטוטים הזה נושא משמעות כלשהי, הרי היא שהתרבות עושה שימוש חסר הבחנה במושג הברווז, תוך המשכיות רציפה בין השימוש במושג גרידא לבין ניצולם האלים של ברווזים בשר ודם.

גבע זרק לספר בליל של דימויי ברווז במוצרי תרבות המוניים כגון פרסומות למוצרי ניקוי, שירי ילדים וכתבות שיש בהן אזכור קלוש בלבד של המילה "ברווז" – ולצדם חומר רב מתוך ספרות חקלאית וכן כתבות אוהדות לציד ופרסומות לבשר. קשה לדעת, עד כמה מתעמקים קוראיו של גבע בציטוטים אלה, ועד כמה הם מבחינים בזוועה שמבצבצת מתוך המשחק שבין דימוי תמים לכאורה לבין האלימות הקיצונית שעליה מצביע הדימוי. גבע אהב את הניגוד הזה, אך לא פחות מכך הוא נלהב לחשוף לעיניים העירוניות-עכשוויות-מתוחכמות סגנונות מבע שכוחי-אל, מלאי פאתוס, בעלי הומור נטול תחכום – כגון כתבות עתיקות מ"הארץ שלנו" לילדים או מ"משק העופות" ללולנים. הציטוטים עלולים אפוא להיקרא בתור לא יותר מניסיון להגניב באמצעות ניעור האבק מעל קודים תרבותיים מיושנים.

ברווז-אדם-ברווז

רוב "הברווז" הוא אוסף יצירות מקוריות של גבע, ולמרות ההאנשה, ההגחכה והדגש על סגנונות וז'אנרים הנושאים תכנים ספציפיים, לא-ברווזיים, מתרבויות שונות – גבע הצליח שוב ושוב להעלות אל פני השטח את אסונם של הברווזים. למשל, הקומיקס "במחנה" מגולל את סיפורם של ברווזים צעירים, המגיעים למשק פיטום, תוך הקבלה נרחבת לסיפור של חיילים בבסיס טירונות. ניתן היה לדחוק את הברווזים לחלוטין לתוך עולמם של טירונים ולהשיג אפקט קומי וביקורתי – למשל, בכל הנוגע לפטריוטיזם התמים של הברווזים, שמשימתם היא להישלח למות.

אולם גבע חגג בווירטואוזיות את יכולתו לדלג לסירוגין בין שני העולמות. לצד נושאים חייליים לחלוטין, כגון הענשת הברווז החוכמולוג בסיבובי ריצה עם קיטבג על הראש, שבים נושאים אנושיים מסוימים אל עולמם של ברווזים במציאות (אם כי זו מציאות לגמרי לא מתועשת; דודו גבע, כמו אורוול ב"חוות החיות" ולורד ופארק ב"מרד התרנגולים", נטע את סיפוריו בעולם חקלאי לא מתועש וחופשי יחסית, שבו קל לזהות אינדיבידואלים, יחסים ופעולות – ולספר עליהם). הברווזים ב"במחנה", כמו טירונים, עובדים על פיתוח הגוף, אולם בתור ברווזים במשק, הפיתוח עבורם הוא השמנה גרידא, והחניך המצטיין הוא הברווז שמבקש לשתות עוד כוס שמן. האימה – גדולה אף יותר מן הצפוי בסיפור של טירונים – מבצבצת מתוך הערות כגון "דודתי ז"ל הייתה פה מחזור אוגוסט" – מחזור שכולו כבר מת, ומתקרבת לשיאה כאשר המפקד מודיע: "מחר אתם יוצאים לצרפת". סופו המורבידי של הקומיקס מראה את משאית הקיבוץ והמטוס מובילים אריזות "כבד ברווז", אשר מתוכן בוקעת עדיין שירה של אהבת הארץ.

צחוק כואב

האפקט הסאטירי של הצגת הברווזים כמשתפים פעולה עם מנצליהם, ניכר בחדות רבה בקריקטורות "שירת הברווז", שפורסמו בעיתון "חדשות" וקובצו יחד ב"הברווז". גבע יצר קריקטורות רבות על בסיס מספר מצבי אלימות טיפוסיים, כגון: אטליז ובו קצב העומד לשחוט ברווז על השולחן לעיני לקוחה, חצר פיטום מגודרת ובה ברווזים וחקלאי, משאית "הוד העמק" המובילה ברווזים למשחטה, או מטבח ובו עקרת בית וברווז מתבשל בסיר. בכל המצבים הללו, נשען האפקט הקומי על הפרה מפתיעה של ציפיותינו ממצב כזה של אלימות טוטאלית. הברווזים כמעט תמיד עדיין חיים, פקוחי עיניים, מתַקשרים עם מעניהם ורוצחיהם בדיאלוג עשיר, אישי ומתוך מידה מסוימת של יכולת התנגדות. הם מסוגלים לסייע לעבודת הקצב/הנהג/עקרת הבית/החקלאי (הברווזים דוחפים את רכב ההובלה שנתקע), לקבל ממנו שירות אדיב (החקלאי שואל: "מה תרצו למנה האחרונה?"), ללעוג לו (על חוסר מיומנות בשחיטה), להתנגד (הברווזים חטפו חקלאי ודורשים כופר "דלי של תולעים ומטוס לכינרת") או לשתף פעולה מרצון בהשמדת עצמם (הברווז באטליז אומר ללקוחה: "הוא יבוא עוד 5 דקות. רוצה בינתיים ביס?").

לעתים נדירות, יש לקריקטורות טון מוסרני יותר ("נקישות השיניים שלהם יוציאו אותי מדעתי", אומר הנהג בדרך למשחטה) אך גם אז מדובר במצב של מחאה התלושה מן המציאות. תחושת האבסורד היא שמעידה על הזוועה – לא זעקת כאב ומחאה. הבנת הזוועה הכרחית לפיתוח ציפיות מסוימות מן המצב המתואר בקריקטורה, וההפתעה משבירת הציפיות – כך לא יכול להתנהג ברווז תחת הסכין! – היא מקור הצחוק.

הצחוק מצביע אפוא על העוול והסבל, ומעורר בעקיפין את המודעות להם תוך זהירות מפני רצינות מוסרנית, שעלולה לעורר בקורא היאטמות מתגוננת. הסאטירה של דודו גבע מהלכת אפוא על חבל דק, בין הצגת עובדות קשות מנקודת מבט ביקורתית, לבין הצחקה המתפקדת כהרחקה רגשית תוך יצירת סיטואציות דמיוניות, הגורמות לעובדות להיראות בלתי מציאותיות. כך בכל הנוגע לדמות הברווז של דודו גבע, כמו בדמויות אנטי-גיבור אחרות שיצר.

דודו גבע ואנונימוס

המטען הביקורתי בעבודתו של דודו גבע ביחס לפגיעה בברווזים וב"חיות משק" בכלל, עורר באנונימוס עניין כבר לפני שנים. גבע התיר לעמותה לפרסם קריקטורות מפרי עטו בחוברת "תשובות לשאלות נפוצות" (ניתן להזמין את החוברת ללא תשלום מאנונימוס 03-6204878), ומאוחר יותר – להדפיסן על חולצות.

מותו של דודו גבע השתיק את אחד מן הקולות המקוריים והמפתיעים ביותר שהושמעו בארץ מתוך הזדהות עם קורבנות בעלי כנפיים.