המרצים של אנונימוס

גיא שחר מרצה בפני כיתות בית-ספר 

מזה כחמש שנים מקיימת אנונימוס הרצאות מבוא לזכויות בעלי-חיים. ההרצאות נערכות לפי תוכנית מפורטת מאת אריאל צֹבל. לב התוכנית הוא ההבחנה בין "התעללות פרטית" שמבצעים סדיסטים באופן אקראי, לבין "התעללות ממוסדת" שמתבצעת באופן המוני ושיטתי, ללא כוונת זדון אלא ממניעים כלכליים בעיקרם. ההרצאה עוברת על סוגים שונים של פגיעה ממוסדת בחיות, כשהעובדות הקשות מוגשות באופן מרוכך ומתאים לנוער, עם דגש על האמצעים העומדים לרשות כל אחת ואחד מאתנו להיאבק בהתעללות. התוכנית זכתה להמלצת מינהל החינוך של עיריית תל-אביב ועיריית פתח-תקווה, ורבבות אנשים נחשפו להרצאה; השיא השנתי היה ב-2007: כ-21,000 איש.

את ביצוע התוכנית מנהלת רותם אייל, ואחד מתחומי האחריות שלה הוא קליטת מרצים והכשרתם. מערך ההרצאות מושתת על קליטת מתנדבים חדשים אך בעלי ניסיון רב בהדרכה, שמתקבלים לפעילות לאחר מבחנים ותקופת לימוד של התוכנית. צוות המרצים מונה כ-15 איש, ושישה מהם מספרים על עבודתם.

המרואיינים

• רותם אייל, 28, בעלת תואר ראשון בחינוך וניסיון בהדרכה בפנימיות ובבתי-ספר. היא אחת הפעילות הוותיקות באנונימוס וחברת ועד העמותה. בנוסף לניהול צוות ההדרכה, היא הרצתה במשך שלוש שנים.
• גיא שחר, 33, עובד כתוכניתן. התנסה בהדרכה במקום עבודתו, בחברות מחשבים ובמכללה למנהל, וכן בפרויקט פר"ח. הוא מרצה באנונימוס מזה שנתיים – פעילותו העיקרית בעמותה.
• עומר גינזבורג, 24, סטודנט לספרות ועובד בעמותת "הכל חי". בעל ניסיון בהדרכת טיולים ושיעורים בבתי-ספר ובחוגי החברה להגנת הטבע, וכן בתנועות נוער. עומר פעיל באנונימוס מזה 7 שנים, ובכלל זה מרצה במשך שלוש שנים.
• גאיה גולדברג, 46, בעלת ניסיון רב בהדרכת טיולים, צלילה ומחשבים, ועוסקת בפיתוח הדרכה וניהול מחלקות הדרכה בבתי-ספר למחשבים. היא מרצה באנונימוס מזה שלוש שנים ולאחרונה עובדת כדוברת העמותה.
• דרור בך, 36, בעל תואר ראשון בכלכלה ובמינהל עסקים, והכשרה כמנחה בשיטת מיכאל. עוסק בשיווק ובהדרכה, והתנסה כמנהל הדרכת שטח. הוא פעיל באנונימוס מזה שנה וחצי, כמרצה.
• גיא טטרואשוילי, 28, עובד בזק, עם רקע מועט בהדרכה. גיא ביקש להיבחן כמרצה באנונימוס באופן חריג – תנאי הקבלה לצוות כוללים ניסיון רב בהדרכה. מיד התגלתה יכולתו המצוינת לתקשר עם קהל, ולאחר הכשרה בצוות אנונימוס, הוא החל להרצות בראשית שנת 2008.

איך מתחיל הקשר שלכם עם המוסד שבו אתם מרצים?

רותם: הפקת ההרצאות של אנונימוס נערכת מתוך המשרד על-ידי צוות נפרד, והקשר של המרצים עם צוות המוסד המזמין (בדרך-כלל בתי-ספר, אך גם תנועות נוער, יחידות צבא וכו') מתקיים בעיקר ביום ההרצאה. אבל לא פעם מזמינים אותנו ליום מיוחד שנערך בבית-הספר, ואז מבקשים מראש שנתאים את ההרצאה לנושא.

גיא ש.: למשל, בבית-ספר בשרון הזמינו אותי ל"יום הסובלנות", והרציתי במקביל לפעילות של קבוצות לזכויות האדם. לפי בקשתם, נתתי בהרצאה דגש על סובלנות לבעלי-חיים.

רותם: בבתי-ספר קשים יותר, מזמינים אותנו לפעמים בעקבות התפרצויות של סדיזם כלפי חיות.

גאיה: ואחת לשלוש-ארבע הרצאות, המורה האחראית מבקשת ממני לפני ההרצאה "לא להיות קיצונית מדי"...

גאיה בהרצאה 

הנושא המרכזי של ההרצאה הוא התעללות ממוסדת בחיות, לעומת הנושא המוכר של התעללות סדיסטית חריגה ומגונה. איך הקהל מגיב לרעיון הזה?

רותם: לעתים קרובות הם מגיבים בהבנה רבה. עוד לפני שאני מסבירה את ההבדל בין סדיזם לבין התעללות ממוסדת למטרות כלכליות, הם בעצמם עושים את ההפרדה. זה מתחיל דווקא כשמישהו אומר ש"אבל להתעלל בשביל מזון זה בסדר!" יש גם מי שמתייחסים ביוזמתם להתעללות בניסויים ובקרקסים עוד לפני שהתחלתי בדוגמאות.

גיא ש.: כשאני עדיין מדבר באופן הכי כללי על פגיעה ממוסדת בחיות, כבר רוצים לדעת אם אני צמחוני. ולעתים קרובות, נזרקת שאלה שעוזרת לי בהמשך: "איך זה שלמפטם אווזים מותר ולמתעלל בחתול אסור?"

דרור: אנחנו מניחים שלפחות רוב האנשים מבינים שזה רע לפגוע בחתול. אבל אני לא בטוח, אולי חלק מהילדים בכיתה זורקים אבנים על חתולים? ברור שאליהם קשה להגיע עם ביקורת על התעללות ממוסדת בחיות.

גיא ט.: בהרצאה אנחנו מציגים שאלה רטורית, "מי בעד התעללות בבעלי-חיים?" ויש ליצנים שעונים "אני!" אבל לפי הניסיון שלי, דווקא הם אלה שממהרים להירשם לפעילות נוספת אחרי ההרצאה!

עד כמה הקהל מכיר ומבין את הדוגמאות לפגיעה ממוסדת בחיות?

גיא ט.: הדוגמה הראשונה בהרצאה היא קרקסים. הם לא רואים קרקסים; בשבילם זה מיתולוגיה נחמדה, והעובדות תופסות אותם בהפתעה. קשה להם לקלוט שהסיפור היפה מסתיר אלימות ורוע.

עומר: מצד אחר, כשמרצים בעיר שנאסרו בה קרקסים עם חיות, זה יכול לתת מוטיבציה לפעול.

גיא ש.: אני דווקא נתקלתי בנוער שמבין שחיות בקרקס עוברות אילוף במכות. אבל כשמדברים על גני חיות, יש כאלה שמתעקשים שהתנאים שם טובים. וכשעוברים לנושא הניסויים בחיות בתעשיית הקוסמטיקה, רבים מכירים את הסמל של הארנב, "לא נוסה על בעלי-חיים" – אבל לא כולם מבינים מה זה אומר. נדמה להם ש"נוסה" זה לחפוף את הפרווה של הארנב, או משהו דומה לשמפו שנכנס לעין במקלחת.

רותם: כאן הם שואלים: איך יודעים באילו מוצרים לבחור? איך את יודעת שלא עובדים עליך? מה לעשות בעניין מוצרים שאין להם תחליף?

גיא ש.: גם על פיטום אווזים שמעו וזה מעורר התנגדות, אבל לא הרבה יודעים שזה לא חוקי. הם גם לא בדיוק יודעים מה קורה בפיטום, חלקם חושבים שזה תהליך טבעי של השמנה.

רותם: לא מעט תלמידים ומורות יודעים על "ביצי חופש" או ביצים אורגניות, וכולם יודעים להתלונן שזה יקר יותר. על כלובי סוללה יודעים מעט מאוד.

גיא ש.: ולא פעם מישהו קופץ: "מה פתאום, במשק של בן-דוד של אבא שלי כל התרנגולות בחופש!" – וכמובן שבעצם לא מדובר בלול ביצים.

גיא שחר מסביר מהי פגיעה ממוסדת בחיות 

דוגמאות מתעשיות המזון מעוררות עניין מיוחד?

גאיה: אם יש התנגדויות, הן מתחילות בסקירה על פיטום אווזים: "אז מה את רוצה – שלא נאכל בכלל בשר?" "אבל זה טבעי לאכול בשר!"

גיא ט.: אותי שאלו, כשהזכרתי את האיסור על פיטום אווזים: "אז יום אחד יעצרו אותי אם אני אוכל כבד של תרנגולת?"

רותם: זו נקודה קשה, אבל יש לאנונימוס מדיניות ברורה בהרצאות לנוער: לטפל בנושא הצמחונות רק אם הוזמנו במיוחד לדבר על זה.

ודאי יש בהרצאה דוגמאות שמחדשות לקהל לגמרי.

גיא ט.: כשאמרתי שאנחנו בעלי-החיים היחידים ששותים חלב של מינים אחרים – זו הייתה עובדת חיים מרעישה בשבילם. אחד המורים ניגש אלי ואמר, "לא חשבתי על זה אף פעם!"

דרור: אני מתעכב הרבה על עיוות תורשתי של תרנגולים בתעשיית הבשר. הם לא שמעו על זה, אבל ההשוואה לכלב מגזע עם אוזניים ארוכות מדי מבהירה איך נוצרו תרנגולים נכים מלידה. אני זוכר מורה דתייה, שהתעקשה שדיני הכשרות מבטחים אותה – הרי אסור לשחוט עופות פגומים! אבל בדרך-כלל זו נקודה של שתיקה, מקשיבים לעובדות יבשות.

איך הסגל מגיב בזמן ההרצאה?

גיא ט.: קורה שדווקא הסגל נסער מההרצאה יותר מהתלמידים...

דרור: אולי הם מתגוננים יותר. למשל, כשדיברתי על הרגליים הנכות של התרנגולים, המורה אמרה מזועזעת: אתה רוצה להגיד שמשחטת טנא עוף האיכותית מגישה לנו תרנגולים נכים?!

עומר: לפי הניסיון שלי, הסגל בדרך-כלל משתלב בקהל בזמן ההרצאה. רק במקרים מיוחדים יש תגובות ראויות לציון, כמו בבית-ספר דתי שבו הרציתי, והמורה נכנס להרצאה ממש והקריא קטעי מקורות על צער בעלי-חיים.

אם כך, עיקר התגובות מהסגל מגיעות לאחר ההרצאה?

רותם: כן. בדרך-כלל מגיבים בהתלהבות ובתודה. מורות מביעות הערכה לכך שהגעתי...

גיא ש.: "אתה עושה עבודת קודש!"

עומר: "הלוואי שהיו יותר כמוך!"

רותם: לא פעם מורה נלהבת ביקשה שנרצה בבית-ספר אחר שהיא או חברה שלה מלמדות בו. יש מורות שרוצות פעילות נוספת ומבקשות שנשלח אליהן חומר הסברה, חומר לספרייה או עיתון קיר.

גיא ש.: במקרה אחד, בהרצאה לכיתה ו', המורה ביקשה שנרצה גם לכיתה ד' אבל סירבנו – גיל צעיר מדי בשבילנו – אז המורה ביקשה חומר כדי שתוכל להרצות בעצמה.

דרור: אלי פנתה מורה בבקשה שאנונימוס תעשה השתלמות למורים.

רותם: כמובן, לעתים קרובות יותר מורות רוצות לשתף בסיפורים אישיים על כלב נטוש שמצאו, גורי חתולים...

גאיה: לספר שהן לא אוכלות כבד אווז ועגל חלב.

גיא ש.: מורה אחת שאלה אותי לאחר ההרצאה למה יש לי ארנק מעור. הסברתי שזה נשאר מתקופה פרה-היסטורית בחיים שלי...

רותם: כדי למנוע מצבים כאלה, המדריכים מתחייבים שלא להופיע בנעלי עור.

רותם בהרצאה 

יש תגובות שליליות מהסגל?

דרור: אחרי הרצאה אחת באה רכזת ואמרה לי "אתה יכול לדבר אבל לא על דברים שקשורים לצלחת, אחרת לא תרצה פה" – אבל זה מקרה נדיר, כי בעצם ההרצאה לא מגיעה לצלחת. רק במקרים מיוחדים ההסתייגות נוקשה יותר, כמו בית-ספר דתי באריאל, שם התלוננו שהדברים שהבאתי נוגדים את החינוך מהבית.

עומר: לי זכור מבית-ספר דתי דווקא מורה שדיבר אתי בהפסקה בעניין עצום וסיפר שהוא רוצה לקנות מוצרים רק ממשקים של "מרעה חופשי".

איך הקהל מגיב אחרי ההרצאה?

רותם: בהתנפלות על החוברות והמדבקות שאנחנו מחלקים!

גאיה: תמיד מתקבצת סביבי חבורה ומתעניינת מה באמת אפשר לעשות במסגרת בית-הספר. תלמידים גאים לספר שהם צמחונים, או מספרים על הכלבים שלהם.

גיא ש.: לפעמים אף אחד לא בא. לפעמים מתקבצים עשרה, בעיקר בנות. קשה לצפות מראש.

גיא ט.: כן, אי-אפשר לדעת. בהרצאה שערכתי בבית-ספר דתי, דווקא התלמידות הרעישו והיו אדישות לגמרי לכל מה שלא הולך על שתיים, ואיך שהסתיימה ההרצאה הן קמו והלכו. אחר-כך, בכיתה של הבנים – שקט מוחלט מההתחלה. נכנס נער שהגיע מכיתת משמעת ואמר שלקרוב שלו יש ארבעה לולים. בסוף דווקא הוא היה הראשון שניגש לחתום על עצומות ולקחת כל חומר אפשרי!

גיא ש.: יש מקרים שנחרתים בזיכרון. בסוף אחת ההרצאות, בבית-ספר חקלאי, ניגש אלי מנהל בית-הספר, לחץ את היד שלי בחום ואמר שהוא כבר 32 שנה צמחוני, הוקיר תודה והתעניין איך היה. אכלתי איתם ארוחת צהריים.

גיא שחר מחלק חומרי הסברה לאחר ההרצאה 

מה ההרצאות תרמו לך באופן אישי?

גיא ש.: עצם ההתנדבות עושה לך משהו. זו תחושה טובה, של סיפוק, של נתינה. לפעמים אני מתוסכל כשמורה נעלמת בסוף ההרצאה ולא באה לומר תודה, אפילו לא להתלונן. אבל הרבה מהן נותנות פידבק חיובי ישיר.

גיא ט.: בער לי לעשות משהו. ועכשיו – הנה אני עושה משהו, נלחם נגד הרוע, מגיע להמון אנשים. התסכול נסוג. גם למדתי להתמודד בקלות עם דיונים על זכויות בעלי-חיים במשפחה ובין החברים. ולמדתי עד כמה זו טעות להניח מראש הנחות לגבי אנשים. כדאי לנסות להגיע לכולם.

עומר: בהרצאות אני מקבל פידבק מיידי ולומד מה אנשים חושבים ומה יוצר שינוי – זה כמו סקר חי. אמנם יש לי הרבה ניסיון בדוכני הסברה, אבל אחרי שעתיים-שלוש מגיעים שם לשיחה משמעותית עם ארבעה-חמישה אנשים, לעומת הרצאה מול המונים בשעה וחצי. אני יוצא מההרצאה ואומר לעצמי, "וואו, עוררתי מודעות שלא הייתה קודם!" ובתור מי שהחיים שלו מכוונים לקידום זכויות בעלי-חיים, נוח לי שיש משבצת כזו בשבוע, פשוט להגיע ולעבוד.

דרור: לי נורא חשוב להעביר את המידע ולעורר אנשים שיתחילו לחשוב לבד, לעורר אותם מהמטריקס. לפעמים זה קצת מייאש, אבל אני יודע שזרעתי את זרעי המודעות, שינבטו אולי בעוד חמש שנים. אמנם בהתחלה חששתי לעמוד מול הקהל, אבל גיליתי שאני יכול לענות על הכל.

גאיה: עבורי ההרצאות הן שליחות. לא תמיד זה קל, התלמידים יכולים לעצבן ולבאס. אישית, היה יכול להיות לי קל יותר לדבר עם מבוגרים שביקשו הרצאה על צמחונות, אבל אני מכירה בחשיבות של ההרצאות כמו שהן לקהל הרחב.

רותם: העיקר זה הסיפוק מכך שאני מפיצה את המסר ומשפיעה. אבל גם קיבלתי הרבה ניסיון, שנראה טוב בקורות חיים, בתור עובדת חינוך. לא היה לי ניסיון קודם בהרצאות פרונטליות, וכאן קיבלתי ביטחון עצמי לעמוד מול קבוצה. יש גם תחושה של לראות עולם, קהלים שונים, מקומות שמיוזמתי לא הייתי מגיעה אליהם.

גיא ש: אני רוצה גם להוסיף שההתנסות משפרת את התקשורת עם מורים וילדים. בבתי-הספר רואים שצעקות לא עוזרות. אני חושב לא מעט על הקשיים שהמורות עוברות, רואה את עצמי נופל במקומות דומים וחושב על חינוך הילדים שלי. בגילי, אולי אהפוך לאבא בשנים הקרובות, וכבר אני רואה איך פועלים בתי-ספר, מכיר תכנים במערכת וחושב על העתיד של הילד שלי.

צילומים מהרצאת גיא שחר: מני ברמן; שאר הצילומים: אריאל צבל