פגיעה בבעלי-חיים ועבדות

כבלים על רגליים של פיל בקרקס ושל עבד, עם ציטוט מדברי צאצא העבדים, ג'ון פארמר (PETA) 

קמפיין PETA

ב-13.8.2005 התפרסמה בעיתונות האמריקאית ידיעה, שארגון PETA "ישקול מחדש" את המשך הקמפיין "האם בעלי-חיים הם העבדים החדשים?". זאת בעקבות מחאת אנשים, המפרשים באור שלילי את השוואת העבדים השחורים לחיות. הקמפיין הנודד מורכב מ-12 לוחות, שמופיעים גם באתר האינטרנט "שחרור בעלי-החיים". הלוחות, ששלושה מהם מופיעים כאן, כוללים טקסטים קצרים עם זוגות של תמונות – מצד אחד דימוי הקשור בניצול חיות ובמקביל לו דימוי הקשור בניצול בני-אדם, רובם עבדים שחורים. נושאי הלוחות הם מכירות פומביות, הכאה, כליאה, הובלה, סימון וכדומה. החל מ-14.7.2005, ביקר הקמפיין ב-17 ערים מתוך 42 ערים מתוכננות. קמפיין קודם של PETA, "שואה על הצלחת שלך", שבמרכזו השוואה בין בעלי-חיים בחקלאות לקורבנות השואה, החל בפברואר 2003 והסתיים בהתנצלות פומבית של נשיאת הארגון (5.5.2005).

שאלות זנוחות

האם השוואת ניצול בעלי-חיים לעבדות מועילה לבעלי-החיים? זוהי שאלה אמפירית, המצריכה מחקר על תגובות הקהל להשוואות. לא אעסוק כאן בכך וגם לא בשאלה, האם השוואות כאלה הן מוצדקות מבחינה מוסרית, לאור העובדה שיש הנפגעים מהן. אולם כשאלה תיאורטית, אין ספק שהנושא ראוי למחקר רציני, והתעלמותם של היסטוריונים ממנו אינה מעידה על חוסר חשיבותו אלא על טאבו ודעות קדומות. הטקסט המקיף ביותר שפורסם בנושא הוא כנראה "ההשוואה מעוררת האימה: עבדות של בני-אדם ובעלי-חיים", מאת מרג'ורי שפיגל. זהו ספרה המוכר היחיד של שפיגל, שהיא גם צלמת ומייסדת ארגון לחינוך סביבתי בניו יורק. הספר, שפורסם לראשונה ב-1988 וב-1996הופיע במהדורה מורחבת, כולל פחות ממאה עמודי טקסט וכ-35 תמונות; אין בו מחקר שיטתי, אלא חומר רטורי בעיקרו. עם זאת, יש בספר רעיונות רבים הראויים למחקר היסטורי, ובהיעדר מקורות מעמיקים יותר בתחום, ספרה של שפיגל מומלץ לקריאה.

אחדות הרוע

שפיגל מעמידה ניצול בעלי-חיים לצד העבדות באמריקה מתוך הנחה, שההשוואה מאירה מהות כללית משותפת. מוקד העניין של שפיגל הוא פחות בדמיון שבין בעלי-החיים לאנשים המשועבדים, ויותר בדמיון שבין מערכות המכוננות דיכוי:

אפולוגטיקה של אדונים

שפיגל מקדישה כמחצית מן הספר לתיאורים היסטוריים של הדמיון המנטלי בין האדנות הנהוגה כלפי חיות לאדנות כלפי העבדים. הדמיון משכנע, אם כי השלכותיו המעשיות אינן ברורות. למשל, חלק ממצדדי העבדות הציגו את השחורים כמין ביולוגי אחר מהלבנים, בתור קוף אדם (ape), כחלק מהלגיטימציה לטפל בהם כנהוג בחיות. שחורים כונו בשמות של חיות בתור כינויי גנאי, שחלקם שרדו עד היום. כל עוד תוארו השחורים כעבדים, ייחסו להם "צייתנות כלבית" ותכונות של חיות מבויתות. לעומת זאת, עבדים משוחררים או נמלטים תוארו כחיות בר פראיות, כטבע מאיים וכאוטי שיש לשלוט בו או להשמידו, ואפילו ככלבים חולי כלבת. שפיגל מציגה הקבלות בין המוטיבציות הכלכליות לעבדות ולניצול חיות, אם כי היא טוענת, שלמניע הכלכלי קודמת אדישות מוסרית כלפי הקורבנות; זאת בסיוע תירוצים דתיים והחל מהמאה ה-19 גם מדעיים, ובצירוף עם הסתרת הפגיעה מעיני הציבור.

כבשים באוסטרליה לקראת משלוח בים וספינת עבדים, עם עדות מספינת עבדים: "54 אפריקאים נקשרו יחד ואז הושלכו מהסיפון... מכיוון שהיה מותר להרוג חיות עבור בטיחות הספינה, הם החליטו שמותר להרוג עבדים למטרה זו." (PETA) 

מסחר

שפיגל מציגה קווי דמיון בין המסחר בעבדים לבין המסחר בחיות, אמנם כמעט ללא טענות על המשכיות היסטורית בין התחומים. חטיפת ילדים באפריקה למכירה בחוף ולמשלוח לארצות-הברית הייתה נפוצה בימי העבדות, כמו גם הפרדת הורים מילדים, הפרדה בין בני-זוג וכפיית נישואין בתוך אמריקה. שפיגל משווה זאת להרס משפחות הנהוג במסגרת ציד חיות בר והמסחר בהן, אך גם מקשרת זאת באופן רופף יותר להרס משפחות של חיות בחקלאות מתועשת ובמעבדות. היא מציינת, שבעלי העבדים ראו בשחורים "רק חיות", שמסוגלות להתגבר בקלות על ההפרדה מקרובי המשפחה, תוך הכחשת האהבה ביניהם וטענה שמדובר ב"תשוקה חייתית" בלבד. החטופים מאפריקה נדחסו לספינות בתוך 3-2 קומות נמוכות, על מצע עץ ללא ריפוד וללא אוורור הולם. כ-15 מיליון חטופים שרדו מתוך 40-30 מיליון איש שנחטפו. תנאים אלה דומים ביותר לתנאי ההובלה הימית של צאן ובקר. שפיגל מזכירה מקרה אחד, שבו הסתמכו סוחרי העבדים על תקדים משפטי מתחום החיות: בעל עבדים שהשליך עבדים לים והפסיד בכך כסף, זכה במשפט בדמי הביטוח, כי לחבר-המושבעים "לא היה ספק... שמקרה העבדים זהה למקרה שבו היו זורקים סוסים מהסיפון" (עמ' 57). מסעות העבדים הסתיימו במכירתם בשווקים, הדומים לשוקי בקר. העבדים הופשטו ועברו מישוש כדי לבדוק את שריריהם והשומן שבגופם, כמו סוסים ובקר בשווקים. לאחר המסע, היו שפיטמו במכלאות עבדים שרזו, בדומה לפיטום חיות שרזו בהובלה ממושכת. עבדים גם סומנו בברזל מלובן, בדומה לצאן ולבקר. הם אולפו לצייתנות (המונח המדויק יותר באנגלית הוא break) בדומה ל"חיות עבודה", והיו אנשים שהתמחו באילוף עבדים "בעייתיים".

מכירות פומביות של בקר ושל עבדים, עם ציטוט מדברי הסופרת אליס ווקר, מחברת "הצבע ארגמן" (PETA) 

ציד

עבדים שנמלטו, ספגו יחס דומה ליחס הנהוג כלפי "חיות ציד". לעתים היו אלה אותם ציידים עצמם, שעברו מציד אדם לציד איל ושוב לאדם. כינויים מקובלים לשחורים היו buck – איל זכר הוא הקורבן החביב על ציידים, ו-coon – רקונים ניצודו ונאכלו על-ידי הדרומיים. עבדים נמלטים ניצודו בשיטות הדומות לציד רקונים, והיו שהחזיקו כלבים, שאומנו לצוד שחורים. קיים דמיון רב אפילו בין ציידי "מזכרות" (כגון עורות וראשים) של חיות גדולות לציידי העבדים הנמלטים. שפיגל מצטטת את מישל ראסל, כותבת שחורה, שלדבריה "המטאפורות הביולוגיות אמרו לנו, במונחים שאינם משתמעים לשתי פנים, איזה סוג של חיה ראו בנו האנגלו-אמריקאים. תוצאות התפיסות האלה בפועל: השיפודים והתומכות שעליהם צלו אותנו לאחר הציד. גופותינו שהושחתו, עושנו ונמכרו כמזכרות." (עמ' 63)

האומנם אחדות הרוע?

כוח המשיכה של רעיון "המהות המשותפת" הוא גם המקור לחולשת ספרה של שפיגל. השוואות בין תופעות חברתיות-היסטוריות שונות הן בעייתיות מבחינות רבות. אצל שפיגל, ההתעקשות על מהות אחת פוגעת בהבנת תופעות היסטוריות רבות, השונות זו מזו בכל פרט ומובן – מלבד היותן קשורות ברוע. כך, שפיגל בקושי מתייחסת להעבדת חיות בפרך – התחום המתבקש ביותר להשוואה עם עבדות אנושית. תחת זאת היא כורכת יחד את כל תחומי הניצול של בעלי-חיים, ובכלל זה הניצול המתועש של חיות בחקלאות, שהדמיון בינו לבין כל תופעה אחרת עלי אדמות הוא שטחי. הבעיה ניכרת, למשל, בשימוש בתמונות. שפיגל, בדומה לקמפיינים של PETA אחריה, מציגה צמדי תמונות דומות לכאורה. כמה צמדים מציגים בצד אחד עבדים כבולים במתקן ריסון לצד חיות במתקן דומה למראה. אך בעוד שהעבד נכבל במתקן כעונש שנועד לשבור את רוחו ואת רוח חבריו לגורל, הרי שהחיה נמצאת בשלב שגרתי וקבוע של הליך מסוים (כגון ריסון ארנבונים במבדקי רעילות). נגד העבד, מדובר באלימות אישית, חריגה, המופעלת באופן ראוותני, מכאיב ומשפיל במתכוון, מתוך הכרה בקיומו כיצור חברתי ובעל רצון. ואילו הארנבון סובל מאלימות המופעלת באופן אחיד נגד האוכלוסייה כולה, ללא כוונת אלימות אלא מתוך הנחה שארנבונים הם לא יותר מציוד מעבדה, שנוטה לזוז באופן המפריע לניסוי. שתי הפרקטיקות זוועתיות, אך הדמיון ביניהן שטחי, וההשוואה (האילמת, במקרה זה) מטשטשת את ההבדלים בכוונות, בתנאים ההיסטוריים שיצרו אותן ובפרקטיקות עצמן.

מ"מהות משותפת" לסיבתיות היסטורית

למרות הביקורת שלעיל, שפיגל מציגה תחומים רבים של דמיון היסטורי ממשי בין העבדות הגזענית בארצות-הברית לבין ניצול בעלי-חיים בתחומים מסוימים. לעתים היא אף מצביעה על המשכיות היסטורית וקשר סיבתי בין התופעות, אם כי אין לה עניין מיוחד בסיבתיות היסטורית ולכן היא ממעטת לבחון סוגיות כאלה. כמעט כל הקשרים הסיבתיים מצביעים על הפגיעה בחיות כהשראה מנטלית וכתקדים פרקטי לפגיעה בעבדים – ולא להפך. זו, כשלעצמה, צריכה להיות עילה מספקת, אפילו עבור מי שרואים בהשוואה לחיות "השפלה", להתייחס לנושא במלוא הרצינות.