כלובי דגים ודגי בר: מקרה הסלמון

גידול תעשייתי של דגים

בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה להתפתח במהירות תעשייה של דגים בכלובים. הכלובים מוצבים בתוך מאגרי מים טבעיים ומאכלסים דגים בצפיפות עצומה: רבבות דגים בכלוב אחד ולעתים מיליונים ב"חווה" אחת. המניע להתפתחות התעשייה הוא צריכת דגים מוגברת, במקביל להכחדת אוכלוסיות הדגים הטבעיות כתוצאה מדיג המוני ומזיהום מאגרי המים הטבעיים. בתעשייה מנסים לעתים קרובות למכור לצרכנים את הגידול בכלובים בתור פתרון אקולוגי להכחדת דגי הבר, בטענה שבזכות הכלובים פחת לחץ הדיג על דגי הבר וכך יכולות האוכלוסיות הטבעיות להתאושש.

בתוך כלוב דגים (צילום: PETA) 

הסיבה המרכזית להימנע מצריכת דגים מכלובים היא העוול המוסרי שבכליאת בעלי-חיים בכלובים צפופים ובהריגתם. אולם מסתבר, שגם שיקולים אקולוגיים גרידא מחייבים חרם על דגים מכלובים, כי כלובי הדגים פוגעים קשה בסביבתם:

• הפרשות הדגים – בגלל מספר הדגים העצום, חוות דגים טיפוסית מייצרת הפרשות בסדר גודל של עיר קטנה;
• שאריות מזון;
• כימיקלים כגון אנטיביוטיקה ותרופות אחרות, חומרי הדברה וחומרים שנושרים מהציוד;
• המזון עצמו – דגי סלמון, למשל, מוזנים בדגים שנגרפו מהים, ועל כל ק"ג דג המשווק לצרכן, נידוגו בים דגי בר במשקל כ-3 ק"ג;
• בריחות – הפצת דגים ממינים מבויתים או מינים זרים לסביבה לתוך מאגרי המים הטבעיים;
• הפצת טפילים ומחלות לדגי בר.

כלובי דגים בישראל

בישראל, הדיון העיקרי בנושא כלובי דגים התמקד בכלובי דניס (ספרוס) ולברק במפרץ אילת. עיקר הביקורת שהביאה לבסוף לסילוק הכלובים, עסקה בזיהום המפרץ ובהרס שוניות האלמוגים. לפי מומחי המשרד לאיכות הסביבה ורשות הטבע והגנים, "חוות הדגים הן כיום [קיץ 2004] גורם הזיהום המרכזי של צפון מפרץ אילת. למעלה מ-80% מכמות החנקות הנכנסות היום למפרץ ממקור לא טבעי – מקורן בחוות הדגים." המומחים הזכירו שפל חסר תקדים בריכוז החמצן במים, השחרת קרקעית הים והרס הצמחייה הטבעית מתחת לכלובים, חשד לחדירת מחלות חדשות בעשרות מינים של דגי בר, ועוד.

הביקורת עסקה גם בבריחת דגים מהכלובים – כולם ממינים הזרים לאזור. למשל, ב-28.3.2003 דווח על בריחת למעלה מ-150,000 דגים למפרץ בעקבות נזק חריג לכלוב; בדיקה שגרתית כשנה קודם לכן העלתה שדגי הדניס נפוצים במימי המפרץ מבלי שדווחה כל בריחה של דגים.

ב-14.9.2008, כ-3 חודשים לאחר הפסקת גידול הדגים בכלובים שבמפרץ אילת, אישרה הממשלה הצבת כלובי דגים מול חופי אשדוד. בהיעדר שונית יפה שתיהרס על-ידי כלובי הדגים, הפעם התמקדה הביקורת הציבורית רק בסכנה לבריאות צרכני הדגים בגלל מי נמל אשדוד המזוהמים.

שניים ממיני הסלמוניים בנורבגיה, סלמון (מימין) וטרוטה. (צילום: mrjorgen) 

סלמון: דגי בר ליד חוות כלובים

גידול דגי סלמון (אלתית) יוצר בעיות אחרות במפגש עם דגי בר, כי נהוג לגדלם בסמיכות לאוכלוסיות בר של סלמון מאותו המין או ממינים קרובים. גם כאן נוצר זיהום חמור, אך הקשר בין הדגים הכלואים לדגי הבר יוצר בעיות חמורות עוד יותר. בפברואר 2008 התפרסמה בכתב-העת PLoS Biology סקירת אוכלוסיות של חמישה מיני סלמון בסקוטלנד, באירלנד, בקנדה האטלנטית ובקנדה הפסיפית. הסקירה נערכה על רקע הירידה הדרמטית בשכיחות מינים אלה מאז סוף שנות ה-80. צוות החוקרים השווה בין אוכלוסיות הסלמון שעוברות בנדידתן ליד חוות כלובים לאוכלוסיות שנמצאות הרחק מחוות כאלה, והתוצאות חד-משמעיות: רמת ההישרדות של האוכלוסיות שבאזור הכלובים נמוכה יותר, ובמקרים רבים היא נופלת מ-50%. בסביבת חוות גדולות, צמצום האוכלוסייה גדול יותר.

כלובי סלמון במסלול נדידה של דגי בר (צילום: Jean-michel Cousteau, Ocean Adventures) 

בורחים מהכלובים

אחת מהפגיעות בדגי בר נובעת דווקא מה"תגבורת" המתמדת שהם מקבלים מתוך הכלובים. כלובים בים נפרצים לעתים קרובות בעקבות הזנחה, חבלה או סערה, וכך יוצאים המוני דגים מבויתים לחופשי. בנורבגיה, שבה פועלת תעשיית הסלמון הגדולה ביותר, נמלטים מדי שנה כחצי מיליון דגי סלמון וטרוטה, ולעתים הרבה יותר; נתונים אלה פורסמו בעיתון Vital Choice בשנת 2005, בעקבות בריחת 490,000 דגים בבת-אחת. באותה שנה דיווח העיתון The Independent על 400,000 סלמונים וטרוטות שנמלטים מכלובים בסקוטלנד מדי שנה; הפרסום בא בעקבות סערה שהביאה לשחרור 600,000 עד מיליון דגים. אוכלוסיות הבר המקומיות מתגמדות מול מספרים אלה.

לפי האתר הקנדי Farmed and Dangerous, החברות הרב-לאומיות ששולטות בתעשייה הנורבגית והסקוטית, הכניסו את הסלמון האטלנטי לחוף המערבי של קנדה, שם מהווה דג זה מין זר. ההתרחבות לקנדה (וכן לצ'ילה) באה בעקבות החמרת החקיקה הסביבתית בנורבגיה. לפי נתוני התעשייה – שהם ללא ספק חלקיים – 1.4 מיליון דגי סלמון אטלנטי ברחו מהכלובים שלחוף האוקיינוס השקט בין 1987 ל-2002. בקולומביה הבריטית זוהה הדג הזר ב-80 נחלים, והוא נמצא במרחק מאות ואפילו אלפי קילומטרים מכלובי הדגים.

נמלטים מכחידים

פרדריק ווריסקי מהתאחדות הסלמון האטלנטי, תיאר באביב 2006 את בריחת הסלמון מהכלובים בחוף האטלנטי של קנדה. לדבריו, ב-1994 היה מספר הנמלטים גדול פי 10 מאוכלוסיית הבר, שקרובה להכחדה במקומות רבים. מאז ירד מספר הנמלטים, עד שהשחתת כלובים שחררה דגים רבים, ובכלל זה 100,000 במקרה אחד בנובמבר 2005:

בריכה לגידול דגי סלמון צעירים; לפי Coastal Alliance for Aquaculture Reform ממערב קנדה, בריחה של דגים בשלב זה אינה מתועדת על-ידי התעשייה. (צילום: Jean-michel Cousteau, Ocean Adventures) 

בורחים לחופש?

אקולוגים מקוננים בדרך-כלל על הרס האיזון הטבעי, ומעודדים השמדה אכזרית של חיות ממינים זרים – כמו הדגים הנמלטים. אם כן, מנקודת-מבט מוסרית, האם בריחת דגי הסלמון מהכלובים מהווה אירוע משמח של יציאה לחופשי? נראה שבדרך-כלל התשובה על כך שלילית, כי רוב הדגים נהרגים מהר. אמנם, שלא כמו תרנגול הבית מתעשיית הבשר, הסלמון המבוית אינו חסר אונים בטבע, כי המין לא עבר ברירה מלאכותית אינטנסיבית במיוחד (לגדילה מואצת). אולם די בברירה המלאכותית שכבר נעשתה כדי לפגוע בכישורי ההישרדות של הסלמון הנמלט. שני מחקרי מעבדה על ההבדלים בין התנהגות דגי הבר לדגים המבויתים, מצביעים על נטייה של הדגים המבויתים לעסוק יותר באכילה ולברוח פחות מטורפים. במחקר נוסף, שעליו מדווח ווריסקי, נערך מעקב אחר דגי סלמון מסומנים ששוחררו מכלובים:

טפילים

נראה שהגורם המרכזי להשמדת דגי הבר שנודדים ליד כלובים הוא טפילים שמקורם בחוות הדגים. קיים מין של טפיל (Lepeophtheirus salmonis) שנצמד לדגים ממשפחת הסלמוניים. מאמר על השפעת טפילים אלה, פרסם ל. ניל פרייזר מאוניברסיטת מאנואה, הוואי, בכתב-העת Conservation Biology (דצמבר 2008). נקודת-המוצא היא פשוטה: בטבע, טפילים כמו L. salmonis נסחפים בים ושורדים בזכות מפגש מקרי עם דגי סלמון. מפגש כזה מאפשר לטפילים להתרבות ולכן גדל הסיכוי שצאצאיהם ייתקלו בסלמון ויתרבו עוד; אך הטפיל גם מחליש את הדג ומאפשר לטורפים לצוד אותו בקלות – ואז נהרג גם הטפיל. כך נשמר, פחות או יותר, יחס מאוזן בין שכיחות הטפילים לשכיחות הדגים. אולם כאשר L. salmonis נתקל באקראי בכלוב דגים ונצמד לדג, הדג שנחלש מוגן בכלוב מפני טריפה; הדג שורד, וגם הטפיל שורד – ומתרבה ללא הגבלה. כך מופר האיזון האקולוגי בין הסלמון, הטורפים והטפילים. בינתיים, המים שבאזור הכלוב מתמלאים בטפילים, הנצמדים לדגי הבר שעוברים בסביבה. לדגי הבר המוחלשים אין הגנה, והם נטרפים במהירות. גם כאשר הדגים בכלוב מקבלים תרופות נגד הטפיל, דגי הבר נותרים לעומתם ללא הגנה. דגי הבר ייכחדו אפוא בסביבת הכלובים גם אם אין מגיפה בכלובים עצמם. לפי החישוב של פרייזר, שמירה על אוכלוסיית הבר מפני התמעטות מחייבת רמת בריאות גבוהה ביותר בתוך הכלובים: אסור ששכיחות הטפילים על הדגים שבכלוב תעלה על כמה אחוזים משכיחותם בדגי הבר.

סלמון צעיר עם טפילים (צילום: Jean-michel Cousteau, Ocean Adventures) 

חוקרים שונים מעלים היבטים אחרים של תופעה זו. למשל, מאמר שפרסמו ביולוגים קנדיים בדצמבר 2007 בכתב-העת Science, מדווח ש-80% מהדגים שנגועים בטפילים – מתים. לפי חישוב החוקרים, תוך ארבעה דורות של סלמון (מחזור החיים של הדג נמשך שנתיים) תיכחד 99% מהאוכלוסייה באזורים אלה. כאשר יש מאגר טפילים קרוב, הכחדת דגי הבר בסביבה היא אפוא בלתי נמנעת. כלובי דגים צפופים מהווים מאגר טפילים שכזה.

נתונים אלה מהווים רק חלק מתמונת הנזק שגורמים כלובי הדגים לאוכלוסיית הבר של הסלמון ושל דגים ממינים אחרים. מדברים אלה עולה שצרכני הסלמון, גם במדינות מרוחקות כמו ישראל, אחראים לא רק לכליאת דגים בצפיפות מעיקה, אלא גם להשמדת חיי הבר בצפון אירופה.