המצאת כלובי הסוללה

סוללת כלובים כשבכל כלוב כלואה תרנגולת אחת, טקסס, 1954. (צילום: Sloan, Cushing Memorial Library and Archives, Texas A&M) 

מהם כלובי סוללה?

כלובי סוללה הם שיטת הכליאה המקובלת מזה עשרות שנים בתעשיית הביצים (וכן בתעשיות הארנבונים ובתעשיית הפרווה של טורפים קטנים). המדובר בכלובי תיל, שבהן כלואות התרנגולות החל בהגיען לגיל הטלה ועד למועד שחיטתן. בכלוב טיפוסי כזה מוחזקות מספר תרנגולות בצפיפות קיצונית. בכלוב קבועים מתקנים אוטומטיים לאספקת מזון ומים; סורגי הרצפה משופעים ויש פתח המאפשר לביצים להתגלגל החוצה, ומתחת לכלוב יש מגשי איסוף להפרשות הנופלות דרך הסורגים. הכלובים צמודים זה לזה (סוללות) והסוללות ערוכות בקומות.

התפתחות הדרגתית

מקובל לטעון שכלובי הסוללה הומצאו בארצות-הברית ב-1930 בערך, אך למעשה מדובר באוסף של המצאות נקודתיות שהצטברו בהדרגה. עיון בפטנטים הרשומים במשרד הפטנטים של ארצות-הברית מגלה עשרות (ובאופן עקיף – מאות) פטנטים רלוונטיים, אשר בחלק מהם ניתן תיאור מפורט של שיטות לטיפול בעופות. מתוך העיון במקורות אלה מצטיירת תמונה מורכבת של ההתפתחות המוקדמת של לולי הסוללות.

כלובי הובלה מוקדמים

כלובים לעופות אינם המצאה מודרנית, כמובן. אולם הכלובים המודרניים שונים מכלובי העבר, הן בגלל התפתחות הטכנולוגיה של ייצור רשתות תיל וסורגי תיל, והן בעקבות התפתחות הרכבת, שהקלה על משלוחי עופות המוניים. כלובי ההובלה נדרשו להיות קומפקטיים, מאווררים וקלים, ולכן אפשר לראות בהם תקדים לכלובי הסוללה. מטרה נפוצה לתכנון כלובים הייתה הובלת עופות והצגתם בתערוכות (גידול "תרנגולי נוי" היה פופולארי בסוף המאה ה-19) אך אותם כלובים שימשו גם להובלה לשווקים ולמפטמות.

ב-1869 נרשם לראשונה כלוב הובלה מתקפל בתור פטנט, "להובלת עופות או פירות, או למטרות דומות." הכלוב עשוי מעץ, מלבד הצירים והברגים. כבר בשלב זה ממוקד התכנון במטרה שהטרידה יותר מכל את הממציאים בעשורים הבאים: הכלוב צריך להיות בנוי כך שניתן יהיה לקפלו כשמחזירים אותו ריק. בשנות ה-80 של המאה ה-19 נרשמו כפטנטים עשרות תוכניות לכלובי הובלה מתקפלים, וכך גם בעשרות השנים הבאות. הכלובים המוקדמים יותר מסורבלים למראה, וחלק ניכר מהם מורכב מעץ. ב-1884 הומצא כלוב שרובו הגדול או כולו עשוי תיל, אם כי רק בעשור השני של המאה ה-20 נראה שהברזל הפך לחומר הדומיננטי, כשהכלובים עשויים מסורגי תיל או מרשת תיל, לעתים קרובות עדיין עם מסגרת עץ.

כלוב הובלה חריג, עם מתקנים למזון ולשתייה. רוב המתכננים העדיפו להתרכז בכלובים מתקפלים. (פטנט 238055 מאת Eduard Rutz, פורסם ב-22.2.1881) 

קרונות הובלה

במקביל לפיתוח כלובים מתקפלים שהונחו באופן מאולתר בקרונות רכבת ומאוחר יותר במשאיות, פותחו קרונות הובלה מיוחדים לעופות. בקרון ההובלה קבועים במסודר עשרות כלובים במספר קומות. הניקיון והאוורור זוהו כבעיות מרכזיות כבר בראשית הדרך. הקרונות כללו מתקני שתייה ואוכל בתוך הכלובים. וויליאם ג'נקינס, הממציא של קרון ההובלה השני או השלישי שנרשם (פטנט 384913 משנת 1888) הסביר בפירוט שעד להמצאת קרונות ההובלה, העופות הובלו בכלובים שנערמו זה על גבי זה בקרון וסבלו מהתאכזרות: ראשית כל, בכלובים הבודדים לא ניתן היה לספק לעופות כראוי מזון ומים (בשנות ה-80 פותחו מספר כלובים ניידים עם מתקני מזון ומים, אך העניין בפיתוח תוספות כאלה לכלובים הניידים דעך). שנית, טלטולי הדרך גרמו לעופות להתגודד עד שנערמו אלה על אלה, נפצעו ונחנקו. כתוצאה מהטיפול הלקוי והפציעות, חלק ניכר מהעופות נהרגו במשלוחים אלה.

ג'נקינס הצהיר, שמטרת ההמצאה שלו היא "לאפשר אמצעי יותר הומאני וחסכוני למשלוח עופות חיים," והדגיש שאסור לאפשר הובלת עופות בצפיפות העלולה לגרום להם להתגודד בערמות. התוכנית שלו – בדומה לתוכניות האחרות בתקופתו – מיועדת להמוני עופות: יש בקרון 8 קומות עם 16 כלובים בקומה. התוכנית גם כוללת שימוש ברצפה נשלפת לכלובים, כדי לאפשר ניקוי. מדובר אפוא במערכת תעשייתית לכל דבר. ג'נקינס חריג מאוד בין ממציאי הכלובים בעניין שהפגין בצמצום ההתאכזרות לעופות. עם זאת, אין להתפלא שהוא ראה בארגון תעשייתי יותר של הכלובים פתרון "הומאני" לבעיות ההובלה, כי שיטות ההובלה הישנות הפכו בזמנו לבלתי נסבלות. זאת עקב התרחבותה המהירה של התעשייה והגדלת היקף ההובלות.

קרון הובלה לעופות, מבט מלמעלה, קומה אחת מבין 8 קומות. (פטנט 384913, מאת William P. Jenkins, נרשם ב-19.6.1888) 

כלובי פיטום

החזקת תרנגולות סגורות ללא חשיפה לאור שמש ישיר גורמת להן לחלות ברככת – וכך היה עד לראשית השימוש המסחרי בתוסף מזון ויטמין D, ב-1930 בקירוב. לכן עד אז הכליאה במבנה סגור לזמן ממושך לא הייתה מעשית מבחינה כלכלית. אולם סגירת עופות בכלובים לתקופת פיטום קצרה ואינטנסיבית, לעתים בחשיכה, היא מנהג עתיק, שהמשיך בראשית התפתחותה של תעשיית העופות. בעשור השני של המאה ה-20 תכנן ג'ורג' קוליס מספר מערכות לפיטום עופות, אשר הטרימו במידה רבה את כלובי הסוללה – אך הכלובים שלו נועדו רק לתקופת פיטום קצרה. בדברי ההסבר לפטנט 1192867, כתב קוליס:


קוליס תכנן מערכת כלובים לשימוש ה"מאכילים", כשכל "מאכיל" פיטם כך אלפי עופות בעונה. התכנון הבסיסי של קוליס כולל ארבעה כלובי רשת וסורגי תיל, כשמתחת לכל כלוב יש מגש מתכת שמיועד לתפוס את הלשלשת. הרשת נועדה גם לאפשר אוורור וניקיון יחסי. בנוסף לכך, כלי המזון נמצא מחוץ לכלוב, במגש מוארך, והעופות מוציאים אליו ראש מבין הסורגים. קוליס אף פיתח מערכת כלובים כזו על גלגלים, במטרה לפטם בהם את התרנגולים ולהובילם לשחיטה בתוך כלובי הפיטום, וכך לחסוך מהם את החרדה והפציעות שהיו מנת חלקם עם ההעברה מכלובי הפיטום לכלובי ההובלה. שיטה זו הפכה ללא-רלוונטית כאשר פיטום תרנגולים עבר ללולים סגורים ונטולי כלובים.

סוללת כלובי פיטום על גלגלים, המצאה שלא נקלטה בגלל המעבר לפיטום על הקרקע (פטנט 1239771 מאת George Collis, פורסם ב-11.9.1917) 

ערב הופעת כלובי הסוללה

השימוש בכלובים היה מקובל בתקופה הנדונה ולפניה לא רק למטרות שלעיל, אלא גם בחיי היומיום במשק, אך לפרקי זמן מוגבלים: כליאת התרנגולות בלילה וכליאת האם עם אפרוחיה לתקופה קצרה. מתקנים כליאה אלה, שהיו בשימוש לפני ראשית תיעוש משק העופות ונותרו בשימוש במשקים פתוחים, נועדו להגנה על העופות מפני חולדות וטורפים אחרים. המדובר בדרך-כלל בלולים מרוהטים ומרווחים יחסית, שעיצובם מתבסס במידה מסוימת על העובדה שהתרנגולות עתידות לצאת מהכלוב, ולכן דווקא הכלובים האלה פחות ראויים מאחרים להיחשב בתור המקורות של כלובי הסוללה.

הלולנים ניסו לכלוא תרנגולות רבות ככל האפשר במתחמים קטנים, ובשלב המעבר לכלובים הופיעו המצאות שננטשו עם הזמן. קבוצת המצאות בולטת כזו, בין 1908 ל-1929, עוסקת בהפעלת התרנגולות והאפרוחים. וויליאם קונר, בפטנט 886580 שנרשם ב-1908, מסביר בנחרצות שתרנגולות הכלואות במבנה אינן מתעמלות מספיק ולכן הן מטילות פחות; 17 שנים מאוחר יותר, בדבריו של ג'וזף הוהמן (פטנט 1550438) ניכר הניסיון שהצטבר בכליאת עופות: כעת קניבליזם הוא תופעה ידועה בלולים, והיא מיוחסת לשעמום של עופות צעירים הכלואים במבנה ללא פעילות מספקת. הפתרון שהציעו לכך מספר ממציאים הוא מתקני מזון המחייבים את העופות לנקר בהם או לעופף אליהם כדי להוציא מנות מזון קטנות, וכך הציפור נאלצת לעבוד בשביל לאכול. תובנות וניסיונות אלה ננטשו עם הופעתם של לולי הסוללה.

מתקן האכלה והתעמלות לתרנגולים: בשנים המוקדמות של כליאה אינטנסיבית הלולנים העריכו שחוסר הפעילות גורם בעיות רבות שיש לפתור (פטנט 1108566 מאת John M. Foster, פורסם ב-25.8.1914). 

הופעת כלובי הסוללה

לאור האמור לעיל, ברור שאי-אפשר לציין המצאה ספציפית בתור "כלוב הסוללה הראשון". עיקרי הטכנולוגיה גובשו לפני 1930 והם "חיכו" למימוש שיגיע עם פיתוח תוספי המזון ההכרחיים, אולי במקביל לשינויים היסטוריים נוספים.

ההבדל העיקרי בין כלוב הובלה ופיטום לבין כלוב סוללה בתעשיית הביצים הוא הרצפה המשופעת של הכלוב, שהביצה מתגלגלת ממנה אל מחוץ לכלוב כדי שלא תתלכלך בלשלשת וכדי שהתרנגולת לא תוכל לדגור עליה. פטנט כזה נרשם כבר ב-1875, בתיבת הטלה שמיועדת לתרנגולות שאינן כלואות בלול. מאז הומצאו גרסאות שונות של רצפה משופעת, וככל הנראה, הפטנט הראשון מסוג זה בכלוב תיל נרשם ב-1933. רוב הפיתוחים הטכניים הבאים נערכו בתחום האוטומציה של איסוף הלשלשת והביצים, אספקת המזון והמים, ובקרת התאורה והאקלים במבנה כולו.

סוללות כלובים הדומים למדי לכלובי הסוללה של ימינו, מלבד העובדה שכל כלוב נועד לתרנגולת אחת, ורמת האוטומציה הייתה נמוכה. (פטנט 2294025 מאת Alan T. Dagg, פורסם ב-25.8.1942) 

הכלובים של סוף שנות ה-30 כבר דומים במראה לכלובי הסוללה המוכרים בישראל. עם זאת, הצפיפות בתוך כלובים אלה החמירה בהדרגה. ב-1933 הגיש אדוארד ריימונד בקשה לרישום פטנט (מס' 2055110) ושם כתב:


זוהי עדות אחת (בין אחרות) לכך שהכלובים הראשונים, שאמנם היוו התדרדרות קיצונית בתנאי החיים בהשוואה לתעשיית הביצים בראשיתה, עדיין נועדו לתרנגולות בודדות. משנות ה-50 ועד היום, דוחסים מספר תרנגולות לתוך כלוב שהומצא במקור עבור תרנגולת אחת בלבד.

זמן קצר לפני השתלטות כלובי הסוללה: חקלאים באלבמה בלול פתוח. (צילום: Green, E. H., Auburn University Libraries)