נטישה היא עבירה!

עיקרי החוק

ב-14.12.2005 קיבלה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית תיקון לחוק צער בעלי-חיים, האוסר נטישת בעלי-חיים. התיקון הוא פרי יוזמתו של ח"כ יולי אדלשטיין (ליכוד). הוראות התיקון משולבות במספר סעיפים בחוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים), תשנ"ד-1994, ואלה העיקריות שבהן:


העונש המרבי על נטישת בעל-חיים הועמד על שנת מאסר.

למה בעצם איסור נטישה?

נטישת בעל-חיים עלולה לחשוף אותו לסבל קשה ואף למוות אטי. הדברים אמורים בבעלי-חיים, שאין להם כלים לשרוד בעצמם בסביבה שבה ננטשו. המקרה המובהק ביותר הוא של בעלי-חיים צעירים (גורי כלבים וחתולים, אפרוחים וכיוצא באלו) שאינם מסוגלים לדאוג לצרכיהם בעצמם, וזקוקים לטיפול של אמם או לטיפול חלופי. אבל מדובר גם בבעלי-חיים שגדלו בתנאי שבי או בית, ושלא פיתחו כישורים לשרידה בטבע. כך, למשל, חתול שגדל כל חייו בבית, עלול להתקשות מאוד לשרוד ברחוב, וחיית בר שנולדה וגדלה בשבי עלולה שלא לשרוד בטבע בהיעדר תהליך מדורג של הסתגלות. עם זאת, קיימות גם דוגמאות הפוכות. ישנן אוכלוסיות של חיות פראליות: בעלי-חיים מזנים מבויתים, שחזרו לחיי בר. התופעה של introduced species, כגון הארנבונים באוסטרליה והדררות בישראל, מקורה בחיות שברחו או שוחררו מהשבי לטבע. ישנם בעלי-חיים, ששנים של ביות ושל שינוי גנטי פגמו ביכולתם לשרוד בתנאים לא מלאכותיים. לחוסר היכולת לשרוד ללא הטיפול הקבוע על-ידי אדם, יש להוסיף גם את הסבל הפסיכולוגי הקשה, שעוברים בעלי-חיים רבים בעקבות נטישתם. כאן מדובר בעיקר בבעלי-חיים, שנקשרו נפשית לסביבת הגידול שלהם או לבני-האדם שחיו במחיצתם. דוגמה מובהקת לכך היא כלב שחי עם משפחה ויצר קשר רגשי חזק עם בני המשפחה. עבור כלב כזה, הנטישה היא בגידה באמון ושבר נורא.

גורי חתולים שננטשו (Cat and Kitten, UK) 

נטישה והתעללות

מאחר שנטישה כרוכה בגרימת סבל לבעל-חיים, היא עשויה להוות גם עבירה של התעללות בבעל-חיים, הן לפי חוק צער בעלי-חיים טרם התיקון והן לפי החוק כנוסחו לאחר התיקון. בכך דומה עבירת הנטישה לשורה של עבירות "פרטיקולריות" שמופיעות בחוק: עריכת קרבות בעלי-חיים, שיסוי בעלי-חיים זה בזה, ניתוחים "למטרות נוי", העבדת בעל-חיים למעלה מכוחותיו והרעלה ברעל אסור. כל העבירות האלו הן מקרים פרטיים של התעללות. האיסור הכללי על התעללות מנוסח בחוק בלשון רחבה ומאפשר פרשנות גמישה – ובכך יוצר חוסר ודאות; זאת לעומת האיסורים על עבירות פרטיקולריות, שהגדרתן ברורה יותר. יתרון נוסף בהגדרת הנטישה כעבירה פרטיקולרית קשור בעמימות נוספת של האיסור הכללי על התעללות: כדי להרשיע אדם בעבירת התעללות, יש להוכיח שנגרם סבל בפועל לבעל-חיים מסוים, ושהעבריין היה מודע לאפשרות שסבל זה ייגרם. כשמדובר בנטישת בעל-חיים, קיים קושי מיוחד בהוכחת יסוד זה, כי לעתים בעל-החיים נעלם ואין יודעים מה עלה בגורלו; כמו כן, במקרה שבעל-החיים ניצל ובפועל לא נגרם לו סבל – אין בהצלתו משום הפחתה מחומרת העבירה של הנוטש.

השוואה לחוקים בחו"ל

איסורים מפורשים על נטישת בעלי-חיים קיימים בחוקיהן של מדינות רבות:
שווייץ: איסור על נטישת חיה התלויה בטיפול של בני-אדם לשרידתה.
גרמניה: איסור לנטוש בעל-חיים שגדל בטיפולם של בני-אדם כשהמטרה היא להתחמק מהחובות של מחזיק. איסור נוסף בחוק הגרמני מתייחס לשחרור לטבע של חיה שגדלה בשביה ואינה מסוגלת להזין את עצמה בבר או שהתנאים האקלימיים אינם מתאימים לה.
אנגליה ודרום אפריקה: איסור על נטישה בתנאים שעלולים לגרום לבעל-החיים סבל לא נחוץ.
קנדה: איסור על מי שמחזיק בעל-חיים לנטוש אותו במצוקה. החוק גם מחייב לספק לבעל-החיים מזון, מים, מחסה וטיפול הולמים.
הודו: אסורה נטישת בעלי-חיים בנסיבות שבהן הם עלולים לסבול מרעב או מצמא.
צ'כיה: איסור על נטישת בעל-חיים במטרה להיפטר ממנו. האיסור אינו חל על שחרור חיה לשטח המחיה הטבעי שלה, ובלבד שהוא מתאים לה.
ניו זילנד: איסור על נטישת בעל-חיים ללא צידוק סביר, בנסיבות שבהן לא נעשו פעולות כדי לענות לצרכים הגופניים, הבריאותיים וההתנהגותיים של בעל-החיים.
ברזיל: איסור על נטישת בעל-חיים חולה, פגוע, פצוע או שהוטל בו מום.

איסורים מפורשים על נטישת בעלי-חיים קיימים גם בפורטוגל, בחלק ממדינות ארצות-הברית, כנראה גם באיטליה ובמקומות נוספים. האמנה האירופאית להגנת חיות-מחמד (שאושררה על-ידי 18מדינות) אוסרת את נטישתן.

נטישה משפחתית

בדברי ההסבר להצעת החוק בישראל, הושם דגש על נטישת חיות בית – חתולים וכלבים:


גיבוי להצעת החוק נמצא במסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שערך סקירה השוואתית של חקיקה במדינות זרות, וזאת תחת הכותרת "נטישת חיות בית". מעניין לציין, שלמעט האמנה האירופית להגנת "חיות מחמד", שנזכרת במסמך, שאר דברי החקיקה הנזכרים שם אינם מצמצמים את תחולתם לחיות בית בלבד. גם בדיון הציבורי בנושא ובדיונים בוועדת החינוך של הכנסת, מוקד הדיון היה בכלבים ובחתולים (אף שהוזכר שהחוק מיועד לחול לא רק על חיות בית). התופעות המרכזיות שנזכרו היו משפחות שנוטשות את כלביהן לפני נסיעה לחו"ל (ארגונים מדווחים על נוכחות גדולה של כלבים נטושים באזור נמל-התעופה בתקופות החגים והחופש הגדול), ואנשים המשאירים כלבים וחתולים לא רצויים בפתחיהן של מכלאות. הממונה על חוק צער בעלי-חיים במשרד החקלאות מסרה בוועדת החינוך של הכנסת הערכה, שלפיה 100,000 כלבים ננטשים בישראל מדי שנה. במסגרת הדיון בפתרון המערכתי לתופעה של בעלי-חיים לא רצויים, הוזכר לא פעם הצורך במדיניות של עיקורים ושל הגבלות על הרבעה מסחרית של כלבים וחתולים (בעיקר של כלבים גזעיים): צעדים אלו יצמצמו את הפער בין מספר הכלבים והחתולים לבין מספר הבתים שיכולים ורוצים לקלוט אותם ולתת להם תנאי מחיה הולמים.

נטישה מסחרית

נוסח החוק שהתקבל חל באופן שווה על חיות בית ועל חיות אחרות שמצויות בהחזקתו או באחריותו של אדם. כנגד 100,000 הכלבים הבלתי רצויים, שאליהם התייחסה הממונה על חוק צער בעלי-חיים, תעשיות החי למיניהן פולטות ונוטשות מדי שנה מיליוני בעלי-חיים בלתי רצויים, כחלק בלתי נפרד מפעולתן. מדובר באפרוחים זכרים בתעשיית הביצים; אפרוחים "פגומים" בתעשיות הביצים ובשר העוף; בעלי-חיים שכבר אין להם שימוש כלכלי בשל גילם, מצבם הגופני או מחלות; בעלי-חיים שנוצלו לניסויים ואין בהם עוד חפץ; סוסים שנוצלו למירוצים ושוב אין בהם שימוש; כלבים בתעשיית הכלבים הגזעיים שאינם עונים לקריטריונים ועוד ועוד. כפי שנראה בהמשך הסקירה, איסור הנטישה מהווה הגנה חשובה גם לבעלי-חיים המוחזקים למטרות מסחריות ולא כחלק מהמשפחה.

נטישה בתחומי המשק: תרנגולת שיצאה איכשהו מכלוב בתעשיית הביצים, נותרה כלואה בלול מבלי שיש עוד ללולן עניין להאכילה. היא נאלצת לכלכל את עצמה על הררי הפרשות ונוצות, המתנשאים עד לגובה מטר וחצי. צולם בגבעת חן, פברואר 2001. 

"פתרון קצה"

אף על-פי שאין מחלוקת על כך שנטישת בעלי-חיים היא תופעה שיש להפסיקה, במשרד החקלאות התנגדו להצעת החוק של ח"כ יולי אדלשטיין. התירוץ להתנגדות היה העדרו של "פתרון קצה" לבעלי-חיים לא רצויים, דהיינו מוסד שמסוגל לקלוט את כל בעלי-החיים, שהצעת החוק תחייב לדאוג להחזקתם. לדברי המתנגדים, אדם המחזיק חיה לא רצויה, זכאי להיפטר ממנה. כל עוד החברה אינה מציעה לאותו אדם "פתרון קצה" עבור החיה הבלתי רצויה, לא ייתכן לאסור עליו את נטישתה. וכידוע לכולנו, החברה בישראל אינה לוקחת אחריות על בעלי-חיים לא רצויים: אמנם, ארגונים מסוימים מציעים פתרונות של כליאה במכלאה או ניסיון למצוא מאמצים, אולם יכולתם לסייע מוגבלת. גורמים אחרים ממיתים בעלי-חיים עזובים שאין להם דורש. שינוי המצב כרוך בהקצאת משאבים משמעותית, שהסיכויים לה בעתיד הנראה לעין אפסיים.

מהו "פתרון קצה"? התפיסה, שלפיה אדם המחזיק חיה זכאי להיפטר ממנה כרצונו, מובילה לנטישה, לכליאה ולהרג. חתול ממתין לאימוץ במכלאה (צילום: m kasahara 

אחריות אישית

הכשל בגישתם של המתנגדים הוא בהתניית החובה הפרטית בחובה הציבורית: חובתו האישית של המחזיק כלפי החיה המסוימת שבהחזקתו, מותנית לכאורה במימוש החובה החברתית כלפי חיות בכלל. לעומת זאת, איסור הנטישה הוא ביטוי לתפיסה, שלפיה מי שמחזיק חיה, נושא באחריות כלפיה ואינו יכול להשתחרר מאחריות זו ללא הצדקה מיוחדת. בעל-חיים אינו משחק מחשב, שאפשר למחוק כשמשתעממים ממנו: נטילת אחריות כלפי בעל-חיים היא התחייבות לשנים ארוכות. העובדה שהחברה (ובראש ובראשונה: משרד החקלאות, המופקד על נושא צער בעלי-חיים) מועלת בחובותיה כלפי בעלי-חיים לא רצויים, אינה מצדיקה חוסר אחריות אישית מצדו של המחזיק. על-כל-פנים, על רקע הדרישה לפיתוח "פתרונות קצה" עבור חיות לא רצויות, נדחתה כניסתו של התיקון לחוק לתוקף בשנה וחצי – איתות ברור לרשויות, שבתקופה זו עליהן לפעול לפיתוח "פתרונות הקצה" הנדרשים, להערכתן.

החובה להתאמץ

ובכל זאת: מה יעשה אדם שאינו יכול להמשיך ולהחזיק בעל-חיים? הרי מצבים כאלו קיימים – אדם שנקלע למקום שאינו מאפשר החזקת בעלי-חיים, כגון אשפוז בבית-חולים; אדם שמצבו הכלכלי הידרדר באופן שאין לו עוד משאבים לטפל בחיה שבחזקתו; או אדם שחיה הגיעה לחזקתו שלא מבחירה (למשל, עקב מותו של קרוב משפחה) ואין לו כלים להחזיקה. החוק קובע, כי על אדם כזה לנקוט "את כל האמצעים האפשריים" כדי להימנע מנטישת החיה. בראש ובראשונה, דומה שיש למצות את האפשרויות להמשיך ולטפל בה: אי-נוחות גרידא, חוסר רצון, רתיעה מבירוקרטיה (כגון זו הכרוכה בהגירה עם החיה למדינה אחרת) או הצורך להקצות משאבים כלכליים זמינים, כל אלו ודאי שאינם מצדיקים נטישה. צעד אפשרי נוסף הוא איתור מאמץ הולם – באופן עצמאי (פרסום מודעות, למשל) או בעזרת ארגונים להגנת בעלי-חיים. בנקודה זו עולה שאלה מעניינת: האם החוק מחייב גם נקיטת צעדים מראש למניעת לידתה של חיה, שחוסר האפשרות להחזיקה צפוי מראש? ייתכן שבעתיד יצטרכו בתי-המשפט להכריע אם אדם שלא עיקר חיית-בית, בידיעה שאין לו פתרון עבור הגורים, אחראי בפלילים לנטישת הגורים, גם אם טרם הנטישה מיצה את כל האפשרויות לחפש עבורם בית מאמץ.

נטישה ממוסדת בתעשיית הביצים: תרנגולות גוססות שנאספו מתוך הכלובים והונחו לצד תרנגולות מתות, ללא טיפול. צולם במשק גליקסמן במושב מישר, פברואר 2001 

נטישה והרג

במקרים רבים, ה"פתרון" שגוזרים על בעלי-חיים לא רצויים הוא המתתם. בנוגע לחתולים ולכלבים, הדעה הרווחת היא שזה אינו פתרון לגיטימי. ארגונים ורשויות, שהורגים כלבים וחתולים כדי להתמודד עם מחסור במקום ובאמצעים, סופגים ביקורת חריפה ובצדק. איסופה של חיה כדי להורגה (ואין הכוונה להמתת חסד של חיה סובלת, שאין לה תקווה לאיכות חיים) היא אולי גרועה אף יותר מאיסופה מתוך כוונה לנוטשה. מצד אחר, כשמדובר בבעלי-חיים המנוצלים בניסויים, מקובל לצפות שהוויוויסקטורים ימיתו את בעלי-החיים בתום ניצולם במעבדה, באופן "הומאני" ככל האפשר. הלוא צריך היה לדרוש, שייקחו אחריות על החיות שעשו בהן שימוש, ויעניקו להן תנאי מחיה הולמים עד למותן הטבעי. אולם דרישה זו כמעט שאינה עולה: בישראל הועלתה עד היום הדרישה לשיקום בעלי-חיים לאחר ניסוי רק בנוגע לקופים. לא זכור לי מקרה של ויוויסקטור, שנטש את קורבנותיו במקום להמיתם, אולם מקרים של חקלאים שנטשו בעלי-חיים – ידועים היטב. כך, למשל, נחשפו מקרים של תרנגולות, שהושלכו בחולות לאחר שנוצלו בתעשיית הביצים, ואפרוחים מתעשיית הביצים, שהושלכו חיים במזבלות; השלכת אפרוחים במכולות אף מתקיימת באין מפריע בתעשיית הבשר. גם כאן התגובה הציבורית קוראת למי שהחזיק בעופות להמית אותם באופן "הומאני" ולא להשליכם למוות אטי מרעב, מצמא ומקור. במקרים אלו הבחירה בין נטישה להמתה נראית, כנראה, כה מובנת מאליה, שהדרישה לטפל בבעלי-החיים כלל לא עולה על הדעת.

אפרוחים שננטשו למות במכולת אשפה, במדגרת פאלק, פתח-תקווה, 7.10.2001. המדגרה "מייצרת" אפרוחות לתעשיית הביצים ומשמידה את הזכרים. בתמונה נראים אפרוחים (זכרים או נקבות) שאיחרו לבקוע. הם יצאו לעולם בפח האשפה, בין הקליפות והביצים שטרם בקעו. 

נטישה והזנחה

הצעתו המקורית של ח"כ אדלשטיין כללה הוראה זו (שהושמטה בנוסח הסופי):


חובה זו, להימנע מהזנחת בעלי-חיים, היא החובה המשלימה לאיסור הנטישה. כפי שראינו, במדינות רבות, הנטישה אסורה כאשר היא מכוונת להשתמטות מחובה זו של המחזיק בחיה. שלושה איסורים נובעים מחובת המחזיק לטפל כהלכה בבעלי-החיים התלויים בו: האיסור על נטישה, האיסור על המתה והאיסור על הזנחה. בישראל נובעים כיום איסורי ההמתה וההזנחה מהאיסור על התעללות בבעלי-חיים. תנאי ההחזקה המינימאליים של בעלי-חיים אמורים להיקבע בתקנות (עד היום הותקנו תקנות כאלה רק בנוגע ל"עגלי חלב"). אולם לפעמים הגבול בין הזנחה לנטישה הוא דק. הגבול אינו נקבע על-ידי פעולה של הרחקה פיזית של בעל-החיים מהמקום שבו הוא הוחזק. אותם אנשים, שבתקופת ההתנתקות עזבו את בתיהם ברצועת עזה ובצפון הגדה המערבית כשהם מותירים מאחוריהם כלב, תרנגולות כלואות בלול ושאר בעלי-חיים התלויים באדם ושנותרו ללא שום אמצעים לשרידה – על אנשים אלו ודאי שניתן לומר שנטשו בעלי-חיים. גם מי שמשאיר בעלי-חיים ללא טיפול בעסק שנסגר בשל פשיטת רגל, אחראי ללא ספק לנטישה אסורה. בלולים רבים בתעשיית הביצים ניתן למצוא תרנגולות, שהצליחו לחמוק בצורה זו או אחרת מכלובי הרשת ומצאו עצמן על ערימות הזבל שמתחת לכלובים – ללא מזון, מים ואמצעים לשרידה. גם במקרה זה, נראה שהלולן שאינו דואג לטיפול כלשהו באותן תרנגולות אשם בנטישה. פרה שקרסה והופקרה ללא טיפול בפינת הרפת: האם לא ניתן לומר שהיא ננטשה? האם ניתן לקבוע זאת רק אם היא נגררה אל השדה הסמוך והופקרה שם? יהיה אשר יהיה האיסור הפרטיקולרי הרלוונטי – איסור נטישה או איסור הזנחה – בכל המקרים האלו מדובר בהתעללות מובהקת בבעלי-חיים.

אפרוחים מתעשיית הבשר שננטשו למות במכולת אשפה. ככל הנראה אלה הם אפרוחים "פגומים" לאחר מיון. (Compassion in World Farming / Farm Sanctuary) 

חיות וקניין

איסור הנטישה נוגע בצומת הרגיש שבין בעלי-חיים לקניין. אחת הטענות המוכרות בספרות המשפטית (ומזוהה בראש ובראשונה עם המשפטן גארי פרנציון) היא, שכל עוד היחס לבעלי-חיים הוא כאל סוג של נכס, לא ניתן יהיה לקדם את זכויותיהם. אחד המאפיינים של נכסים קנייניים הוא, שהבעלים יכול להפסיק את בעלותו בהם כרצונו. כאשר אני מניח ברחוב שולחן שאינו נחוץ לי עוד, אני מוותר על בעלותי בו והופך אותו "הפקר": מעתה יכול כל אדם לאסוף אותו ולקחת אותו לבעלותו הוא. כבעליו של השולחן, יש לי הזכות להשתמש בו, להרוס אותו, למכור אותו – וגם להפקירו. מנקודת המבט של דיני הקניין, נטישת בעל-חיים היא מעשה דומה: אני מפקיר את בעל-החיים ומתיר לכל אדם אחר לרכוש בו בעלות. אולם כאשר מדובר בבעל-חיים, מעשה ההפקרה אסור. איסור הנטישה מצמצם את הקירבה המשפטית בין בעלי-חיים לבין נכסים דוממים, ומקרב אותם למעמד של ילדים (שנטישתם אסורה), כלומר משייך אותם מבחינה מסוימת לקבוצה של בעלי-זכויות.

הנוטש ישלם

ההחרגה של בעלי-חיים מדיני הקניין הרגילים, משתקפת בהוראה המחייבת את הנוטש לשלם עבור החזקתו של בעל-החיים הנטוש בידי ארגון, וטרינר או רשות מקומית. המשמעות המשפטית של הוראה זו בולטת אם נשווה בין מצב שבו אדם איבד חיה או חפץ לבין מצב שבו אותו אדם נטש את החיה או הפקיר את החפץ. כאשר מדובר באבידה, מי שמצא אותה ושמר עליה זכאי לקבל מהבעלים החזר על הוצאות ההחזקה של האבידה עד החזרתה. כך, למשל, כאשר מגיע לארגון למען בעלי-חיים כלב, ולאחר מכן, עם גילוי האדם שהחזיק בו, מסתבר שהכלב לא ננטש אלא אבד, דיני הקניין מחייבים את האדם לשלם לארגון את הוצאות ההחזקה של הכלב. (למעשה, החוק מניח שהחזקה של בעל-חיים היא כה מסובכת ויקרה, שהוא מרשה למוצא למכור את בעל-החיים ולשמור עבור הבעלים על הפדיון במקום על בעל-החיים עצמו, אולם הוראה זו לא חלה, כנראה, על בעל-חיים שיש מקום להניח שיש לו ערך רגשי מיוחד לבעליו). כך כשמדובר באבידה; אולם כאשר מדובר ברכוש נטוש, מובן שלבעלים אין זכות לקבל את הרכוש בחזרה ולמוצא אין זכות לתבוע את הוצאות השמירה על הרכוש. והנה, בנוגע לבעלי-חיים נקבע הסדר מיוחד: האדם שהפקיר את החיה איבד אמנם (מרצונו) את זכויות הקניין שלו בה, אולם הוא נותר חייב לשלם למי שמצא אותה וטיפל בה את הוצאות הטיפול שהצטברו במשך תקופה מוגבלת.

כלב נטוש, זקן, רזה מאוד ותשוש, נמצא על-ידי מטייל ביער בן שמן וחולץ על-ידי תנו לחיות לחיות. משנכנס התיקון לחוק לתוקף, אפשר לחייב את הנוטש בהוצאות החזקת הכלב במקרים דומים.