מעמדם של בעלי-חיים לא אנושיים במשפט המערבי המודרני הוא, לפני הכל, כסוג של רכוש. בני-אדם יכולים לרכוש בהם בעלות, והבעלות כרוכה בזכות לעשות בבעלי-החיים עסקאות, להשתמש בהם כרצון הבעלים ו
להשמידם. תפיסת בעלי-החיים הלא אנושיים כרכוש מנוגדת ניגוד מוחלט לתפיסה של
זכויות בעלי-חיים, שעל-פיה בעלי-חיים לא אנושיים הם בעלי ערך כשלעצמם. לפי עמדה זו, לזכותו של בעל-חיים שלא להיחשף לסבל יש משקל רב יותר מן הזכויות הכלכליות של אדם זה או אחר ברכושו.

אך למרות שבעלי-חיים עדיין רחוקים מהכרה כישויות עצמאיות, בשנים האחרונות חל שיפור מתמיד בהגנה שמעניקים להם החוק והמשפט. כך בישראל, למשל, קבעה הכנסת כי
נטישת בעל-חיים היא עבירה פלילית ואישרה
תקנות להגבלת ההתעללות בעגלי חלב. כך, למשל,
פסק בג"ץ כי פיטום האווזים אסור בהיותו מנוגד לחוק צער בעלי-חיים, הגביל
הרג של חתולים חופשיים ואסר על
מופעי "קרבות אדם-תנין". שופטים החלו לתת מקום לשיקולי
"טובת החיה".
החוק המרכזי המגן על בעלי-חיים בישראל הוא
חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים), תשנ"ד-1994. חוק זה קובע כי על שר החקלאות להתקין תקנות לביצועו בשורה של תחומים. עד כה הותקנו רק קומץ תקנות המתעלמות ממרבית הפגיעה הנגרמת לבעלי-חיים בידי בני אדם. קובצי תקנות רבים מעוכבים מזה שנים במשרד החקלאות, בלחץ בעלי אינטרסים בהמשך ההתעללות. בין קובצי התקנות הבודדים שכן הותקנו: תקנות הגנה על בעלי חיים
בתערוכות, הצגות ותחרויות;
תקנות להובלת עופות; ו
תקנות להחזקת בעלי-חיים שלא לצרכים חקלאיים.