"אתיקה, רגשות ובעלי-חיים"
על ספרם של זאב לוי ונדב לוי
הפילוסוף והזואולוג
"אתיקה, רגשות ובעלי-חיים" הוא פרויקט מבטיח. ראשית כל, זהו הספר הראשון שנכתב בעברית, שמנסה להתמודד עם המעמד המוסרי של חיות. שנית, זהו שיתוף-פעולה בין פרופסור לפילוסופיה ולמחשבת ישראל, זאב לוי, לבין זואולוג, נדב לוי, בנו של זאב. כאשר ניגשים פילוסופים לנושא זה ללא עזרתם של זואולוגים, הם מפגינים בדרך-כלל בורות מביכה בנושא המחקר שלהם, וכאשר מנסים זואולוגים לעסוק בנושא ללא סיוע - שוגים הם בטעויות מושגיות, מביכות לא פחות. שיתוף-פעולה מלא בין כותבים מקצועיים משני התחומים השונים, הוא בהחלט חריג - ומבורך.
אמנם, ב"אתיקה, רגשות ובעלי-חיים" נותרו הדיונים הפילוסופיים והתיאורים הזואולוגיים נפרדים למדי זה מזה, ואף מפוזרים במקצת: הספר נפתח בסקירה של עמדות פילוסופים שונים בהיסטוריה ביחס לסוגיית מעמדן המוסרי של חיות, ממשיך בהערות כלליות על התודעה של חיות ממינים שונים, סוקר מחקרים על שימוש של חיות בלשון ועל רגשותיהן, עובר לדיון אתי בזכויות ובחובות האדם כלפיהן, ומשם שב לדון ביכולות מיוחדות של חיות רבות ושונות (תקשורת, מוסיקה, בנייה, אמנות, שימוש בכלים ועוד), ולבסוף חוזר שוב לדיון אתי, המנסה לטפל בנפרד בסוגיות הבאות: הרג חיות, ניצולן לניסויים, כליאתן בגני-חיות, ניצולן במופעים והכחדת מינים.
מעניין, אבל לאו דווקא שיטתי
תיאורי התקשורת בין חיות שונות ויכולותיהן הטכניות ב"אתיקה, רגשות ובעלי-חיים" הם מרתקים ומעודכנים. בקיאות מיוחדת מופגנת בסקירה על הפגיעה בחיות בר. גם סקירת עמדותיהם של פילוסופים היא מרתקת ונגישה מאוד - הישג לא פשוט בכתיבה פילוסופית. אולם בחירתם של הכותבים, להציג יחד את עמדותיהם של הוגים בני תקופות ותרבויות שונות, מתגלה כבעייתית. נראה שהכותבים מאמינים, כי כל מה שאמרו פילוסופים חשובים נותר רלוונטי כיום, ללא זיקה להקשר ההיסטורי-החברתי שבו הובעו רעיונות אלה. למשל:
(עמ' 46)
כך נופל הספר לאנכרוניזם. בשלושת העשורים האחרונים נכתב בנושא מעמדן המוסרי של חיות חומר בהיקף העולה עשרות מונים על כל מה שנכתב בהיסטוריה עד אז; ההנחה שיש לנו אך ורק "חובות עקיפות" כלפי חיות ממינים אחרים (כלומר, שאין לרווחתן ולחייהן ערך כשלעצמן), היא עמדה שולית בלבד בשיח הפילוסופי המתמחה בתחום - על אף שהיא נפוצה מאוד במחשבה העממית.
הצבת קאנט ושופנהאואר בראש הדיון, כמוה כטענה, שניתן למצות את המחלוקת בין הפילוסופים בעניין יחס "החברה" לנשים, למשל, ב"עימות" בין אנגלס לניטשה, ואגב כך להתייחס לספרות הפמיניסטית העצומה שנכתבה מאז כהערת-שוליים לעימות זה.
ואיפה החקלאות?!
הגישה הכללית ב"אתיקה, רגשות ובעלי-חיים" היא, שחיות ממינים שונים (בעיקר יונקים ועופות) הן מורכבות הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב, ושהן ראויות ליחס מוסרי רציני הרבה יותר מזה המקובל. תפיסות-יסוד אלה, מנומקות היטב על-ידי מכלול העובדות ודברי הניתוח האתיים שבספר. אולם, סוגיות מסוימות אינן מנומקות היטב, או שאינן מנומקות כלל.
על הספר כולו מעיב הטיפול הרדוד והאינטרסנטי בסוגיית הצמחונות. הנושא זוכה ל-12 עמודים בסך הכל (מתוך 490!) ובטיפול בו ניכר חוסר הבנה יסודי של חקלאות-החי התעשייתית, ואפילו חוסר הבנה של העובדה, שהפגיעה החמורה ביותר בחיות מתרחשת בחקלאות-החי, מעל ומעבר לכל השוואה סבירה עם כל צורות הפגיעה האחרות. אמנם, המחברים ממליצים על רפורמות של רווחה בתחום החקלאות ועל צריכת מוצרים שמקורם במשקים, שבהם שוררים תנאי רווחה יחסיים; אך המלצה זו באה "במקום" צמחונות, מתוך חוסר הבנת הדינאמיקה ההיסטורית והחברתית של חרם צרכנים, ואף מתוך התעלמות מן העובדה הפשוטה, שלא ניתן "לייצר" מוצרים מן החי באופן תעשייתי מבלי לפגוע בחיות באופן חמור.
אל תגעו לנו בצלחת!
המחברים קובעים, כי "כל מוות שלא בעתו, קל וחומר מוות הנגרם בכוונת-מכוון, מהווה פגיעה," ומזכירים כי אלברט שוייצר, מהטמה גנדי וטום רייגן הטיפו בעקבות זאת לצמחונות. אולם המחברים נמנעים כמעט לחלוטין מהצגת הטיעונים הרבים לתמיכה בצמחונות (התעלמות מתמיהה, על רקע רמת הפירוט בסוגיות אחרות) ומתעלמים מכך, שהחובה המוסרית לצמחונות אף עולה בבירור מתוך הקביעות האתיות שהוצגו בפרקים קודמים. כותבים לוי ולוי על המצדדים בחובה לצמחונות:
(עמ' 323)
תירוצים חבוטים
"קיצונית יתר על המידה?" מדוע?! לא, אין מדובר כאן במסקנה מקורית, לאחר שנשקלה עוצמת האינטרסים של אדם, המפנק את עצמו באכילת תרנגול בארוחת הצהריים, מול עוצמת האינטרסים של התרנגול, שהתייסר במשך חודשיים של חיי נכות וחולי כדי להגיע לאותה ארוחת צהריים. לוי ולוי מסתפקים בגיבוב מבולבל ומקוטע של תירוצים, המוכרים לפעילי אנונימוס מתחילים משיחות-רחוב: גם הצמחונים מאכילים חתולים וכלבים בבשר; גם גידול מזון צמחי פוגע בחיות - על-ידי הדברת מכרסמים; הטענה, שהזנת בני-אדם במזון המואבס לבהמות יכולה לפתור בעיות רעב של בני-אדם, "לא הוכחה עדיין באופן מדעי משביע-רצון;" אפילו פיטר סינגר "מכבד" אנשים האוכלים רק בשר מבעלי-חיים שגודלו באופן לא תעשייתי; והטיעון החבוט מכולם: "בטבע יש בעלי-חיים הניזונים מבעלי-חיים אחרים, והאדם גם הוא נמנה עמהם."
ודאי אין צורך לסייע לקוראי "זכויות בעלי-חיים השבוע" לעמוד על האבסורד שבתירוצים אלה. אולם מצער למצוא אותם בתוך ספר, המציג את טענותיו באופן אחראי, בדרך-כלל.
המלצה זהירה
"אתיקה, רגשות ובעלי-חיים" הוא ספר מומלץ, מארבעה טעמים לפחות: הוא כתוב היטב, בהיר וקולח; הוא אחד הספרים הבודדים שיצאו לאור בעברית, שמנסים להתמודד ברצינות עם נושא הספר; יש בו שימוש נרחב במקורות, עם הפניות נוחות למיטב הספרות בתחום; ועמדת המקורות היהודיים ביחס לנושאים העולים בספר משתלבת בו היטב, והיא חידוש ביחס לספרים על אתיקה, רגשות ובעלי-חיים - שראו אור בחו"ל. עם יתרונות אלה, ומתוך הכרה בכך, שהספר איננו שיטתי דיו וכמה מהמלצותיו הן מפוקפקות - כדאי לקרוא את "אתיקה, רגשות ובעלי-חיים."
