קבוצת אליאנס
קבוצה לזכויות בעלי-חיים בבית-ספר תיכון בתל-אביב
איך התחילה להתגבש קבוצת הפעילות בבית-הספר?
"בהתחלה פרסמתי בבית-הספר הפגנות והפצתי שם חומרי הסברה. ואז התחילו להתגבש פרויקטים קטנים, כמו עיתון קיר. כמה תלמידות התחילו להסתובב עם חולצת 'לבעלי-חיים יש זכויות' ויצרו דיונים בנושא. תלמידים שהנושא נגע להם ביקשו להצטרף אלינו ולעזור. עם הזמן התחלתי לקבל משוב מהשכבה שלי, משכבות אחרות, ואפילו מורות זרקו הערות – 'גם הבן שלי צמחוני, אולי יש לך מתכונים?' בהמשך הדרך התגבשה קבוצת טבעונית/צמחונית בשכבה."
מה היה היחס של ההנהלה והמורים לפעילות?
"כשבהנהלה ראו שאנחנו פעילות לאורך זמן ומנמקות את ההתנגדויות שלנו לפגיעה בחיות באופן רציני תוך דיון איתם – הפתיחות שלהם לנושא גדלה. שיתוף-הפעולה בינינו נבנה במשך שנים, ולכן הקשר היום הוא אישי וההנהלה מכבדת מאוד בקשות בנושא. זה נובע מכך שהפעילות נעשתה 'מתוך המערכת', ולא מגורם חיצוני כמו עמותה. זה כמובן לא מפחית מהחשיבות של העמותות, שנעזרנו בהן המון, באנונימוס בעיקר, בחומרי הסברה, בניסיון ובתמיכה."
ערכתן פעילות במסגרת הלימודים הרשמיים?
"כשצריך להגיש עבודה או להכין פרויקט אומנותי או ממוחשב, אפשר לבחור בנושא שקשור לזכויות בעלי-חיים. לדוגמא, כמה מאתנו העבירו שיעורי חברה בנושא בפורום כיתתי, כתבנו חיבורים על זכויות בעלי-חיים בשיעורי הבעה ובחרנו בנושא כ 'show & tell' באנגלית."
בוודאי נתקלתן גם בתגובות לא טובות.
"היו כאלה שאמרו שאנחנו צריכות לעזור לבני-אדם לפני כל בעל-חיים אחר – כשהם בעצמם לא חשבו ללכת להתנדב למען אף אחד. זה נשמע לי כמו: 'כמה טוב שיש בני-אדם מסכנים בעולם, שנותנים לנו תירוץ להמשיך להתעלל בבעלי-חיים'. אבל תגובות שליליות הן חלק מהעניין, ועל כל תלמיד שמלגלג יש אחד אחר שמספר שהוא כבר בקושי אוכל בשר, ועוד שלושה שמוכנים להקשיב."
איך את מתמודדת עם מקרים של עוינות גלויה?
"למדתי שלא להתרגז, להמשיך הלאה ולהתמקד במי שמגיבים מתוך עניין. מעבר לזה, תגובות בכלל, טובות ורעות, מוציאות אנשים מהאדישות. אז מה אם חלק מהם מנצלים את זה כדי להצחיק את החברים שלהם או להתגונן בצורה רעשנית? זה רק מוכיח שהם לא מרגישים נוח עם עצמם."
מה הייתה הפעילות הראשונה שלכן?
"יום אחד גילינו שבית-הספר מוציא באופן סדיר את כיתות ז'-ח' לביקור במקום שנקרא 'עולם האווז'. השגנו מידע על המקום הזה ומישהי אפילו ביקרה שם. המדובר במדגרה תעשייתית, שמשווקת אפרוחי אווזים חמודים למשקים, שם בבוא היום ידחפו להם צינורות לוושט ויפטמו אותם עד לגסיסתם. במדגרה הקימו, כעסק צדדי, מרכז 'חינוכי', שמביאים אליו קבוצות ילדים ונוער מרחבי הארץ. מנצלים את האהבה של הילדים לאווזונים המתוקים שמסתובבים שם כדי לפרנס את השליחה שלהם לגיהינום. הפיטום, מיותר לציין, לא מוזכר שם אפילו ברמז. הם מסבירים לילדים 'איך חיים אווזים': הם נודדים למרחקים, צוללים, שוחים, אימא אווזה דוגרת על הביצים ומדריכה את האפרוחים..."
מה עשיתן נגד זה?
"היום, עם הניסיון שצברנו, היינו פועלות בצורה יותר אפקטיבית, אבל אז פשוט עברנו בין הכיתות של שכבת ז'-ח' והסברנו מהו המקום הזה, לאן הולכים האפרוחים שהוא 'מייצר', ומה זה בדיוק פיטום אווזים. זכורות לי הרבה תגובות אוהדות, אבל לא ראינו מה אפשר לעשות הלאה. לא היה לנו מושג שהמחאה גרמה לבית-הספר להפסיק את הביקורים שם."
לא סיפרו לכן על השינוי במדיניות?
"לא, גילינו את זה במקרה. המנהלת שלנו התראיינה למקומון תל-אביבי בנושא אחר, וסיפרה כבדרך-אגב שמחאת תלמידים נגד שליחת כיתות ל'עולם האווז' גרמה להם להפסיק את הנוהג. כך הפעילות הצנועה שעשינו הצליחה להשפיע, ובלי ששיערנו בכלל."
מה הייתה הפעילות הראשונה שתוכננה ובוצעה באופן מסודר?
"יום זכויות בעלי-חיים ב'אליאנס' היה יוזמה של כמה מאתנו, אחרי שלמדנו דרך אנונימוס מה קורה לבעלי-החיים והרגשנו שאנחנו חייבות לספר את העובדות לכמה שיותר אנשים. הבסיס של ה'יום' היה תערוכת זכויות בעלי-חיים ב'אליאנס' – פלקטים עם הסברים על תעשיות שמנצלות בעלי-חיים, מלווים בתמונות ובנתונים. הזמנו פעילים מעמותות לזכויות בעלי-חיים לדבר עם התלמידים על הנושא בשתי הפסקות מורחבות. התפתחו דיונים ושיחות מסדרון, תלמידים לקחו חומר לקרוא, חתמו על עצומות. ה'יום' שתכננו בהתחלה התרחב למעשה ל'שבוע' או יותר בגלל עוד הרצאות של אנונימוס, והעובדה שהתערוכה פשוט נשארה על הקירות והשאירה את הנושא בולט בשטח."
מה היו תגובות התלמידים והתלמידות?
"בהתחלה התאכזבתי, שלא כולם החליטו להפסיק מיד לאכול בשר ומוצרים אחרים מהחי! חשבתי שכל מה שצריך זה פשוט לחשוף בפניהם באיזה סבל זה כרוך. היום אני יודעת שזה טיפשי לצפות מאנשים לשנות הרגלים תוך כמה שעות. אבל היו כאלה שעברו שינוי. מישהי בשם ירדן, למשל, ניגשה ואמרה שהיא רוצה להצטרף ולפעול, ולאחרונה הייתה ממובילות 'מאבק הגמלים'."
מה היית עושה אחרת אם היית מארגנת שוב אירוע דומה?
"מה לא הייתי עושה אחרת! הייתי מתכוננת מראש לאירוע גדול יותר: לא 'יום זכויות בעלי-חיים' אלא 'שבוע זכויות בעלי-חיים'. הייתי מנסה לגייס להכנות כמה שיותר אנשים שמביעים עניין בנושא, עובדת על פרסום מקדים לאירועי השבוע שייצור סקרנות, מתכננת לוח הרצאות של אנונימוס בכמה נושאים או לפי גילאים. הייתי מנסה לעניין בזה תקשורת מקומית ואולי להכין כמה אטרקציות כדי למשוך אותה לסקר את האירוע. זו יכולה הייתה להיות הזדמנות מצוינת לחשיפה של הנושא גם מחוץ לבית-הספר."
כששמעתן על הרכיבה, היה לכן ברור שיהיה מאבק?
"כשחילקו לנו את תוכנית הטיול השנתי וראינו שמתוכננת רכיבה על גמלים, המחשבה הראשונית שלנו הייתה די תבוסתנית. החלטנו לא לקחת חלק בפעילות הזו בעצמנו. רצינו לעשות חרם אישי, ולדרוש בחזרה את הכסף שהולך למימון הפעילות הזו מתוך העלות הכוללת של הטיול."
אבל החלטתן שזה לא מספיק.
"ברור, זה לא שאנחנו לא רוצות ללכלך את עצמנו בניצול, אנחנו רוצות לעזור לגמלים, ולגרום לזה שהתמיכה הכספית בניצול שלהם תיפסק. ישבנו בהפסקה, ארבע פעילות, והחלטנו שאנחנו צריכות להרחיב את המחאה. כך התגבשה לה עצומה שכבתית. התייעצנו עם פעילים מאנונימוס, ועם אנשי פורום זכויות בעלי-חיים בתפוז, שעזרו מאוד, לגבי המאבק בכלל ונוסח העצומה בפרט, והגענו לנוסח הסופי: 'אנו החתומים מטה מתנגדים לרכיבה על גמלים בטיול השנתי לאילת. אנחנו מאמינים שנוכל ליהנות גם ללא גרימת סבל מיותר לגמלים, ונעדיף להשתתף בפעילות אחרת'."
איך הגיבו התלמידים?
"העצומה ממש הצליחה, והרבה חתמו מיד. זה תוצר ישיר של פעילות עקבית בבית-הספר, שהחדירה למודעות את הבעיה העקרונית בניצול בעלי-חיים. עם החתימות פנינו להנהלה, והראינו שהרוב המוחץ חתם. המנהלת הסכימה לטפל בנושא הזה ולראות אם ניתן להחליף את הפעילות."
לא הורמו גבות? הרי רכיבה על גמלים היא לא הדבר הבוער על סדר יומן של החיות.
"לא נכנסנו למאבק הזה בגלל שיטות האילוף או התנאים שבהם מוחזקים הגמלים. רק במשך הזמן התחילו להגיע אליי סיפורים על מכות שהגמלים מקבלים, אבל לא על זה התנהל המאבק. נכון, מבחינת עוצמת האלימות, אולי זו אחת מצורות הניצול הכי פחות גרועות שקיימות בארץ. אבל אם יש לנו אפשרות לעזור כאן – זה לא חשוב שבמקומות אחרים יש דברים גרועים פי אלף. יש כאן משהו לא צודק, שיצור חי משועבד כולו לגחמות של אנשים שמרוויחים כסף על חשבונו, ורואים אותו ככלי. מרגע שמישהו נתפס כרכוש, הפגיעה בו מובטחת."
איך הגיבו המורים וההנהלה?
"לרוב באדישות, אבל היו גם שפרגנו על ההצלחה. ההנהלה הייתה פתוחה לנושא. נפגשנו, ירדן ואני, עם המנהלת. הסברנו לה שאנחנו מאמינות שלגמלים יש זכות לחיים חופשיים, בלי כפייה וסבל. התפתח דיון קצר, שבסופו היא הודיעה לנו שהיא תפעל לראות אם ניתן להחליף את הפעילות. מאותו שלב לא היה עוד צורך להמשיך להחתים את העצומות. באותו שבוע עברה רכזת השכבה בין הכיתות ושאלה מי בעד החלפת הרכיבה על גמלים בסנפלינג – והרוב המוחץ של השכבה בחר בסנפלינג."
אז אולי הסנפלינג הוא זה שניצח את המאבק, ולא זכויות הגמלים?
"בזמן החתימה על העצומות אף אחד לא ידע שהפעילות תוחלף בסנפלינג, והסיבה שאנשים שיתפו פעולה הייתה מוסרית 'טהורה'. לאחר מכן, נכון שחלק מהתלמידים שמחו כי העדיפו את הסנפלינג, אבל גם זה מצוין וממחיש את המסר של העצומה: לא צריך לנצל חיות בשביל ליהנות. אפשר ליהנות לא פחות, ואפילו יותר, גם בלי לעשות את זה על חשבון מישהו אחר."
למה פניתן לתקשורת?
"אין בתקשורת הרבה התייחסויות לזכויות בעלי-חיים. כנראה העיתונאים חושבים שהנושאים הכבדים כבר לעוסים מדי, או שהם מדכאים ומאיימים. אבל כאן הייתה הזדמנות נדירה להביא לעיתונאים התייחסות לזכויות בעלי-חיים דרך חומר קצת אקזוטי, מבחינתם, ולא מאיים. זו גם הייתה הזדמנות להראות שבכלים פשוטים מאוד ובגיל צעיר אפשר להשפיע. אם ילד קרא את הכתבות ובזכות זה החליט לפתוח עיתון קיר בבית-הספר שלו – אז המאמץ היה שווה."
איך עסקת בדוברות ללא ניסיון?
"חיפשתי בעיתונים ובאינטרנט את מספרי הפקס והטלפון של המערכות, ניסחתי משהו קצר ופשוט עם כותרת גדולה – 'באליאנס אמרו לא! לניצול הגמלים' – ושלחתי אימיילים ופקסים לכולם. דוברת אנונימוס יעצה לי לא לסמוך רק על זה אלא להתקשר ולנדנד. התקשרתי לבדוק שהפקס הגיע ותוך כדי לעניין אותם בראיון או בכתבה, והמאמצים השתלמו. כתבות וידיעות בנושא הופיעו בשלושת המקומונים של תל-אביב, בראש אחד, ynet ובעיתוני חינוך וחיות. לכל כתבה התפרסמו הרבה תגובות, רובן מפרגנות מאוד, והכתבות עצמן גרמו לעיתונאים נוספים לפנות אליי. ככה הזמינו אותי להתראיין בערוץ הילדים, והנושא עלה גם בלונדון וקירשנבאום בערוץ 10."
איך הגיבו העיתונאים?
"רובם ממש התעניינו! לא נתקלתי בדחייה או בזלזול אפילו פעם אחת. בחלק מהמקרים זה לא יצא לפועל מסיבות טכניות, אבל נכונות העיתונאים לסקר את הנושא הייתה מדהימה. נראה לי שיש יתרונות לפנייה עצמאית של תלמידת תיכון ולא של דובר רשמי מטעם ארגון. עיתונאים מחפשים יותר את הסיפור אישי, המקומי. במקרה של סיפור הגמלים, מדובר בפעולה מוצלחת של תלמידות במערכת החינוך במטרה לשנות אותה, וזו אחת הסיבות להיענות המיידית של כתבי החינוך שפנינו אליהם."
נסיים בשאלות כלליות. מה מניע אותך לפעול למען בעלי-חיים?
"הרגש. העצב על המצב שהם נמצאים בו והכעס על מי שעושה להם את זה. גם היום, כשאני מכירה דיונים פילוסופיים על זכויות בעלי-חיים, עדיין מה שמניע אותי זה זוג עיניים של אפרוח או עגל שנולדו לחיים נוראיים."
יש מי שחושבים, שקשה מדי להתמודד עם נושאים כאלה בגיל צעיר.
"לפי הנטייה של מבוגרים להתחמק מהתמודדות עם נושאים כאלה, אולי דווקא להם קשה יותר! בכל מקרה, אם מנסים להתמודד עם זה לבד, אז זה קשה מדי, בכל גיל. אבל מהניסיון שלי, כשפועלים בקבוצה, מקבלים את כל התמיכה שצריך. חוץ מזה, בסופו של דבר, לא אנחנו הם אלה שכלואים בכלובים. זה מגוחך להתחמק מעשייה מכיוון שקשה לי להביט בחיה סובלת. מי שבאמת סובל – נשאר שם, ולו, בניגוד אליי, אין אפשרות לעזוב."
זה לא מתסכל מדי, לפעול מתוך עצב וכעס?
"הייתה לי תקופה מתסכלת, כשהעצב והכעס לא הופנו לשום מקום. לא חשבתי אז שאני יכולה לעשות משהו בקשר לזה. אז פגשתי פעיל מאנונימוס שאמר לי: 'את כועסת? את עצובה? מצוין – תשתמשי בזה. הכעס שלך לא יפתח את הכלובים, אבל האקטיביזם שלך אולי כן'. ככה נכנסתי לפעילות. ובאמת גיליתי שהעולם נראה קצת פחות שחור כשאת פועלת בעצמך ומשנה בו דברים, אפילו קטנים."
פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע, 139-138, 20-27.2.2004.