כאב ופחד: איזה רגש בסיסי יותר?
פתיחה מתנצלת...
מוזר להציג את מאמרם של טמפל גראנדין ומארק דיסינג בהקשר של זכויות בעלי-חיים. גראנדין ודיסינג הם מדעני בעלי-חיים (דהיינו, מומחים לניצול בעלי-חיים) באוניברסיטת קולורדו. גראנדין, המפורסמת שבהם, מנהלת קריירה מצליחה בתעשיית הבשר: היא יצרה תכניות מדויקות לניצול נטיות התנהגותיות טבעיות של יונקים גדולים, באופן שייעל את עבודתן של המוני משחטות. המאמר של גראנדין ודיסינג נשען ברובו על ניסויים מחרידים בחיות: מכריתת חלקי מוח ועד לגרימה מכוונת של כאב באינספור שיטות. מובן מאליו שסקירת המאמר אינה מהווה כל תמיכה במחקר שהוא מציע ובמעשיהם של מחבריו. אמנם, כדאי להזכיר לזכותם שהם מציעים להגביל את המשך המחקר בעיקר לצפייה בחיות שכבר נפגעו. ובכל מקרה, מאחר שהמידע כבר בידינו, אין מניעה לבדוק מה אפשר ללמוד ממנו.
דגש יתר על כאב
גראנדין ודיסינג ערכו סקירה מקיפה של המחקרים על כאב ופחד במינים שונים, והם מגישים במאמרם תמונת-מצב של המחקר, עדכנית לשנת 2003. השורה התחתונה של המאמר היא שכל בעלי-החוליות רגישים לסבל. בכך אין כל הפתעה. אולם ממה הם סובלים? בדיונים פופולריים בנושא רווחת ההנחה שכאב הוא הרגש המשותף לחיות הרבות ביותר. בחלק ניכר מן הספרות של התנועה לשחרור בעלי-חיים, "כאב" הוא כמעט מושג נרדף ל"סבל". ריצ'רד ריידר, אחד מן הבולטים שבאנשי התנועה בבריטניה, אף ניסח תורת מוסר בשם "painism" ("כאבוּת") כאילו "כאב" מבטא את כל סוגי הסבל. הידע הקיים כיום, לפי גראנדין ודיסינג, מפריך באופן חד-משמעי את ההנחה הזו: פחד הוא רגש "פרימיטיבי" יותר מכאב, והוא גורם סבל רב לחיות רבות יותר.
היכן מתחולל הכאב?
הדעה הרווחת במחקר היא שהרגשת הכאב קשורה בחלק מסוים בקליפת המוח (prefrontal cortex). חיות (ובני-אדם בכלל זה) שחלק זה של מוחן נפגע איבדו את יכולתן להרגיש כאב. כאשר סופגות חיות בריאות גירויים מכאיבים נרשמת באזור זה פעילות מוגברת. המדובר בחלק מאוחר בהתפתחות המוח, ועם זאת הוא קיים בכל היונקים ומתפקד באופן דומה בכולם, למרות הבדלים גדולים בין החלק שהוא תופס מתוך כלל המוח ביונקים שונים. גראנדין ודיסינג קובעים שגודלו של המוח אינו משפיע על עוצמת הכאב: כאבו של העכבר דומה לכאבו של האדם. מבנה המוח של עופות שונה מזה של יונקים, אך בחלק הקדמי של מוחם יש, ככל הנראה, מבנים בעלי תפקוד דומה - ובין השאר חלק שמתחוללת בו הרגשת הכאב. הנתונים לגבי חלק מן הזוחלים (חלקם דומים יותר לעופות), הדו-חיים והדגים, עמומים יותר.
היכן מתחולל הפחד?
גם כאן קיימת הסכמה במחקר: הרגשת הפחד מתחוללת בעיקרה באמיגדלה. חיות (ובני-אדם בכלל זה) שאיבדו את היכולת להרגיש כאב בגלל פגיעה בקליפת המוח, עדיין מרגישות פחד כמקודם. האמיגדלה היא איבר קדום יחסית בתוך המוח, והיא פעילה בכל בעלי החוליות. לגראנדין ולדיסינג אין ספק שלא רק יונקים ועופות אלא גם זוחלים, דו-חיים ודגים (ואולי גם חסרי חוליות מפותחים), מסוגלים להרגיש פחד, ובעוצמה גבוהה.
רגשות בערוצים שונים
כאן עולה נקודה מכרעת להבנת הדימוי הרווח של פחד וכאב. מסתבר, שאותו חלק בקליפת המוח שאחראי על הרגשת הכאב, אחראי גם על ריסון הרגשת הפחד. אין ספק שבני-אדם (כבעלי ה-prefrontal cortex המפותח ביותר) ויונקים אחרים מסוגלים לחוות כאב ופחד בו-זמנית. אולם כאשר מוחם מתפקד באופן תקין הם מרגישים כאב בעוצמה רבה, לעומת עמעום יחסי של הרגשת הפחד. בעופות נראה שהמצב שונה. לא זו בלבד שהפחד יותר דומיננטי אצלם, אלא גם ייתכן שבגלל דלות יחסית של ערוצים עצביים הציפור מסוגלת להרגיש בעיקר סוג אחד של רגש בזמן נתון. כלומר, תרנגול הסובל מכאב יפסיק באופן רגעי לסבול מן הכאב כאשר הוא נתקף בפחד. אפילו רעב או דחף להטיל עשויים לדכא באופן זמני את הרגשת הכאב.
התנהגות
גראנדין ודיסינג מתייחסים לקושי להבחין בין התנהגות המבטאת פחד לזו המבטאת כאב. לעתים קרובות גירוי מכאיב הוא גם מפחיד, אך כאשר החיות סובלות מכאב כרוני - למשל, עופות הסובלים מבעיות פרקים או לאחר שקטמו להם את המקור - אפשר להבחין בקלות בסימנים לכאבם. סימן התנהגותי אחד לכאב הוא "שמירת כאב" – הפסקת השימוש באיבר הפגוע, גם במקרים שבהם הוא יכול לתפקד. צליעה, למשל, מוכרת היטב ביונקים ובעופות. נראה שגם זוחלים מבצעים "שמירת כאב", אך המידע בנושא מועט. גם על דגים המידע מועט, עם רמזים לכך ש"שמירת כאב" קיימת גם אצלם – אך לאו דווקא בגפיים. גראנדין ודיסינג מדגישים שהמחקר ההתנהגותי מסובך לביצוע, ויש לבצעו בצילום וידיאו חשאי. הם מסבירים דרישה זו בעזרת מקרה של פר שהם ראו במשק לאחר שעבר סירוס בשיטה מכאיבה ביותר – על-ידי קשירת אשכיו ברצועת גומי. הפר, שלא הבחין בהם בתחילה, שכב על צדו ונאנח. אולם ברגע שהבחין בהם קפץ על רגליו והתנהג לכאורה כרגיל, עד שהחוקרים הסתלקו. הפחד מפניהם הביא להסתרה של תגובת הכאב. עדות התנהגותית מסוג אחר לכאב נבדקה אף היא בעיקר ביונקים. השיטה מבוססת על מתן אפשרות בחירה לחיות, לבלוע תרופות משככות כאבים (למשל בתוך מי השתייה). החיות הסובלות מכאב לומדות במהירות להשתמש בתרופות.
מחקר ראשוני
הסקירה של גראנדין ודיסינג מבהירה שהידע על סבלן של חיות – בעיקר ככל שהן פחות דומות לבני-אדם – נמצא בחיתוליו. עם זאת, רמת ההתמחות בעשורים האחרונים כה גבוהה, עד כי חלק ניכר מן המחקר נערך מתוך הזנחת התמונה הכללית וחוסר הבנה של הצורך לשלב בין תחומי ידע שונים. אפילו רוב המחקר הנוירולוגי בכאב מתמחה ברמות ה"נמוכות" של מערכת העצבים, מבלי לבחון את הקשר בין רמות שונות של המערכת – סוגייה הכרחית להבנת הכאב. בסקירה של גראנדין ודיסינג עצמם בולטת הסתמכות-יתר על נתוני מעבדה תוך התעלמות, כמעט, מן הנסיבות הטבעיות שבהן מופיעים רגשות בבעלי-חיים ותורמים להישרדותם (למשל, אין מקום להשוות את חשיבותו של הפחד בחיי תרנגול, שכל אמצעי התגוננותו מפני טורפים הוא הבריחה, לחשיבות הפחד בחיי חיות גדולות וחזקות יותר). ועדיין לא אמרנו דבר על רגשות אחרים, מעבר לכאב ולפחד, שאולי אף הם "בסיסיים" לא פחות.
מעבר לכאב
העניין הרב בסקירה של גראנדין ודיסינג הוא בכך שהיא מדגישה את חשיבותו העצומה – והזנוחה – של הפחד בחייהן של חיות רבות. נוסף על כך, סקירה זו צריכה לעורר בנו הבנה של אחד מהיבטי ההאנשה: לא זו בלבד שאנו משליכים על חיות אחרות את הרגשות המוכרים לנו אלא אנו גם נוטים להתעלם מרגשות עזים שהן חשות, מכיוון שאצלנו רגשות אלה מרוסנים או מנוונים.
