התפיסה החושית של חולדות
והשלכותיה על רווחתן במעבדות
מה רואות חולדות? מה שומעות וחשות חולדות? מה מריחות וטועמות חולדות?
הסקירה המקיפה
חולדות הן קורבן הניסויים השני בתפוצתו בעולם, אחרי עכברים. מרביעים אותן לניסויים באופן שיטתי כבר למעלה ממאה שנה וחוקרים כביכול כל תכונה שלהן. למרות זאת, חולדות במעבדות בכל העולם סובלות מתנאי מחיה קשים כתוצאה מבורות וחוסר עניין בעולמן הרגשי, החברתי והחושי. ביולי 2008 התפרסם בכתב-העת Applied Animal Behaviour Science מאמר חלוצי בשם "איך זה להיות חולדה: התפיסה החושית של חולדות והשלכותיה על תכנון ניסויים ורווחת החולדות". המאמר מבקש לסכם את מצב הידע על העולם החושי של החולדות בכלל ובמעבדות בפרט. החוקרת, שרלוט ברן מהמחלקה לווטרינריה באוניברסיטת בריסטול, אנגליה, סקרה למעלה מ-300 מקורות מחקריים מגוונים מאוד, שרובם הגדול אספו מידע על התפיסה החושית של החולדות – לא מתוך עניין ישיר בהן אלא למטרות אחרות, לעתים באמצעות ניסויים פוגעניים מאוד.
ההבדל בין המינים
הסקירה של ברן מגלה שכבר כיום נצבר ידע רב, שבדרך-כלל החוקרים והאחראים על הטיפול בחולדות מתעלמים ממנו. במשפט אחד: החולדות תופסות את העולם, מבחינה חושית, באופן שונה מאוד מאתנו, ולכן תנאים שנראים לנו נוחים, פוגעים בהן לעתים באורח קשה. המעבדות ו"בתי החיות" מתוכננים לפי אמות-מידה אנושיות, ולכן שוררים בהם תנאים שאינם נוחים למכרסמים. ואם אין לחוקרים ולטכנאי המעבדה די רגישות למצוקת החולדות, יש להבדלים בין החולדות לבינינו היבט משכנע יותר עבורם, שעליו מצביעה ברן: התוצאות של ניסויים רבים מאבדות מאמינותן, וההשוואה בין ניסויים שונים הופכת לחסרת בסיס, משום שהחולדות חוות תנאים קיצוניים או שונים מאוד זה מזה – בתנאים שנראים זהים לאדם. לכן לא המוסר בלבד, אלא אפילו האמינות המדעית, מחייבת יותר התחשבות בתפיסה החושית של החולדות.
מה רואות חולדות?
חדות הראייה
למרות הברירה המלאכותית האינטנסיבית שנערכה בחולדות, הן שמרו על רוב תכונותיהן הטבעיות, וכאשר משחררים אותן לסביבה טבעית הן ממהרות ליצור קהילה ואורח-חיים הדומים לאלה של חולדות בר. בתנאי בר הן פעילות בעיקר בדמדומים ובלילה, ובמהלך היום הן מסתתרות בחללים סגורים. לכן באופן כללי הן מסתמכות על ראייה פחות מאתנו – הראייה שלנו חדה פי 20 עד 60 מהראייה שלהן (הראייה בחולדות מבויתות לבקניות, הנפוצות מאוד במעבדות, חלשה יותר מזו של חולדות בר, ומכאן ההבדל הגדול בין חולדות שונות).
רגישות לאור
החולדות הרבה יותר רגישות מאתנו לאור חלש, והן מבחינות בין הבדלים זעירים בעוצמת האור שאנו לא רואים. הרגישות הזו מביאה לכך שאור שנראה לנו חלש מאוד, 65 לוקס בלבד, מסנוור את החולדות ועלול לגרום נזק לרשתית של חולדות לבקניות אפילו במחזורי תאורה כמו-טבעיים של 12 שעות (לוקס הוא מידה של תאורה ליחידת שטח; ירח מלא באמצע כיפת השמיים יוצר תאורה של לוקס אחד בקירוב). בניסוי שנערך בחולדות לבקניות, וחשף אותן למשך שלושה ימים בלבד לתאורה בעוצמת 133 לוקס, ניזוקו לתמיד חצי מקולטני האור בעיניהן. חולדות עם פיגמנטציה תקינה ניזוקו באופן דומה בעוצמת 950 לוקס. בנוסף לכך, תאורה מחזורית בעוצמת 500 לוקס עלולה לגרום להתפתחות קטרקט בעיניהן של חולדות לבקניות. כמובן, אי-נוחות או כאב נגרמים לפני שאפשר להבחין בנזק לרשתית. כך מסתבר שחולדות עם פיגמנטציה תקינה בוחרות להסתתר במקום חשוך יותר בתאורה של 60 לוקס (תאורת סלון משפחתי סטנדרטית) וחולדות לבקניות ממהרות להסתתר כבר ב-25 לוקס.
סינוור במעבדות
ומהם התנאים השוררים במעבדות? עוצמת האור השגרתית בכלובים היא 550-150 לוקס – הרבה מעבר לגבול הסיכון לעיני החולדות. ככל שהחולדות כלואות קרוב יותר למקור האור (כלומר, גבוה יותר בחלל, שבו הכלובים ערוכים בקומות זה מעל לזה) כך הבעיה חמורה יותר. במעבדות הניסוי עצמן מקובלת תאורה הרבה יותר חזקה, עד 10,000 לוקס. על שולחן הניתוחים מקרינים אור חזק במיוחד, אולם בהיעדר מודעות לעניין, לא מכסים את עיני החולדות במהלך הניתוח. כך, לא זו בלבד שהן עוברות ניתוח, אלא הן גם מתעוורות. אפילו הכללים שנקבעו בבריטניה לטיפול בחיות מעבדה אינם מכירים ברגישות הראייה של מכרסמים: הם מציעים תאורה כללית בעוצמת 400-350 לוקס לניסויים ולפעילות שגרתית במעבדה. זוהי תאורה סבירה לבני-אדם – לא לחולדות. עובדי המעבדה אינם מבחינים בבעיה כי אנשים מתחילים לחוש אי-נוחות המלווה בנזק פוטנציאלי לרשתית רק באור יום בהיר, בעוצמת 50,000 לוקס בקירוב.
ראיית צבעים
חולדות רואות צבעים, אם כי באופן עמום יותר מאתנו. 99% מתאי הראייה שלהן הם קנים (התאים הרגישים לעוצמת התאורה) לעומת 1% בלבד מדוכים (התאים הרגישים לצבע), שרובם מגיבים לאור כחול-ירוק, ומעט מאוד מגיבים לאדום-כתום. למרות הרגישות המעטה לצבע, חולדות קולטות אורך גל שאנו לא רואים – אור על-סגול. ידוע כיום שציפורים, שרואות היטב או על-סגול, זקוקות לאור כזה לרווחתן ולהתנהגות נורמלית, ויתכן שיש השפעה דומה גם על מכרסמים; אולם הסביבה המלאכותית בנויה ללא אור על-סגול.
ככל הידוע, הנזק העיקרי לעיני החולדות בתאורה חזקה נגרם מאור כחול. ניתן להניח שאור על-סגול מסוכן להן עוד יותר, אך הדבר לא נבדק. ה"יתרון" היחיד של ראיית הצבעים המוגבלת של חולדות הוא האפשרות לכלוא אותן מאחורי מחיצות שקופות למחצה בצבע אדום; החולדות חוות את המחיצה כאטומה למדי ולכן הן מוגנות מסינוור, ואילו בני-אדם רואים דרכה ויכולים לצפות בחולדות.
ראייה וניסויים בחולדות
ברן מביאה דוגמאות לניסויים נפוצים, שתוצאותיהם מושפעות מרגישותן של החולדות לאור חזק, ואף על-פי כן הם נערכים ללא כל התייחסות לכך. למעשה, עצם הנטייה להעיר את החולדות עבור הניסוי (כי הן ישנות ביום) ולהאיר עליהן בעוצמה רבה, גורמת לחולדות מצוקה ומשפיעה על התוצאות של ניסויים רבים ושונים. הדבר ניכר במיוחד בניסויים שמטרתם לבדוק יכולות קוגניטיביות. למשל, קיים "מבוך מים" נפוץ, שבו מכניסים חולדה למעין גיגית מלאה במים ועם נקודת עמידה מתחת לפני המים, ובודקים את יכולת הלמידה של החולדה לקשר לבין סימנים חזותיים בסביבה לבין מיקום נקודת העמידה. אולם חולדות שראייתן נפגעה "נכשלות" בניסוי הזה בדומה לחולדות בעלות יכולת קוגניטיבית פגועה. כלומר, הניסוי בתנאים המקובלים אינו מעיד בהכרח על יכולת קוגניטיבית. בדומה לכך, קיימים "מבוכים" שונים, אשר הכנסת החולדות לתוכם נועדה לבדוק את רמת החרדה שלהן. רוב החוקרים מתעלמים ממצב הראייה של החולדה ומעוצמת האור, שגורמת לחולדה חרדה ללא קשר למבנה המבוך.
ברן מזכירה ניסויים הממחישים ביתר חדות עד כמה יכולים הניסויים בחיות להיות אוויליים. המדובר במחקרים על "הפרעה רגשית עונתית" ("דיכאון חורף") והאפשרות לרפאה באמצעות חשיפה לאור חזק. הנסיינים במחקרים אלה ניסו "לרפא" חולדות, אך השתמשו באור שהותאם לעיניים אנושיות דווקא: עד 11,500 לוקס במשך שבועיים! מסכמת ברן:
מה שומעות וחשות חולדות?
תדר ועוצמת צלילים
החולדות ואנחנו שומעים באופן דומה תחום רחב של צלילים, אך את הצלילים הנמוכים ביותר שאנו שומעים הן לא שומעות. ככל הנראה הן קולטות אותם דרך תחושת רטט בפני השטח. בקצה השני של הסקאלה, הן שומעות צלילים "על-קוליים" – עד 80 קילוהרץ, לעומת 20 קילוהרץ בבני-אדם צעירים. הן גם עלולות להיפגע מרעש חזק בכל תדר, אם כי לא ידוע עד כמה הן רגישות לרעש. בכל הנוגע לבני-אדם, החוק האירופי מחייב להגן על אוזניהם בסביבת עבודה שיש בה רעש תכוף בעוצמת 80 דציבלים ומעלה; במעבדות נמדד רעש בעוצמת 90-80 דציבלים בתדר שגם אנחנו שומעים, וכן 75-50 דציבלים בתדר גבוה יותר, שהחולדות שומעות ואנחנו לא. רוב הרעש נגרם מטיפול מהיר בציוד מתכת, אולם עובדי המעבדה לאו דווקא נחשפים לרעש זה במלוא עוצמתו כי הם פחות קרובים למקור הרעש. בגובה האוזניים של החולדה, אפילו מילוי כלי המזון רועש מאוד – 90-80 דציבלים, בעיקר בתדר על-קולי. רבות מהפעולות השקטות לכאורה במעבדה, מייצרות רעש עז באוזני החולדות. מסכי מחשב מרעישים ברציפות בעוצמת 84-68 דציבלים בתדר על-קולי, וכך גם נורות פלואורסצנט. מתקנים לרחיצת כלובים, זרנוקים, ברזים דולפים, כיסאות חורקים, אזעקות אש ומתקנים נוספים – כולם יוצרים רעש בתדרים שונים, וביניהם על-קוליים.
ניסוי בחולדה ב-West Chester University, מבט מקרוב ומרחוק על הדגמת ציוד.
מעבר למצוקות המובנות מאליהן שבבידוד חולדה בתוך קופסה שקופה וזעירה, שימו לב לכך שהיא מוקפת בציוד אלקטרוני
ובנורות פלואורסצנט, הפולטים צלילים חזקים בתדר גבוה. לכן בעוד שהאנשים בחדר חווים שקט, החולדה סובלת מרעש חזק.
נזקי רעש
קיים מידע מועט בלבד על הפגיעה שנגרמת לחולדות עקב החשיפה לרעש. מחקר אחד מצא שהתפרצויות קצרות של רעש בתדר 2 קילוהרץ ובעוצמת 120 דציבלים גורמת "ייאוש התנהגותי" בחולדות. על בסיס נתונים אלה ואחרים משערת ברן, שתאורת פלואורסצנט (הנפוצה במעבדות) עלולה לגרום לחולדות מצוקה ניכרת בגלל הרעש העל-קולי שמשמיעות הנורות. מדענים יודעים להימנע מעריכת ניסויים בשעה שהם עצמם שומעים רעש חזק בבניין, בהנחה שהדבר יפריע לניסוי; נימוק זה צריך להוביל גם לשליטה בצלילים בתדר גבוה. לשם כך ברן ממליצה שהמעבדה תצטייד במכשיר שנועד לגלות צלילים כאלה.
תקשורת קולית
חולדות מקיימות ביניהן תקשורת צלילים מורכבת, רובה בתדר גבוה. לימוד הצלילים האלה והאזנה להם בציוד מיוחד מאפשרים להבין טוב יותר מה החולדות מרגישות, מה הן צריכות – ומה נשלל מהן במעבדה. קריאה על-קולית מסוימת, בתדר 50-40 קילוהרץ, אופיינית לגורים, והיא מעוררת את האם לאסוף את הגור. קול ממושך בתדר 22 קילוהרץ מופק בדרך-כלל במצבים לא נעימים – מכאב גופני ועד לתבוסה חברתית; וציוץ בתדר 50 קילוהרץ מקושר בדרך-כלל למצבים חיוביים. בפועל התמונה מורכבת יותר, והמשמעות של רבים מהקולות לא מובנת היטב לחוקרים. יש תצפיות בשינויי התנהגות בתגובה לקולות, ובכלל זה מענה קולי. לחולדות יש יכולת מצוינת להבחין בין קולות שונים, למשל – חולדות המכירות בני-אדם יכולות לזהות שפות, טון דיבור, קצב דיבור ומבטא, והשמיעה היא אחד מהכלים המאפשרים להן לזהות אישית בני-אדם. ניתן לשער שדקויות שמיעתיות כאלה אובדות במעבדה רועשת, אולם ברן אינה מתייחסת לכך.
איכון הד
יתכן שחולדות יכולות להתמצא בסביבתן בעזרת איכון הד (echolocation או biosonar) – שהוא המערכת המשמשת עטלפים להתמצאות. אמנם במקרה של חולדות לא מדובר ביכולת לבנות תמונה סביבתית באמצעות הד. אולם חוקרים בדקו התנהגות של חולדות עיוורות וחולדות בחשיכה מוחלטת, ונמצא שהן מפיקות צלילים, מעין קליקים. ההנחה היא, שהצלילים פגעו בחפצים סמוכים והחולדות קלטו את הצליל החוזר והעריכו באמצעותו היכן ממוקמים, למשל, מדפים שניתן להגיע אליהם בקפיצה בלבד. ברן אינה מציינת השלכות שיש ליכולת זו על החיים במעבדה.
השפם
חוש המישוש של חולדות דומה ככל הנראה לזה של בני-אדם, עם שני הבדלים בולטים. הבדל אחד טמון בשפם: שערות השפם של חולדות רגישות ביותר, בדומה לקצות האצבעות של פרימאטים. לשערה אחת יש יכולת הבחנה מישושית גבוהה יותר מאשר לגוף כולו. לשערות מיוחדות אלה, שצומחות לא רק בצדי הפנים אלא גם על פרקי הרגלים הקדמיות, יש ייצוג ניכר במוח. בחולדה שגדלה בסביבה עשירה בגירויים, לכל שערה כזו יש ייצוג מובחן במוח. לחולדה יש יכולת להעביר את השערות באופן נפרד זו מזו על פני משטחים ולהגיע כך להבחנות מישושיות דקות. שערות השפם מסוגלות לקלוט אפילו הבדלי תדר של תהודה מכנית.
הגוף הנצמד
החולדות רגישות באברים נוספים, ובעיקר בפה, באף ובכפות הרגליים הקדמיות, ויש להן גם שערות חישה על כל הגוף. לחולדות יש רגישות מישושית כוללת, שאינה דומה לתכונות אנושיות: הן מעדיפות להיצמד למשטחים אנכיים (קירות). ככל שהן חוששות יותר, כך הן מרבות להיצמד לקירות, ואולי תכונה זו אינה רק מישושית אלא קשורה ברצון של החולדה להימנע מחשיפה לאור.
מישוש במעבדה
הכלובים העירומים במעבדות מונעים התפתחות תקינה של חוש המישוש. האזור במוח שאחראי על המישוש, נותר מצומק וללא הבחנות ברורות בתוכו. כאשר מספקים לחולדות "העשרה", האזור הרלוונטי במוח גדל פי 1.5. בתנאי מעבדה רגילים, האזור במוח שאחראי על הרגליים האחוריות נותר מנוון ולכן חולדות מבוגרות מתקשות ללכת – נכות שניתן למנוע על-ידי "העשרה". היעדר מגע גופני עם חולדות מוביל לנשיכה עצמית ולהתעסקות יתירה בזנב.
מעבר לדלות הסביבתית והחברתית, נהוגה במעבדות התקפה ישירה על חוש המישוש: ברירה מלאכותית של מכרסמים ללא שפם או עם שפם קצר מאוד, ולעתים ללא פרווה בכלל. קורה גם שחולדות קוצצות זו את שפמה של זו – תופעה נפוצה יותר בעכברים. חולדות נטולות שפם מתקשות להתמצא בסביבתן והן מסתמכות יותר על חוש הראייה, במידת האפשר. השפם חיוני כדי להתחמק מנשיכות בזמן קרבות – בעיה נפוצה כאשר מכניסים חולדות זרות יחד לכלוב אחד. השפם חשוב גם לשחייה – הוא מסייע להשאיר את הראש מעל לפני המים, וחולדה ללא שפם עלולה לטבוע. מאחר שהשימוש במבוכי מים ובמבדקי שחייה אחרים נפוץ במעבדות, גם זוהי בעיה משמעותית.
מה מריחות וטועמות חולדות?
חוש הריח
לבני-אדם יש חוש ריח מנוון במידה חריגה בקרב היונקים, ואין זה מפליא שרק מעט ידוע על חוש זה בחולדות. לא זו בלבד שחוש הריח שלהן הרבה יותר רגיש משלנו, אלא הוא גם כולל איבר נפרד, שאצלנו קיימים רק שרידים מנוונים שלו: איבר יעקובסון (vomeronasal organ). אם חוש הריח ה"רגיל" מתמקד בריחות משתנים ובמשמעותם, הרי שאיבר יעקובסון מתמקד בריחות המופרשים מגוף החולדות ומשמשים לתקשורת ביניהן (פרומונים). מולקולות הריח מוגשות לאיבר על-ידי פעולת ליקוק.
במעבדה, אפילו חולדות המוחזקות בבידוד שואבות מידע על שכנותיהן באמצעות הריח. יש להן בלוטות ריח רבות במקומות שונים על גופן, המעבירות לחולדות אחרות מידע על זוויג החולדה, הזמינות שלה לרבייה, הקירבה הגנטית לחולדה המריחה, רמת הדומיננטיות, המצב הבריאותי והזהות האישית.
ריח ומין
ההתנהגות המינית של חולדות מתווכת במידה רבה על-ידי ריח. ריח זכרים מאיץ את הבגרות המינית בנקבות, ומחזור הביוץ שלהן מושפע מהריח של זכר בסביבה; בהיעדרו, המחזור מאבד מסדירותו. בעכברים, ריח זכר לא מוכר עלול לגרום הפלה בנקבות הרות. במקביל לכך, ריח נקבות – בעיקר מבייצות – מעורר את הזכרים להשאיר סימני שתן בסביבתם וליזום התנהגות מינית.
האם והגורים
ריחות חשובים אחרים מתווכים בין האם לגורים. הגורים מפרישים פרומון שמעורר את האם ללקק את הגור, ואילו האם מפרישה ריח המנחה את הגורים אל הפטמות, וריח הגורם לגורים להישאר בקן ולהפחית פעילות. נקבות הרות מפרישות פרומון שמונע מזכרים קרובים להרוג את הגורים. במעבדות, ניקוי הכלוב גורם לעתים להרג גורים על-ידי זכרים, כנראה בגלל סילוק הריח המיוחד.
זכרים ותוקפנות
בין זכרים מוכרים וקרובים של חולדות, מתעוררת תוקפנות מעטה ביותר. אולם זכרים נוטים להגיב בתוקפנות כשהם פוגשים ריח של זכר לא מוכר. זכרים בעלי מעמד חברתי נמוך מגיבים בהתגוננות לריח זכר דומיננטי. בזנים מסוימים של עכברים, ואולי גם של חולדות, התנוונה היכולת לזהות עכברים אחרים דרך הרחה; התוצאה היא תוקפנות מופחתת. ניקוי כלובים שעכברים כלואים בהם, מסיר ריחות מוכרים ומעורר תוקפנות בין זכרים; אולם בחולדות הוא מעורר עימות לא אלים. במעבדה ניתן גם לנצל את תקשורת הריחות כדי למנוע עימותים אלימים כשכולאים יחד חולדות זרות: אפשר לתת לחולדות להתרגל זו לריחה של זו לפני המגע הגופני, או לפזר ריח נייטרלי זר.
תקשורת מצוקה
חולדות נמשכות למקום שיש בו ריח של בנות מינן, אבל אם הריח השתחרר במהלך חוויה לא נעימה, הוא מרתיע. במצבים אלימים במיוחד, הרווחים במעבדות – כגון הלם חשמלי, העברה בין חדרים או חנק בפחמן דו-חמצני – החולדות מדיפות ריח אזעקה, שעוצמתו גוברת ככל שהחולדה סובלת יותר. ריח זה גורם לחולדות אחרות לקפוא במקום, להפחית פעילות, להעלות את טמפרטורת הגוף, להשתין והפגין חששנות. חוויה קודמת מגבירה תגובה זו: חולדות שעברו הלם חשמלי, מגיבות ברתיעה מוגברת לריח של חולדות אחרות שעברו הלם. הרגישות של חולדות לריחות המצוקה גורמת לכך שתחושת המצוקה פוקדת כל חולדה הנמצאת בטווח הרחה מחולדה סובלת. במעבדה, אפילו חולדות שלא נפגעו, נחשפות לריחות אלה באופן ישיר או דרך ציוד שנגע בחולדות פצועות, חולות או בהליכי ניסוי. לא נערך כל מחקר על ניקיון יעיל של ריח האזעקה מציוד מעבדה.
חולדות מדיפות גם ריח מיוחד בעקבות תסכול או ציפייה והיעדר תגמול. זה גורם רתיעה, אך לא פחד. חולדות גם מדיפות ריח מיוחד בעקבות סיפוק על "תגמולים", אבל המשיכה לריחות אלה הרבה יותר חלשה מהרתיעה מריחות האזעקה.
תקשורת על מזון
חולדות לומדות על מזון מריח חברותיהן. ריח הנשימה של חברותיהן לכלוב גורם להן להעדיף מזונות חדשים שנאכלו על-ידי החברות, ואילו הרעלה של אחת החולדות מעוררת בחברותיה דחייה חזקה מפני המזון שאכלה החולדה המורעלת. גורים יונקים מדיפים ריח ספציפי, המשפיע על אמם בלבד: האם תימנע ממזון חדש ומזיק שאכלה, זמן קצר לפני שהגורים חולים.
ריחות במעבדה
כלובי החולדות מוצפים בריחות – מהחולדות עצמן, מחומרי מצע, ממזון, מהפרשות ומדטרגנטים. ניקוי הכלוב משנה בפתאומיות את סביבת הריח וגורם שינויי התנהגות. מקור אחר לריח במעבדה הוא האנשים. חולדות מסוגלות לזהות ריח של אנשים שונים עקב הבדלי ריח גנטיים וסביבתיים, כגון תזונה ועישון, והן מגיבות לאנשים השונים באופן שונה. יתכן שהן חוששות באופן אינסטינקטיבי מריח אדם. בנוסף לכך, אנשים נושאים עליהם ריחות אזעקה או "תגמול" של חולדות אחרות, וריח חיות שדבק בהם בחוץ עלול להפחיד את החולדות – הן פוחדות באופן מולד מריחות טורפים, כגון חתולים.
גם ריחות ממקור סינתטי עלולים להשפיע. השפעת הריח של דטרגנטים שונים לא נחקרה, אולם נמצא שכמה חומרי ניקיון מעוררים תגובה הדומה לתגובת החולדות לריח טורפים. חומרים אלה נמצאים גם בסוגי דיו, דבקים וצבעים. סימון צבע של מכרסמים עלול אפוא לגרום להם חרדה ולפגוע במעמדם החברתי בכלוב. כמו כן, ריחות רבים שנעימים לאנשים, עלולים לעורר תגובות אחרות בחולדות. למשל, שמן ורדים מקטין חרדה, שמן הדרים עשוי לשכך כאבים ואילו מנטה עלולה לגרום מוות בגורים.
חוש הטעם
בכל הנוגע לחוש הטעם, הבעיה במעבדות היא לאו דווקא חוסר ידע, אלא התעלמות מצרכי הטעם של חולדות, שהם ככל הנראה דומים למדי לצרכים שלנו. כמונו, חולדות נוטות לטעום מזונות רבים ולזכור את התוצאות. הן חוששות ממזון חדש, מרבות לצרוך ממנו לאחר שהתגברו על החשש, ולומדות במהירות להימנע ממזון מזיק. כמונו, הן מבחינות בטעמים של מתיקות, מליחות, חמיצות ומרירות, והטעם הנפוץ במזונות חלבוניים (umami). מתיקות ו-umami מושכות אותן, וכך גם חמיצות ומליחות בריכוז נמוך, לעומת רתיעה ממרירות. הן נרתעות מחריפות אלא אם התרגלו למאכל חריף. תחושת הטעם שונה מעט בין זוויגים וזנים שונים.
טעם במעבדה
חולדות במעבדה טועמות חלב אם, הפרשות גוף, פני השטח של הכלוב, ולעתים גם ידי אדם או כפפות ומצע. אולם לרוב מאכילים אותם בפתיתים או באבקה מסוג אחד ומונעים מהן לטעום טעמים חדשים. יתכן שהחדגוניות מגדילה את החשש שלהן מפני חידושים ופוגעת בחוש בכללו, אך ידוע על כך מעט מדי.
חולדות בטבע נוטות לבחור מזון המתאים לצרכיהן, אולם כמו בני-אדם, הן נוטות להשמנת-יתר כשמספקים להן מזון מתוק ושומני. המזון התעשייתי האחיד מונע מהן לווסת את תזונתן בהתאם לצרכים האישיים, וכך האחידות הכפויה בתפריט מחזקת את ההבדלים הפנימיים בין הפרטים. המזון התעשייתי אמור להיום "שלם", אולם ידועים תוספים בעלי השפעות ספציפיות על בריאות החולדות, עובדה המעלה תהיות לגבי שלמות התפריט הקבוע.
העשרה תזונתית
כאוכלות-כל לא מתמחות, חולדות זקוקות לגיוון רב בתפריט והן מעדיפות לחפש את המזון ולטפל בו – וכל זה נמנע מהן במעבדה. למרות זאת, הנושא של גיוון במזון בתור "העשרה סביבתית" כמעט שלא נבדק. לדברי ברן, פיזור זרעים ואגוזים בתוך המצע תופס רק חלק זעיר מהתפריט ולכן אינו פוגם באחידות שהנסיינים מעוניינים בה; הפיזור מעניק לחולדות שעות של חיפוש ועניין. הן ערניות מאוד כבר כשהן שומעות את פיזור הזרעים בכלובים אחרים. בעיה אחרת בגיוון היא השמנה, אולם קיימים תוספי טעם נטולי ערך תזונתי, שמכרסמים אוהבים; בעכברים למשל, תוספת טעם פינה-קולדה הגדילה את מספר הגורים שנגמלו.
מזון וניסויים
לעתים קרובות מלעיטים חולדות בכוח בתרופות ובחיסונים, באמצעות צינור המוחדר לקיבה דרך הפה. זוהי פעולה אלימה מאוד וקשה לביצוע מדויק, העלולה לגרום מצוקה קשה, בעיות נשימה ולעתים מוות. ברן מדגישה שניתן להחליף את ההלעטה בהכנסת החומר לתוך מנות טעימות, שהחולדות יאכלו מרצונן. פירות, ג'לטין בטעם בשר בקר ושוקולד הם אפשרויות מוכרות.
נוהג אלים נוסף במעבדות הוא ענישה או שלילה (כגון הרעבה) כדי להכריח את החולדות לבצע משימות. ברן מזכירה שחולדות יעבדו ברצון עבור מזונות מועדפים, למשל, והן יעשו זאת בעיקר בשעות הערות הטבעית שלהן. התגמול החיובי יכול אפוא להחליף את הפעולה הפוגעת. בנוסף לכך, נהוג להרעיב חולדות יום לפני ניתוח או זריקה, וגם נוהג זה ניתן להחליף – במתן קוביית סוכר – מבלי לפגוע בתוצאות הניסויים.
לסיכום, הסקירה של ברן רצופה חורים: חסר מידע בסיסי על העולם החושי של חולדות. עם זאת, ידוע עליהן לא מעט. בדרך-כלל מסתבר שהן תופסות את העולם באופן שונה למדי מאתנו, ולכן האנשים במעבדות לא שמים לב כשהם פוגעים בחולדות שבשליטתם. אולם ביסודה של הפגיעה לא עומדת אי-ידיעה, אלא חוסר אכפתיות והזנחה. הידע הקיים מספיק לביצוע שינויים מהותיים. הנדירות של שינויים אלה נובעת מהיחס לחולדות בתור מכשירי מחקר ולא כאל יצורים חיים ומרגישים.
