פגיעה בבעלי-חיים ועבדות
על ספרה של מרג'ורי ספיגל, בעקבות קמפיין PETA
קמפיין PETA
ב-13.8.2005 התפרסמה בעיתונות האמריקנית הידיעה שארגון PETA "ישקול מחדש" את המשך הקמפיין "האם בעלי-חיים הם העבדים החדשים?" בעקבות מחאת אנשים המפרשים באור שלילי את השוואת העבדים השחורים לחיות. הקמפיין הנודד מורכב מ-12 לוחות המופיעים גם באתר האינטרנט "שחרור בעלי-החיים". הלוחות, ששלושה מהם מופיעים כאן, כוללים טקסטים קצרים עם זוגות של תמונות – מצד אחד דימוי הקשור בניצול חיות ובמקביל לו דימוי הקשור בניצול בני-אדם, רובם עבדים שחורים. נושאי הלוחות הם מכירות פומביות, הכאה, כליאה, הובלה, סימון וכדומה. החל מ-14.7.2005 ביקר הקמפיין ב-17 ערים מתוך 42 ערים מתוכננות. קמפיין קודם של PETA, "שואה על הצלחת שלך", שבמרכזו השוואה (הקבלה) בין בעלי-חיים בחקלאות לקורבנות השואה, החל בפברואר 2003 והסתיים בהתנצלות פומבית של נשיאת הארגון (5.5.2005).
שאלות זנוחות
האם השוואת ניצול בעלי-חיים לעבדות מועילה לבעלי-החיים? זוהי שאלה אמפירית המצריכה מחקר על תגובות הקהל להשוואות (הקבלות). לא אעסוק כאן בכך וגם לא בשאלה, האם השוואות כאלה מוצדקות מבחינה מוסרית לאור העובדה שיש הנפגעים מהן. אולם כשאלה תיאורטית אין ספק שהנושא ראוי למחקר רציני, והתעלמותם של היסטוריונים ממנו אינה מעידה על חוסר חשיבותו אלא על טאבו ודעות קדומות. הטקסט המקיף ביותר שפורסם בנושא הוא כנראה ההשוואה מעוררת האימה: עבדות של בני-אדם ובעלי-חיים, מאת מרג'ורי ספיגל (שפיגל). זהו ספרה המוכר היחיד של ספיגל, שהיא גם צלמת ומייסדת ארגון לחינוך סביבתי בניו יורק. הספר, שפורסם לראשונה ב-1988 ופורסם שוב ב-1996 במהדורה מורחבת, כולל פחות ממאה עמודי טקסט וכ-35 תמונות; אין בו מחקר שיטתי אלא חומר רטורי בעיקרו. עם זאת, יש בספר רעיונות רבים הראויים למחקר היסטורי, ובהיעדר מקורות מעמיקים יותר בתחום, ספרה של ספיגל מומלץ לקריאה.
אחדות הרוע
ספיגל מעמידה ניצול בעלי-חיים לצד העבדות באמריקה בהנחה שההשוואה מאירה מהות כללית משותפת. מוקד העניין של ספיגל הוא פחות הדמיון שבין בעלי-החיים לאנשים המשועבדים, ויותר הדמיון שבין מערכות המכוננות דיכוי:
"נוסף לכך, כל דיכוי מסייע לתמוך בצורות שליטה אחרות. לכן זה חיוני לקשר במחשבתנו בין דיכויים, לחפש את ההיבטים המשותפים שהם חולקים ולפעול נגדם כאחד, במקום לקבוע סדרי עדיפויות של סבלם של קורבנות [...]. כי כאשר אנו קובעים סדרי עדיפויות אנו מתאחדים למעשה עם ה'אדון'. אנו מחליטים שאינדיבידואל או קבוצה אחת חשובים יותר מאחרים, מחליטים שכאבו של אינדיבידואל אחד הוא פחות חשוב מזה של האחר. [...]
"הבה נזכור שעבור אלה שיש להם מנטליות של אדונים, לעיתים קרובות יש הבדל קטן מאוד בין קורבן אחד למשנהו. כאשר הן שחורים הן חיות נתפסים בתור 'ברי דיכוי', ההתאכזרות הנהוגה כלפיהם לובשת צורות דומות." (עמ' 30)
אפולוגטיקה של אדונים
ספיגל מקדישה כמחצית מן הספר לתיאורים היסטוריים של הדמיון המנטלי בין האדנות הנהוגה כלפי חיות לאדנות כלפי העבדים. הדמיון משכנע, אם כי השלכותיו המעשיות אינן ברורות. למשל, חלק ממצדדי העבדות הציגו את השחורים כמין ביולוגי אחר מהלבנים, בתור קוף אדם (ape), סיווג שתרם ללגיטימציה לטפל בהם כפי שנהוג לטפל בחיות. שחורים כונו בשמות של חיות בתור כינויי גנאי שחלקם שרדו עד ימינו. כל עוד תוארו השחורים כעבדים, ייחסו להם "צייתנות כלבית" ותכונות של חיות מבויתות. לעומת זאת, עבדים משוחררים או נמלטים תוארו כחיות בר פראיות, כטבע מאיים וכאוטי שיש לשלוט בו או להשמידו, ואפילו ככלבים חולי כלבת. ספיגל מציגה הקבלות בין המוטיבציות הכלכליות לעבדות ולניצול חיות, אם כי היא טוענת שלמניע הכלכלי קודמת אדישות מוסרית כלפי הקורבנות; זאת בסיוע תירוצים דתיים, והחל מהמאה ה-19 גם תירוצים מדעיים, ובצירוף עם הסתרת הפגיעה מעיני הציבור.
מסחר
ספיגל מציגה קווי דמיון בין המסחר בעבדים ובין המסחר בחיות, אמנם כמעט ללא טענות על המשכיות היסטורית בין התחומים. חטיפת ילדים באפריקה למכירה בחוף ולמשלוח לארצות-הברית הייתה נפוצה בימי העבדות, כמו גם הפרדת הורים מילדים, הפרדה בין בני-זוג וכפיית נישואין בתוך אמריקה. ספיגל משווה זאת להרס משפחות הנהוג במסגרת ציד חיות בר והמסחר בהן, אך גם מקשרת זאת באופן רופף יותר להרס משפחות של חיות בחקלאות התעשייתית ובמעבדות. היא מציינת שבעלי העבדים ראו בשחורים "רק חיות" המסוגלות להתגבר בקלות על הפרדתן מקרובי משפחתן, תוך הכחשת האהבה השוררת ביניהן וטענה שמדובר ב"תשוקה חייתית" בלבד. החטופים מאפריקה נדחסו לספינות בתוך 3-2 קומות נמוכות, על מצע עץ ללא ריפוד וללא אוורור הולם. כ-15 מיליון חטופים שרדו מתוך 40-30 מיליון איש שנחטפו. תנאים אלה דומים ביותר לתנאי ההובלה הימית של צאן ובקר. ספיגל מזכירה מקרה אחד שסוחרי העבדים הסתמכו בו על תקדים משפטי מתחום החיות: בעל עבדים שהשליך עבדים לים והפסיד בכך כסף זכה במשפט בדמי הביטוח, כי לחבר-המושבעים "לא היה ספק... שמקרה העבדים זהה למקרה שהיו זורקים בו סוסים מהסיפון" (עמ' 57). מסעות העבדים הסתיימו במכירתם בשווקים הדומים לשוקי בקר. העבדים הופשטו ועברו מישוש כדי לבדוק את שריריהם ואת השומן שבגופם, כמו סוסים ובקר בשווקים. לאחר המסע, היו שפיטמו במכלאות עבדים שרזו, בדומה לפיטום חיות שרזו בהובלה ממושכת. עבדים גם סומנו בברזל מלובן, בדומה לצאן ולבקר. הם אולפו לצייתנות (המונח המדויק יותר באנגלית הוא break) בדומה ל"חיות עבודה", והיו אנשים שהתמחו באילוף עבדים "בעייתיים".
ציד
עבדים שנמלטו ספגו יחס דומה ליחס הנהוג כלפי "חיות ציד". לעיתים היו אלה אותם ציידים עצמם שעברו מציד אדם לציד איל ושוב לציד אדם. כינוי מקובל לשחורים היה buck – אייל זכר הוא הקורבן החביב על ציידים, וכינוי אחר היה coon – רקונים ניצודו ונאכלו על-ידי הדרומיים. עבדים נמלטים ניצודו בשיטות הדומות לציד רקונים, והיו שהחזיקו כלבים שאומנו לצוד שחורים. קיים דמיון רב אפילו בין ציידי "מזכרות" (כגון עורות וראשים) של חיות גדולות לציידי העבדים הנמלטים. ספיגל מצטטת את מישל ראסל, כותבת שחורה, שלדבריה "המטאפורות הביולוגיות אמרו לנו, במונחים שאינם משתמעים לשתי פנים, איזה סוג של חיה ראו בנו האנגלו-אמריקאים. תוצאות התפיסות האלה בפועל: השיפודים והתומכות שצלו אותנו עליהם לאחר הציד. גופותינו שהושחתו עושנו ונמכרו כמזכרות." (עמ' 63)
האומנם אחדות הרוע?
כוח המשיכה של רעיון "המהות המשותפת" הוא גם המקור לחולשת ספרה של ספיגל. ההשוואות בין תופעות חברתיות-היסטוריות שונות בעייתיות מבחינות רבות. אצל ספיגל, ההתעקשות על מהות אחת פוגעת בהבנת תופעות היסטוריות רבות השונות זו מזו בכל פרט ומובן – מלבד היותן קשורות ברוע. כך, ספיגל בקושי מתייחסת להעבדת חיות בפרך – התחום המתבקש ביותר להשוואה עם עבדות אנושית. תחת זאת היא כורכת יחד את כל תחומי הניצול של בעלי-חיים, ובכלל זה הניצול התעשייתי של חיות בחקלאות, שהדמיון בינו לבין כל תופעה אחרת עלי אדמות הוא דמיון שטחי בלבד. הבעיה ניכרת למשל בשימוש בתמונות. ספיגל, בדומה לקמפיינים של PETA אחריה, מציגה צמדי תמונות דומות לכאורה. כמה צמדים מציגים בצד אחד עבדים כבולים במתקן ריסון לצד חיות במתקן דומה למראה. אך בעוד העבד נכבל במתקן כעונש שנועד לשבור את רוחו ואת רוח חבריו לגורל, החיה נמצאת בשלב שגרתי וקבוע של הליך מסוים (כגון ריסון ארנבונים במבדקי רעילות). נגד העבד מדובר באלימות אישית, חריגה, המופעלת באופן ראוותני, מכאיב ומשפיל במתכוון, מתוך הכרה בקיומו כיצור חברתי ובעל רצון; ואילו הארנבון סובל מאלימות המופעלת באופן אחיד נגד האוכלוסייה כולה, ללא כוונת אלימות אלא מתוך הנחה שארנבונים הם לא יותר מציוד מעבדה שנוטה לזוז באופן המפריע לניסוי. שתי הפרקטיקות זוועתיות, אך הדמיון ביניהן שטחי, וההשוואה (האילמת, במקרה זה) מטשטשת את ההבדלים בכוונות, בתנאים ההיסטוריים שיצרו אותן ובפרקטיקות עצמן.
מ"מהות משותפת" לסיבתיות היסטורית
למרות הביקורת שלעיל, ספיגל מציגה תחומים רבים של דמיון היסטורי ממשי בין העבדות הגזענית בארצות-הברית ובין ניצול בעלי-חיים בתחומים מסוימים. לעיתים היא אף מצביעה על המשכיות היסטורית וקשר סיבתי בין התופעות, אם כי אין לה עניין מיוחד בסיבתיות היסטורית ולכן היא ממעטת לבחון סוגיות כאלה. כמעט כל הקשרים הסיבתיים מצביעים על הפגיעה בחיות כהשראה מנטלית וכתקדים פרקטי לפגיעה בעבדים – ולא להפך. זו, כשלעצמה, צריכה להיות עילה מספקת להתייחסות רצינית מאוד לנושא, אפילו בעיני מי שעצם השוואת בני-האדם לחיות משפילה בעיניהם.
פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 217, 26.8.2005.