חיות כסמלים
ניצול חיות סמלי והשלכותיו על ניצולן הממשי
העולם הממשי
רוב האנשים בארצות המערב פוגשים באופן יומיומי, מגיל ינקות, בכלבים, בחתולים ובחיות מבויתות אחרות בבית ובחוץ. הילדים שומעים ורואים מדי יום ציפורי בר וחסרי חוליות שונים, ונתקלים לא פעם בחיות אחרות, כגון סוסים המושכים עגלות, צאן ובקר במרעה או חיות בר הכלואות בגן חיות. כמעט כל הילדים גם מוקפים מינקות בשרידי בעלי-חיים ובהפרשותיהם, בצורת בשר, עור, חלב, ביצים ועוד. ברבים מהמוצרים האלה טושטש המקור החייתי, אבל מהות המוצר נשמרת בבירור בשפה. בקיצור, חיינו מלאים בחיות, באופן ממשי.
שימוש סמלי בחיות
כשפעוטות נתקלים בחיה או חושבים עליה, הם עשויים לראות בה במתכוון דבר-מה אחר ממה שהיא באמת. היכולת להתייחס לדבר אחד בתור ייצוג של משהו אחר, ניכרת בנו כבר בסביבות גיל שנתיים. פעוטות בגיל זה מתחילים להשתמש ביכולת לחשיבה סמלית, כשהם מעמידים פנים שעצם מסוים הוא עצם אחר. בין השאר, הם מתחילים להתייחס לחיות שונות כמייצגות אנשים אחרים או את עצמם, או כהתגלמות של תכונות גופניות ונפשיות שונות.
ההתייחסות לחיות בתור ייצוגים של דברים אחרים ממשיכה בגילאים מאוחרים יותר. חיות עשויות להופיע בחלומותינו בתור סמלים לדמויות אדם או לתכונות מסוימות. באמנות החזותית ובספרות, דמויות של חיות נושאות משמעות פרטנית עד כדי כך, שכדי להבין את משמעות היצירה יש לעתים צורך במילון סמלים. דימויים של חיות משמשים כסמלים של חברות מסחריות, של מפלגות ואפילו של מדינות. ובתרבויות אחרות (שהדים שלהן ניכרים במערב בתנועת הניו אייג') עשויות חיות לקבל מעמד של אלים או של חיות טוטם.
אפשר להימנע מזה?
האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס כתב ש"חיות הן טובות למחשבה". קל ונוח להדביק לחיות תכנים מתוך העולם האנושי. למעשה, קשה שלא לעשות זאת. מכיוון שחיות פועלות בעולם בדרכים הדומות למדי לדרכים אנושיות אך אינן מנסחות את הוויתן במילים ואינן מתנגדות לניסוח שלנו, קל לנו לזהות בהן כוונות, מאבקים, חיי חברה וחיי משפחה – ולעשות זאת במילים המביעות תכנים מעולמנו. חלק משמעותי מתכנים אלה נוצר באופן ספונטני. כפי שהבחינו מייסדי הפסיכואנליזה, ילדים מרבים לחלום על חיות, שניתן לייחס להן משמעויות סמליות עבור הילד. וכפי שהבחינו מבקרות פמיניסטיות, חוקרי בעלי-חיים, המתבוננים בהתנהגות של חיות מתוך יומרה לאובייקטיביות, אינם מצליחים להימנע מלכפות את מושגי החברה האנושית שלהם על חברת החיות – למשל, לזהות בחברת החיות "שליטה גברית" או "שיתוף-פעולה נשי".
אבל מה רע בזה?
על פני הדברים, השימוש בחיות כסמלים הוא נחמד ולא מזיק – בסך הכל דרך לחשוב על חיות, להזדהות איתן ואף להעניק להן כבוד. לאינטואיציה הזו יש בסיס במציאות. בילדות, דמויות מואנשות של חיות, מהוות בסיס להזדהות איתן ולפיתוח רגישות מוסרית כלפיהן – מהעופר במבי ועד לדג נמו – ואפילו כלפי חרקים (למשל: Bee Movie, שתורגם ל"חיי כדבורה"). הפיכתן של חיות לסמלים מביאה לעתים להגנה על החיות האמיתיות: דובי קוטב כסמל לשינוי האקלים (ומושא לחקיקת הגנה מיוחדת), הדוכיפת כציפור הלאומית (פרויקט של החברה להגנת הטבע, שנועד להעלות את המודעות לצורך בשמירת הטבע בארץ), או היגואר כסמל של חברת המכוניות (החברה תרמה לפרויקטים להגנה על היגוארים במרכז אמריקה). מחוץ להקשר המודרני, חיות שמיוחסת להן טומאה מוגנות מפני ניצול חקלאי, וחיות ממינים שנחשבים כחיות טוטם זוכות בדרך-כלל להגנה מיוחדת. כל אלה הם מקרים אמיתיים, אך האם הם טיפוסיים?
מעבר לגזענות
הנטייה להתייחס לדבר אחד בתור ייצוג של משהו אחר חלה לעתים גם על בני-אדם. כאן המשמעות השלילית של השימוש הסמלי בולטת יותר לעינינו. השימוש באנשים כסמלים ייחשב כלגיטימי רק כשהסמל הוא אינדיבידואלי מלכתחילה (דיוקן צ'ה גווארה כפריט אופנה הצהרתי) או כשהסמל כה כללי עד שאין בו כמעט שום סימן זיהוי קבוצתי (דמות אישה וגבר על דלתות שירותים ציבוריים – ואפילו דמויות כאלה הן מושא לביקורת על סטריאוטיפים של מגדר ולבוש).
בעיניים גזעניות, קבוצות אתניות אחרות מסמלות לעתים קרובות יצריות מסוכנת ובזויה. די בכך כדי להפוך כל שימוש סמלי בזהות אתנית לחשוד. הגזענות מאפשרת להשתמש בבן או בבת "טיפוסיים" של קבוצה אתנית מסוימת בתור סמל של חברה מסחרית, למשל. סמלים כאלה אמנם קיימים גם בחברה ששואפת לתקינות פוליטית, אך הם מאבדים בהדרגה את הלגיטימיות שלהם, ובצדק: השימוש בדמות "טיפוסית" לקבוצה מסוימת מוחק את האינדיבידואליות של חברי הקבוצה, כאילו ניתן להחליפם זה בזה. מתוך המגוון האינסופי של האנשים שמרכיבים את הקבוצה, הסמל מותיר לא יותר מאוסף קטן של סטריאוטיפים. גם כשמדובר בסטריאוטיפ חיובי על פניו (למשל: אסייני כסמל לאינטליגנציה, או יהודי כסמל להצלחה כלכלית-חברתית) חברי הקבוצה יתקוממו ודאי בגלל עצם השימוש בסטריאוטיפ. איש אינו רוצה לסמל תוכן שונה ממה שהוא באמת. גם אם אין לכך השלכות שליליות נראות לעין, נדמה שהן אורבות אי-שם בעתיד.
המצב ביחס לחיות שונה לחלוטין. איש לא יתקומם נגד חשיבה סטריאוטיפית על חיות – כל עוד מדובר בסטריאוטיפ חיובי על פניו (למשל, כלבים מ"גזעים מסוכנים" כהתגלמות הכלב הביתי החביב). השימוש בסמלים חזותיים ומילוליים של חיות הוא במידה רבה חסר הבחנה. כל אדם, יהיו עמדותיו ומנהגיו כלפי חיות אשר יהיו, עשוי להשתמש בסמלים המוחקים את האינדיבידואליות של החיות, מעוותים את זהותן החייתית, מציגים אותן באופן מגוחך – או בסמלים המציגים חיות המעוררות אמפתיה והתפעלות. כך, סמלים רבים של ארגונים להגנה על בעלי-חיים אינם ניתנים להבחנה מסמלים של חברות מסחריות, שמתקיימות על ניצול חיות כאלה. מחיקת האינדיבידואליות וחיזוק הסטריאוטיפ מתקבלים בכל המגזרים ללא הרהור ביקורתי. מנצלי החיות אף אינם נמנעים מלהציג דימויים של חיות מעוררות אמפתיה, משום שאיש אינו מתייחס לדימויים אלה כאל ייצוג רציני של החיה.
סמל כטשטוש המציאות
הדוגמאות שהוזכרו לעיל כשימוש סמלי חיובי בחיות הן חריגות. במקרים מיוחדים אלה (במבי, נמו, בייב, ווילבור וכדומה) התוכן הזר, האנושי, הודבק לדמות החיה במסגרת תיאור מפורט של נסיבות החיים של חיות ממין זה במציאות, עם האנשה במינון המדויק שנחוץ כדי לסייע לאדם להזדהות עם החיות. אולם דמויות כגון חזרזיר ב"פו הדוב" ממחישות שימוש סמלי טיפוסי יותר בחיות. חזרזיר מגלם בעיקר את תכונת החששנות, וכמו המוני צעצועי חזירים, קופות חיסכון ודמויות בסרטים מצוירים – הוא אינו קשור לחייהם של חזירים ממשיים או לבשרם המת. התוכן האנושי הזר השתלט כליל על העטיפה החייתית. איש מבין אוכלי בשר חזיר לא ישקול לעבור לצמחונות בעקבות קריאת "פו הדוב", גם אם חזרזיר הוא הדמות האהובה עליו.
הנתק בין הדמות הסמלית לבין החיות הממשיות נושא השלכות מעשיות. האינטנסיביות של השימוש בחיות כסמלים מטשטשת את הממשות שלהן. בספר חדשני על חיות בחייהן של ילדים (Why The Wild Things Are), מזכירה גייל מלסון שפרויד, יונג וממשיכי דרכם בתחום הפסיכולוגיה, הכירו במשקל העצום שיש לחיות בתודעתם של ילדים (למשל בחלומותיהם) אולם בו-בזמן הם התעקשו לזהות בחיות אלה סמלים ותו לא. מלסון מזכירה, שילדים מוקפים בחיות ממשיות ולכן הן מופיעות במחשבותיהם לא רק כביטויים סמליים של תוכן זר, אלא גם כדמויות ה"מגלמות" את עצמן. הפסיכולוגים, כבנות ובני תרבות שמשתמשת בחיות כסמלים ללא הגבלה, מאומנים שלא להבחין בחיים המשותפים האלה. זוהי המחשה לחלק מן הנזק שגורם השימוש האינטנסיבי והבלתי ביקורתי בחיות כסמלים: ההרגל לראות בחיות ביטוי סמלי של תכנים מעולמנו האנושי מקשה על ההבחנה בחיות עצמן. אנו מתאמנים מינקות להגיב לחשיפה לחיות בהפעלת דימיון פרוע תוך התעלמות ממי שנמצא לפנינו.
הכנה לניצול ממשי
הניסוח "חיות הן טובות למחשבה" הוא וריאציה מתחכמת על "חיות הן טובות למאכל". בשני המקרים מדובר על שימוש בחיות לתכלית אנושית, תוך התעלמות מהן בפני עצמן. קיים פער עצום, כמובן, בין שימוש סמלי לבין שימוש בפועל. כשמדובר בשימוש בבני-אדם, השימוש הסמלי נחשב לכל היותר כבלתי תקין פוליטית, בעוד ששימוש באנשים בפועל הוא לעתים קרובות פשע. קיים פער דומה בין השימוש הסמלי בחיות לבין השימוש הממשי בהן, אלא שאנו מתייחסים אחרת לתחום זה כולו. אכילת חיות אינה נחשבת כפשע אלא בעיני אחדים מבינינו וללא כל גיבוי להשקפה זו מצד נורמות חברתיות וחוקי מדינה; במקביל לכך, השימוש בחיות כסמלים אינו פוגע ברגישויות החברתיות של איש. כשם שהשימוש הסמלי בבני-אדם מעורר רגישויות חברתיות משום שהוא מצטייר כלגיטימציה לשימוש ממשי, כך השימוש הסמלי בחיות מתקבל ללא ביקורת משום שהוא מבטא את הלגיטימיות של הניצול הממשי.
יתירה מזאת, השימוש הסמלי בחיות לא רק מבטא מציאות, אלא גם תורם ליצירתה. ניצול אדיש של הזולת מגיע לשיא היקפו ועומקו בזכות אימון והרגלים, שמאפשרים לנו שלא להבחין עוד בניצול. השימוש הסמלי שאנו עושים בחיות, כמעט מגיל אפס, מהווה אימון כזה. הרגלנו את עצמנו לראות בתרנגולת כלי ריק, שלתוכו ניתן ונהוג לצקת תכנים סמליים של פחדנות או פטפטנות, כשם שאנו רגילים לראות בעיט כלי ריק, שניתן ונהוג לראות בו תעוזה או זהות לאומית. להרגלים כאלה יש מכנה משותף: ההרגל לראות בחיות כלים ריקים ומוכנים לשימוש. במפגש עם תרנגולת ממשית ועם עיט ממשי, ההרגלים האלה הם שנותנים את הטון.
האם התנגדות לשימוש בחיות כסמלים לתכנים אנושיים יכולה אפוא לתרום לדה-לגיטימציה של ניצולן הממשי? כדי לענות על כך, יש צורך לקרוא תגר על הרגלי חשיבה המשותפים לכולנו, שוחטים וטבעונים כאחד.
