תעשיית תרנגולי ההודו
למעלה מ-630 מיליון תרנגולי הודו נטבחים מדי שנה בעולם. שיטות הברירה המלאכותית, הגידול וההרג של תרנגולי הודו הן בין השיטות האלימות ביותר עלי אדמות. מצבם של תרנגולי ההודו דומה למדי למצבם של תרנגולי הבית בתעשיית הבשר, אך קיימים גם הבדלים בין התעשיות.
תרנגולי הודו בטבע אפרוחי הודו, הימים הראשונים הגוף כאסון תורשתי ימי הלול דרכם האחרונה של תרנגולי הודו להקות רבייה של הודים
כדי להבין מה עובר על עופות אלה בתנאים תעשייתיים, צריך להבין מי הם עופות הבר שמהם נבררו אותם תרנגולים לבנים ונכים מלידה, שנמכרים כיום ללולנים בכל העולם על-ידי קומץ "חברות טיפוח". אמנם, לא פעם קשה לקלוט ולהבין מהו הקשר שבין הצרכים של תרנגולי הבר בבית-גידולם הטבעי לבין הצרכים ששרדו בשיממון של הלול התעשייתי. גם השינויים הגנטיים שעבר המין מעלים תהייה שמא חלק מהצרכים הטבעיים התנוונו. אולם אין ספק, שאותם צרכים טבעיים ששרדו בעופות המבויתים, יכולים להתממש רק לעתים רחוקות – הן בגלל תנאי הלול הקשים והן בגלל נזקים תורשתיים. לפניכם אפוא סקירה קצרה על חייהם של תרנגולי הודו בטבע, כהקדמה לדיון בתעשיית תרנגולי ההודו.
לאחר מלחמת העולם ה-2 נערכו מבצעים גדולים להשבת תרנגולי הודו לטבע (במידה רבה כדי לאפשר מחדש ציד). בתחילה התמקדו המבצעים בלכידת תרנגולי בר, הרבעתם במשקים ושחרור הצאצאים בבתי-גידול טבעיים, שתושביהם המקוריים נכחדו. שיטה זו נכשלה ברוב הגורף של המקרים. הצלחה גדולה יותר נחלה לכידת עופות בוגרים באתרי הטבע המעטים שבהם שגשגו עדיין, ושחרורם באתרים שבהם נכחדו. לפי סקר שנערך בארצות-הברית ופורסם ב-1979, רק 40 מתוך 800 ניסיונות לשחרר תרנגולי הודו ממשקים לטבע הביאו לביסוס אוכלוסיית תרנגולי הודו חופשיים, לעומת 808 מתוך 968 ניסיונות מקבילים בשחרור תרנגולים שנלכדו בטבע.
ההסברים שניתנו לפער גורף זה, מלמדים הרבה על לחצי השבי. מסתבר שתרנגולי הודו עוברים שינוי גנטי דרמטי אפילו תוך דור אחד בשבי: רוב האפרוחים לתרנגולי בר שנולדו בשבי, מנסים להימלט ומתים ממצוקה; הניצולים המעטים שורדים בשבי אך פחות מותאמים לחיי בר. סיבה אחרת לכישלון באקלום אפרוחים שגדלו במשקים היא הבורות שלהם בכל הנוגע לחיים בטבע. אפרוחים זקוקים לידע שהם רוכשים מאמם במשך חודשי התבגרות ארוכים, על טורפים וסכנות אחרות, מקורות מזון, שטח המחיה שלהם והתנהגויות חברתיות. רק עופות בר מחזיקים בידע כזה. סיבה עיקרית שלישית לכישלון היא המחלות והטפילים הרבים שנושאים אפרוחים שגדלו בצפיפות הרבה של משק חקלאי.
תרנגולי הודו מתלהקים בחורף, אז ניתן לראות מאות מהם יחד. לקראת האביב הם מתפזרים לקבוצות קטנות מאוד – 7-4 תרנגולות עם 3-2 תרנגולים. הם לא נאבקים על טריטוריה, אך נוטים לפתח היררכיה חברתית ("מדרג ניקור") לנקבות ולזכרים בנפרד. ההיררכיה יציבה, ללא האלימות המסוכנת שמאפיינת תרנגולי הודו במכלאות. אחד המאפיינים של הנטייה לגבש היררכיה חברתית הוא יכולת טובה לזהות אישית פרטים אחרים לפי המראה והקולות שלהם – עשרות פרטים ואולי יותר. נמצא שתרנגולי הודו מסוגלים לזהות תרנגולים מוכרים שלא פגשו חצי שנה לפחות.
התקשורת בין תרנגולי הודו מורכבת מאוד. לובט וויליאמס זיהה 28 קולות שונים שמשמיעים עופות אלה, ורק אחד מהם (קריאת החיזור) מופק בעוצמה קבועה; שאר הקולות מושמעים בעוצמות שונות, שעשויות להשפיע על משמעות המסר (למשל: עוצמתה של קריאת אזהרה מטיפוס מסוים מעידה על עוצמת הסכנה; תגובת הלהקה משתנה בהתאם לכך). תרנגולי ההודו שולטים במגוון הצלילים העצום הזה מבלי לאבד את היכולת לזהות אישית את קולות חבריהם ללהקה.
הם מתקשרים ביניהם גם במפגני ראווה חזותיים, שהבולט שבהם הוא מפגן החיזור של הזכרים: ניפוח נוצות הגוף תוך הפשלת כנפיים וזקירת הזנב ופרישתו (strut). לכך נלווית לעתים קרובות גם קריאה טיפוסית (gobble). למפגני חיזור אלה מבנה קבוע, אך הם מתעוררים במגוון גדול מאוד של נסיבות, תוך הפגנת הבדלים אישיים ניכרים בין פרטים.
תרנגולי הודו לנים על עצים – בדרך-כלל העצים הגדולים ביותר בסביבה – ומעדיפים ללון על עצים שונים מדי לילה. הלינה בעצים כה חשובה להם, עד שתרנגולי בר שנכלאו במשק וכנפיהם נקצצו, מנסים ללון בעצים גבוהים כשהם מטפסים בקפיצות מענף לענף. בימי סערה נשארים תרנגולי ההודו בעצי הלינה, ומסוגלים לשרוד כך, ככל הנראה, עד כשבועיים.
נקבות תרנגול ההודו, שהן חברותיות מאוד במשך רוב השנה, מתרחקות מכל חברה לקראת הקינון. חוקר אחד מצא שהמרחק בין הקן לבין האתר הקרוב של פעילות חברתית הוא 0.8 ק"מ לפחות. התרנגולות דוגרות על הקרקע במשך כ-26 יממות ברציפות, מלבד הפסקה יומית בת שעה-שעתיים, ולעתים מדלגות אף על הפסקה זו.
חייו החברתיים של האפרוח מתחילים בעודו בביצה, דרך החלפת קריאות עם אמו. האפרוח נזקק ליממה כדי לשבור את הביצה ולהשתחרר, ותוך 24-12 שעות הוא כבר מוכן ללכת אחר האם ולעזוב את הקן. השעות הראשונות שלאחר הבקיעה קריטיות לגיבוש זהותה של החיה שאחריה יילך בחודשים הקרובים וממנה ילמד לשרוד – זוהי ה"הטבעה". בתנאים נורמליים, האפרוח מגיב כך לאמו; אך הטבעה אפשרית גם על חיה אחרת שנמצאת בסביבה עם הבקיעה, ובכלל זה בני-אדם. וויליאם מ. הילי, חוקר שכתב סיכום מקיף על התנהגות תרנגולי הודו, גידל כך אפרוחים רבים. לדבריו, ההטבעה – אפילו על "הורה מאמץ" כמוהו – חיונית ללימוד שיוביל לחיי חברה נורמליים בבגרות; מכיוון שתרנגולי הודו בתנאים תעשייתיים אינם עוברים שום הטבעה (הם בוקעים במדגרות ונמצאים רק בחברת המון בני גילם) הם לא יוכלו, למשל, לקיים התנהגות הורית נורמלית בבגרותם.
התקשורת בין האם לאפרוחים נמשכת בהתמדה. החלפת הקולות המתמדת חיונית כדי שהאפרוחים יזהו אותה ויבחינו בינה לבין תרנגולות אחרות (הם מסוגלים לזהות גם קולות של בני-אדם שונים, ומפתחים במהירות העדפה למטפל הקבוע שלהם). קולות האזהרה של האם, למשל, גורמים להם לקפוא על מקומם או להסתתר, אם כי במקרים מסוימים האפרוחים מצטרפים להתגודדות סביב טורף (כגון נחש). האם, לעומת זאת, מגיבה בהתנהגות מגוננת לקולות אפרוחים באשר הם, עד לגיל 10-8 שבועות, אז היא מזהה את צאצאיה אישית. קולות מתאימים יגרמו לה לחוש אליהם, וקולות אחרים יעוררו אותה לסוכך עליהם בכנפיה. למרות התקשורת המצוינת, האפרוחים פגיעים מאוד על הקרקע. 90-70% מהם נהרגים, רובם הגדול על-ידי טורפים.
כמה ימים לאחר הבקיעה, האפרוחים מפגינים מגוון גדול של התנהגויות שאופייניות לבוגרים, ובכלל זה מפגן ההתנפחות של הזכר, כריעה בנקבה (מחווה לזמינות מינית בנקבה הבוגרת) ומפגני איום – התנהגויות שהאפרוחים מפגינים זה מול זה באופן משחקי, בשני המינים. החל מימי חייהם הראשונים הם רודפים בכוחות עצמם אחרי חרקים, תוך הפגנת עניין רב בכל מה שמלקטת אמם. בגיל יומיים הם כבר משתזפים בשמש, ובגיל 3 ימים עושים אמבטיית חול. עד גיל שבוע, הם מעופפים למרחקים קצרצרים. בגיל שבועיים-שלושה, כשהם מכוסים באופן חלקי בנוצות, האם מובילה אותם ללינה בעצים – מהלך שמרחיק אותם מטורפים רבים ומגדיל מאוד את סיכויי ההישרדות שלהם. בשלב זה, תפריט החרקים שלהם מוחלף בתפריט צמחי ברובו.
לסיכום, לתרנגולי ההודו יש אמנם מגוון התנהגויות גדול שמקורו תורשתי, אך סיכויי ההישרדות שלהם גבוהים במידה ניכרת כשהאם נשארת אתם לאורך זמן. הידע של האם חיוני להם: על התנהגות חברתית, על סביבת המחיה שלהם, על מזונות מועדפים, על טורפים ועל סכנות שאינן מוצפנות ב"ידע התורשתי", כמו מכוניות וציידים.
לפי נתונים שנמסרו לחוקרת ב"רמית", הבקיעה בארגזים מתחילה ביום ה-26 לדגירה, ותוך שתי יממות בוקעים כ-80% מהאפרוחים. הם לא יקבלו מזון ומים עד הגיעם ללול. אמנם, באופן טבעי הם מסוגלים לשרוד שלוש יממות ללא מזון ומים על בסיס מאגרים מהביצה, אלא שגופם מותאם להזנה ביום הבקיעה, וחשבון פשוט מראה, שאפרוחים רבים חשופים להרעבה ולהצמאה עד גבול יכולת ההישרדות שלהם.
המלצה זו חוזרת גם בפרסומי HSA מאוחרים יותר. בישראל, יזם משרד החקלאות איסור גורף על המתת אפרוחים בגז, במסגרת טיוטת תקנות צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (המתת אפרוחים והשמדת ביצי דגירה), התשע"א – 2011. אף על-פי כן, ב"רמית" הורגים אפרוחים בגז, ולדברי בעלי המדגרה שצוטטו ביוני 2011 ב"מגזין המושבות", ההרג מתבצע באמצעות CO2. ב-WPC, לעומת זאת, טוחנים את האפרוחים בעודם חיים.
רבים מהאפרוחים נדונים במדגרות לגסיסה ממושכת יותר. החשיפה ב"מגזין המושבות" התייחסה להשלכת אפרוחים חיים לתוך שקיות ניילון. הכתבים איתי משה ויואב איתיאל מצאו שקיות ניילון ענקיות עם אפרוחים חיים במכולה שמחוץ למדגרה, בשלושה מתוך שישה ביקורים במקום. חוקרת אנונימוס עבדה במדגרה זמן קצר לאחר שזו נקנסה בעקבות החשיפה שלעיל, ואף על-פי כן נמשך שם הרג האפרוחים בשקיות ניילון – ככל הנראה אפרוחים שנראו פגועים למדי במיון הראשוני ולא הושמדו מיידית, בתקווה שיתאוששו. לדברי החוקרת, "האפרוחים היו בשקית הזו מספר שעות ובסוף היום הושלכו להרג בתעלת הוואקום [מתקן הרג] כך שלא ברור למה שמו אותם בכלל בשקית."
מוות אטי מצפה גם לאפרוחים רבים אחרים. לדברי חוקרת אנונימוס,
במדגרת WPC ההתנהלות דומה:
העברת הארגזים עם האפרוחים למערכת המסועים האוטומטית אמורה להיות מהלך פשוט, אך היא מועדת לאסונות. החוקרת ב-WPC ראתה מגדלי ארגזים, המכילים עד 1,000 אפרוחים, מתמוטטים לרצפה. האפרוחים נפלו עם הארגזים, התפזרו – וודאי עשרות מהם נמחצו תחת הארגזים.
ב"רמית" צילמה החוקרת פועל ששופך את האפרוחים מהארגזים על המסוע ברישול רב, כאילו הוא שופך מטען דומם. גובה הנפילה של האפרוחים אמנם לא עולה על 40-30 ס"מ, אולם מאה מהם נופלים בבת-אחת, זה על גבי זה. הפועל לא טורח לבדוק את תכולת הארגז לפני שהוא מטיח אותו בערימת הארגזים הריקים, והמצלמה קולטת אפרוח שרגלו לכודה בין סורגי הארגז כשהוא מועף בעוצמה לערימת הארגזים. מאחר שרגליים משתלשלות מבין סורגי ארגזים רבים, זה ודאי לא מקרה נדיר. פועל אחר מעביר את האפרוחים מארגז בקיעה ישירות למסוע כשהוא אוסף אותם בידיו וחוסך מהם את הנפילה – אולם כדי להתגבר במהירות על ההמון שבארגז הגדול, הוא אוסף כמה שיותר אפרוחים בשתי ידיו, ללא אפשרות לבדוק אם הוא מוחץ מישהו, מעקם רגליים וכנפיים או פוגע בעיניים.
גם המיון לזכרים ולנקבות כרוך בטלטול ידני. לדברי חוקרת אנונימוס, "העובד לוקח אפרוח, מנקה את פי הטבעת שלו במקרה הצורך, מותח את פי הטבעת ורואה אם יש זוג בליטות קטנות בתחתית פי הטבעת – אלו האשכים." לאחר הזיהוי, נזרקים האפרוחות והאפרוחים לנתיבים נפרדים, ועוצמת הזריקה תלויה בהרגליו של הפועל.
אף על-פי ששתי המדגרות שנחקרו מושתתות על ציוד אוטומטי יקר וייעודי, המהנדסים התעלמו מרווחת האפרוחים. לעתים התנועה במסועים מהירה מדי, וההפרשים בין המפלסים גבוהים מדי. נפילה סטנדרטית מגובה כ-40 ס"מ בין מסועים שונים כרוכה בחבטה עזה, לעתים קרובות על ראשם של אפרוחים קודמים – אף על-פי שקל להתאים לכך פתרון הנדסי פחות פוגעני (במסועי ביצים, למשל, אין נפילות כלל). מכשיר הלייזר שחותך את מקור האפרוחים (ראו להלן) מחייב את הפועלות לתלות אפרוחים בראשם בתוך קרוסלה של מתקני תלייה; לעתים הן עושות זאת בעדינות, לעתים בגסות. לא זו בלבד שמהנדסי התעשייה לא טרחו לבנות מערכת שתומכת בגוף האפרוח במקום לתלותו, אלא גם הקרוסלה מסתובבת בתנועות מקוטעות ומהירות, שמטלטלות את האפרוחים התלויים בעוצמה רבה. בסופו של הליך זה, האפרוחים נשמטים מהקרוסלה לארגז שנמצא כמטר נמוך יותר, בגלישה תלולה – כמעט נפילה.
חוקרת HSUS מסכמת, ש"הסרטים הנעים מתמלאים לעתים קרובות יותר מדי, ועשרות אפרוחי הודו נלכדים במכונות ונפצעים, גולשים ונופלים על הרצפה, או נמחצים למוות תחת משקלן של המוני ציפורים אחרות שעומדות עליהם." אפרוחים רבים סובלים מצוואר מעוקם, מעיניים חסרות או נפוחות, או מכנפיים ורגליים מדממות.
הטלת מום נפוצה אחרת, שנצפתה במדגרת WPC, היא קיצוץ האצבע האחורית ברגלי האפרוחות, במטרה למנוע מהן לשרוט זו את זו. ספר חדש על רווחת בעלי-חיים בחקלאות טוען שקיצוץ האצבע מתבצע בלהב מלובן, בקרינה תת-אדומה או בקרינת מיקרוגל, אולם ב-WPC הפועלות פשוט חתכו את אצבעות האפרוחות במספריים. הדימום נמשך כמה דקות והמסוע כוסה בדם. מעבר לכאב הפציעה, הקיצוץ פוגע ביכולתן של התרנגולות לעמוד וללכת ביציבות במשך כל חייהן הקצרים.
במדגרות הודו נהוג גם לקצוץ של החלק הבשרני שצומח מעל מקורו של הזכר. במדגרות שנחקרו לא נצפה נוהג זה.
סוף מסע הייסורים במדגרה הוא המתנה בארגזים, ואחריה מובילים את האפרוחים ללולים.
תרנגולי הודו עברו ברירה מלאכותית אינטנסיבית מאוד. כמו בכל תעשיות הבשר, שלוש תכונות עיקריות עניינו את חברות ה"טיפוח" (החברות שבוררות עופות עם עיוותי גוף רווחיים במיוחד): גדילה מהירה; משקל גדול; והמרת כמה שפחות מזון בכמה שיותר משקל גוף (נצילות מזון). תוצאות הלחץ הגנטי גרועות כמעט כמו בתעשיית תרנגולי הבית. אם זכר תרנגול הודו בטבע מגיע בגיל ארבעה חודשים למשקל 3.5 ק"ג, בתעשייה כיום מגיעים הזכרים בגיל זה למשקל 16-14 ק"ג. השינוי אירע תוך כמה עשורים: תרנגולי הודו נשחטים כיום במשקל כפול בערך בהשוואה למשקל השחיטה לפני כ-50 שנה, והם מגיעים למשקל זה במחצית הזמן.
ב-1993 זוהתה מחלה לא מוכרת עד אז (CD) וב-2009 כבר דווח שהיא מהווה את הסיכון הבריאותי השלישי בחומרתו בתעשיית תרנגולי ההודו בארצות-הברית. המחלה תוקפת תרנגולים מהירי גדילה, בעיקר זכרים בשבועות האחרונים לחייהם. היא קשורה במגע עם מצע מזוהם ומופיעה בכמה מקומות בגוף. בחלק מהעופות יש שלפוחיות מלאות נוזל בבסיס הזנב, והן קשורות בשבירה של הנוצות בנקודות החיבור לגוף. בעופות אחרים יש הצטברות נוזל ג'לטיני לאורך הירכיים והחזה. המחלה קטלנית, והגופות נרקבות מהר מאוד.
כמה מבעיות הרגליים נפוצות במיוחד. למשל, תרנגולי הודו בני 6 שבועות ומעלה סובלים מהתעקמות של הרגליים – בין השאר כתוצאה מסיבוב לא טבעי של עצמות השוק עד שהגיד מחליק ממקומו (VVD). הסימפטומים פשוטים: הציפור נופלת מהרגליים ואינה מסוגלת לקום. הפרעה טיפוסית אחרת ברגלי תרנגולי הודו היא הצטברות של רקמה סחוסית באזורים שבאופן נורמלי צריכים להיות גרמיים. כתוצאה מכך העצם נחלשת, ולעתים קרובות אחת מעצמות השוקיים מתכופפת אחורנית, עם סכנת שבר בעצם או נמק (TD). מדובר בתופעה נפוצה מאוד, ברמות שונות של חומרה – 50-30 אחוזים מכלל העופות הזכרים בתעשיות הבשר השונות סובלים ממנה, לפי סקירה משנת 2005.
בעיות רגליים משני הסוגים שלעיל נובעות ממקור תורשתי, אך הן גם מושפעות מהיעדר אפשרות למנוחה סבירה. כשעצמות השוק סוטות בהדרגה ממיקומן התקין עקב בעיות תורשתיות, גוף שנמצא במנוחה עדיין עשוי לתקן את עצמו. אלא שהנוהג להאיר לולים ברציפות אינו מאפשר זאת. גם תנאי לול אחרים מחריפים את הבעיות התורשתיות. למשל, בגיל 18-8 שבועות סובלים זכרים רבים בחלק מהלולים מדלקת גידים שגורמת להם לרבוץ, וכשמאלצים אותם לקום הם רועדים מכאב. הדלקת היא תוצאה של גדילה מהירה במשולב עם מצע רטוב ומזוהם. יש המציעים לפתור בעיות כאלה על-ידי הגבלת המזון הניתן לתרנגולים – שיטה להאטת הגדילה, שיוצרת בעיות רווחה אחרות.
התפוצה של צליעות מכאיבות בעליל משתנה בין קווים גנטיים ותנאי גידול שונים. לפי סקרים מהשנים האחרונות, צליעה שניכרת לעין הצופה פוקדת בדרך-כלל אחוזים אחדים מכלל התרנגולים, אך לעתים מגיע שיעור הצליעה עד 20% מהלהקה. עד כמה סובלים מכך התרנגולים? חמישה מתוך שישה מחקרים בנושא מצאו, כצפוי, שמדובר במצבים מכאיבים.
הברירה המלאכותית של תרנגולי הודו גרמה מחלות שרירים שונות, שבאות לידי ביטוי, בין השאר, בחולשת שרירים. מחלת שרירים שתוארה כבר ב-1968, תוקפת רק תרנגולי הודו שעברו ברירה לגידול-יתר בשרירי החזה. המחלה גורמת למוות של רקמות שריר, שלמעשה נחנקות: כלי הדם אינם מסוגלים לספק דם בכמות מספקת לרקמה המנופחת, במיוחד בעת פעילות כמו נפנוף כנפיים. לא ברור כמה סבל גורמות מחלות שרירים כאלה.
מחקרים אחרים התמקדו בעמידות של העופות מהקווים השונים לזיהומים. נמצא, למשל, שחיידקי E. coli משגשגים יותר ברקמות גופם של תרנגולים מהירי גדילה. תרנגולים אלה גם רגישים יותר להתפשטות של זיהומים שונים תחת גורמי עקה שונים, כמו הובלה.
תרנגולי הודו במבט טבעי
המועצה לענף הלול, סיכום פעילות לשנת 2008.
חלק מהפרטים בכתבה מתבססים על קטעי וידיאו ועדות כתובה שלא פורסמו, מתוך חקירת אנונימוס במדגרת רמית, אפריל 2012.
הקרבנות הקטנים של מדגרת אפרוחי ההודו הגדולה בישראל (אנונימוס), כניסה: 15.7.2012.
מיכל בן ארי, "כנפיים שבורות," מגזין המושבות 322, 29.6.2012.
מיכל הוכברג, "העובדת הסמויה חשפה: המוות של האפרוחים," nrg מעריב, 12.6.2012.
טיוטת תקנות צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (המתת אפרוחים והשמדת ביצי דגירה), התשע"א-2011 (נוסח לפרסום 1.8.2011).
תרנגולי הודו בטבע
להתבונן בתרנגולי בר
תרנגולי הודו הם בין הקורבנות הנפוצים ביותר של תעשיות בעלי-החיים, והם סובלים מרבות מהשיטות החקלאיות האלימות ביותר. מספר תרנגולי ההודו שנשלחו כאפרוחים ללולי תעשיית הבשר בישראל הגיע לשיא בשנים 2007-8 – למעלה מ-10 מיליון בשנה – ומאז הוא עומד על קרוב ל-9 מיליון. כל התרנגולים האלה נמנים עם קווים גנטיים שעברו עיוותים אנטומיים קשים. הם באים לעולם בהזרעה מלאכותית והדגרה מלאכותית, וכל חייהם הקצרים עוברים עליהם בלולים תעשייתיים סגורים וצפופים עד אפס מקום.
לול תרנגולי הודו טיפוסי – קו גנטי שעבר ברירה מלאכותית אינטנסיבית וצפיפות קיצונית (צילום: Scott Bauer, USDA)
כדי להבין מה עובר על עופות אלה בתנאים תעשייתיים, צריך להבין מי הם עופות הבר שמהם נבררו אותם תרנגולים לבנים ונכים מלידה, שנמכרים כיום ללולנים בכל העולם על-ידי קומץ "חברות טיפוח". אמנם, לא פעם קשה לקלוט ולהבין מהו הקשר שבין הצרכים של תרנגולי הבר בבית-גידולם הטבעי לבין הצרכים ששרדו בשיממון של הלול התעשייתי. גם השינויים הגנטיים שעבר המין מעלים תהייה שמא חלק מהצרכים הטבעיים התנוונו. אולם אין ספק, שאותם צרכים טבעיים ששרדו בעופות המבויתים, יכולים להתממש רק לעתים רחוקות – הן בגלל תנאי הלול הקשים והן בגלל נזקים תורשתיים. לפניכם אפוא סקירה קצרה על חייהם של תרנגולי הודו בטבע, כהקדמה לדיון בתעשיית תרנגולי ההודו.
ביות, השמדה ואקלום מחדש
עד לפני כמה מאות שנים, היה תרנגול ההודו (Meleagris gallopavo) נפוץ ברחבי צפון אמריקה ובמרכזה. תת-המין המקסיקני עבר ביות אי-שם בין 200 לפנה"ס ל-700 לספירה. כובשים ספרדים הפיצו תרנגולי הודו מבויתים באירופה החל מראשית המאה ה-16, ולאחר מאה שנה נשלחו צאצאי תרנגולים אלה למושבות שבאמריקה הצפונית. במקביל להפצת תרנגולים מבויתים, צדו המתיישבים האירופים המוני תרנגולי הודו והשמידו את בית-גידולם, עד שבסוף המאה ה-19 עמד המין בסכנת הכחדה. ניצולי ההשמדה למדו בהדרגה על אויביהם הגדולים, והפכו לציפורים חששניות מאוד.
לאחר מלחמת העולם ה-2 נערכו מבצעים גדולים להשבת תרנגולי הודו לטבע (במידה רבה כדי לאפשר מחדש ציד). בתחילה התמקדו המבצעים בלכידת תרנגולי בר, הרבעתם במשקים ושחרור הצאצאים בבתי-גידול טבעיים, שתושביהם המקוריים נכחדו. שיטה זו נכשלה ברוב הגורף של המקרים. הצלחה גדולה יותר נחלה לכידת עופות בוגרים באתרי הטבע המעטים שבהם שגשגו עדיין, ושחרורם באתרים שבהם נכחדו. לפי סקר שנערך בארצות-הברית ופורסם ב-1979, רק 40 מתוך 800 ניסיונות לשחרר תרנגולי הודו ממשקים לטבע הביאו לביסוס אוכלוסיית תרנגולי הודו חופשיים, לעומת 808 מתוך 968 ניסיונות מקבילים בשחרור תרנגולים שנלכדו בטבע.
ההסברים שניתנו לפער גורף זה, מלמדים הרבה על לחצי השבי. מסתבר שתרנגולי הודו עוברים שינוי גנטי דרמטי אפילו תוך דור אחד בשבי: רוב האפרוחים לתרנגולי בר שנולדו בשבי, מנסים להימלט ומתים ממצוקה; הניצולים המעטים שורדים בשבי אך פחות מותאמים לחיי בר. סיבה אחרת לכישלון באקלום אפרוחים שגדלו במשקים היא הבורות שלהם בכל הנוגע לחיים בטבע. אפרוחים זקוקים לידע שהם רוכשים מאמם במשך חודשי התבגרות ארוכים, על טורפים וסכנות אחרות, מקורות מזון, שטח המחיה שלהם והתנהגויות חברתיות. רק עופות בר מחזיקים בידע כזה. סיבה עיקרית שלישית לכישלון היא המחלות והטפילים הרבים שנושאים אפרוחים שגדלו בצפיפות הרבה של משק חקלאי.
הגוף הבריא
תרנגולי הודו מצטיינים ביכולות גופניות מרשימות. יש להם ראיית יום מעולה, יכולת טובה לזהות את מרחקם של עצמים למרות שדה הראיה הענק שלהם ושמיעה מעולה; כל אלה תכונות שאולי שרדו גם תחת הניצול התעשייתי. תרנגולי הבר יכולים לרוץ במהירות של 19 קמ"ש לפחות. כעופות כבדים מאוד ולא נודדים (הזכרים שוקלים כ-8.5 ק"ג בממוצע, והנקבות כחצי מזה) הם אינם מעופפים מצטיינים, אך מסוגלים לעבור קילומטרים בתעופה מהירה. הם אפילו שחיינים לא רעים, שמסוגלים לצלוח מכשולי מים כבר בגיל 5-4 ימים.שגרת יומו של תרנגול הודו
תרנגולי הודו מבלים את הרוב הגדול של זמנם בחיפוש מזון, שהוא למעשה פעילות מורכבת ומאתגרת שמשלבת הליכה, חיפוש ובדיקת עצמים בעזרת המקור. במשך רוב חייהם, רוב מזונם הוא צמחי ומגוון. הם הסתגלו גם לסביבה החקלאית שסוגרת עליהם, והוסיפו לאזורי האכילה המועדפים מפטמות בקר, מצבורי תירס וריכוזי זבל מרפתות חלב. בחורף הם מסוגלים למצוא מזון תחת מעטה שלג בגובה עד 30 ס"מ, אם כי הם מעדיפים אזורים חשופים משלג. תרנגולי ההודו משוטטים על פני שטח ענק; חוקר אחד מדד ומצא ששטח המחיה הממוצע של נקבות בארקנסו הוא כמעט 19 קמ"ר. השטח נוטה להצטמצם ככל שמעמדה החברתי של התרנגולת גבוה יותר ולכן היא יכולה להתמקד במקומות המועדפים עליה.
תרנגולי הודו מתלהקים בחורף, אז ניתן לראות מאות מהם יחד. לקראת האביב הם מתפזרים לקבוצות קטנות מאוד – 7-4 תרנגולות עם 3-2 תרנגולים. הם לא נאבקים על טריטוריה, אך נוטים לפתח היררכיה חברתית ("מדרג ניקור") לנקבות ולזכרים בנפרד. ההיררכיה יציבה, ללא האלימות המסוכנת שמאפיינת תרנגולי הודו במכלאות. אחד המאפיינים של הנטייה לגבש היררכיה חברתית הוא יכולת טובה לזהות אישית פרטים אחרים לפי המראה והקולות שלהם – עשרות פרטים ואולי יותר. נמצא שתרנגולי הודו מסוגלים לזהות תרנגולים מוכרים שלא פגשו חצי שנה לפחות.
התקשורת בין תרנגולי הודו מורכבת מאוד. לובט וויליאמס זיהה 28 קולות שונים שמשמיעים עופות אלה, ורק אחד מהם (קריאת החיזור) מופק בעוצמה קבועה; שאר הקולות מושמעים בעוצמות שונות, שעשויות להשפיע על משמעות המסר (למשל: עוצמתה של קריאת אזהרה מטיפוס מסוים מעידה על עוצמת הסכנה; תגובת הלהקה משתנה בהתאם לכך). תרנגולי ההודו שולטים במגוון הצלילים העצום הזה מבלי לאבד את היכולת לזהות אישית את קולות חבריהם ללהקה.
הם מתקשרים ביניהם גם במפגני ראווה חזותיים, שהבולט שבהם הוא מפגן החיזור של הזכרים: ניפוח נוצות הגוף תוך הפשלת כנפיים וזקירת הזנב ופרישתו (strut). לכך נלווית לעתים קרובות גם קריאה טיפוסית (gobble). למפגני חיזור אלה מבנה קבוע, אך הם מתעוררים במגוון גדול מאוד של נסיבות, תוך הפגנת הבדלים אישיים ניכרים בין פרטים.
תרנגולי הודו לנים על עצים – בדרך-כלל העצים הגדולים ביותר בסביבה – ומעדיפים ללון על עצים שונים מדי לילה. הלינה בעצים כה חשובה להם, עד שתרנגולי בר שנכלאו במשק וכנפיהם נקצצו, מנסים ללון בעצים גבוהים כשהם מטפסים בקפיצות מענף לענף. בימי סערה נשארים תרנגולי ההודו בעצי הלינה, ומסוגלים לשרוד כך, ככל הנראה, עד כשבועיים.
הקינון
תרנגולי הודו זכרים מחזרים במשותף אחרי נקבות ושומרים על השותפות בהגנה מפני זכרים אחרים, אף על-פי שרק הזכרים הדומיננטיים מתרבים. אלה מנסים להזדווג עם כמה שיותר נקבות, מבלי לקחת חלק לאחר מכן בשום שלב של הקינון.נקבות תרנגול ההודו, שהן חברותיות מאוד במשך רוב השנה, מתרחקות מכל חברה לקראת הקינון. חוקר אחד מצא שהמרחק בין הקן לבין האתר הקרוב של פעילות חברתית הוא 0.8 ק"מ לפחות. התרנגולות דוגרות על הקרקע במשך כ-26 יממות ברציפות, מלבד הפסקה יומית בת שעה-שעתיים, ולעתים מדלגות אף על הפסקה זו.
חייו החברתיים של האפרוח מתחילים בעודו בביצה, דרך החלפת קריאות עם אמו. האפרוח נזקק ליממה כדי לשבור את הביצה ולהשתחרר, ותוך 24-12 שעות הוא כבר מוכן ללכת אחר האם ולעזוב את הקן. השעות הראשונות שלאחר הבקיעה קריטיות לגיבוש זהותה של החיה שאחריה יילך בחודשים הקרובים וממנה ילמד לשרוד – זוהי ה"הטבעה". בתנאים נורמליים, האפרוח מגיב כך לאמו; אך הטבעה אפשרית גם על חיה אחרת שנמצאת בסביבה עם הבקיעה, ובכלל זה בני-אדם. וויליאם מ. הילי, חוקר שכתב סיכום מקיף על התנהגות תרנגולי הודו, גידל כך אפרוחים רבים. לדבריו, ההטבעה – אפילו על "הורה מאמץ" כמוהו – חיונית ללימוד שיוביל לחיי חברה נורמליים בבגרות; מכיוון שתרנגולי הודו בתנאים תעשייתיים אינם עוברים שום הטבעה (הם בוקעים במדגרות ונמצאים רק בחברת המון בני גילם) הם לא יוכלו, למשל, לקיים התנהגות הורית נורמלית בבגרותם.
מחוץ לקן
לאחר הבקיעה עוזבת התרנגולת את הקן באיטיות, ובמשך כמה שעות משמיעה קולות כמעט ברצף ובודקת אם יש צורך לחזור כדי לאסוף אפרוחים אטיים. כמה שעות לאחר הבקיעה הם כבר חזקים מספיק כדי לעקוב אחריה בקצב ההליכה הרגיל שלה וליצור סביבה חזית של ליקוט מזון. המשפחה כולה צועדת מרחקים שנראים דימיוניים, במונחים חקלאיים. קצב התנועה עשוי להגיע עד 5-3 ק"מ בשעה, בצעידה בכיוונים שונים על פני 2-1 קמ"ר בערך. טווח התנועה גדל ככל שהשטח דל יותר במזון ובמחסה, אז מובילה האם את המשפחה בריצה למקום טוב יותר. לפעמים האפרוחים הם אלה שמובילים את חיפוש המזון.
התקשורת בין האם לאפרוחים נמשכת בהתמדה. החלפת הקולות המתמדת חיונית כדי שהאפרוחים יזהו אותה ויבחינו בינה לבין תרנגולות אחרות (הם מסוגלים לזהות גם קולות של בני-אדם שונים, ומפתחים במהירות העדפה למטפל הקבוע שלהם). קולות האזהרה של האם, למשל, גורמים להם לקפוא על מקומם או להסתתר, אם כי במקרים מסוימים האפרוחים מצטרפים להתגודדות סביב טורף (כגון נחש). האם, לעומת זאת, מגיבה בהתנהגות מגוננת לקולות אפרוחים באשר הם, עד לגיל 10-8 שבועות, אז היא מזהה את צאצאיה אישית. קולות מתאימים יגרמו לה לחוש אליהם, וקולות אחרים יעוררו אותה לסוכך עליהם בכנפיה. למרות התקשורת המצוינת, האפרוחים פגיעים מאוד על הקרקע. 90-70% מהם נהרגים, רובם הגדול על-ידי טורפים.
כמה ימים לאחר הבקיעה, האפרוחים מפגינים מגוון גדול של התנהגויות שאופייניות לבוגרים, ובכלל זה מפגן ההתנפחות של הזכר, כריעה בנקבה (מחווה לזמינות מינית בנקבה הבוגרת) ומפגני איום – התנהגויות שהאפרוחים מפגינים זה מול זה באופן משחקי, בשני המינים. החל מימי חייהם הראשונים הם רודפים בכוחות עצמם אחרי חרקים, תוך הפגנת עניין רב בכל מה שמלקטת אמם. בגיל יומיים הם כבר משתזפים בשמש, ובגיל 3 ימים עושים אמבטיית חול. עד גיל שבוע, הם מעופפים למרחקים קצרצרים. בגיל שבועיים-שלושה, כשהם מכוסים באופן חלקי בנוצות, האם מובילה אותם ללינה בעצים – מהלך שמרחיק אותם מטורפים רבים ומגדיל מאוד את סיכויי ההישרדות שלהם. בשלב זה, תפריט החרקים שלהם מוחלף בתפריט צמחי ברובו.
המתבגרים
בגיל שמונה שבועות תרנגולי ההודו כבר אינם אפרוחים, אלא צעירים שנאבקים ביניהם ברצינות ויוצרים מדרג ניקור. עם זאת, הקרבות טקסיים בעיקרם ואינם מסתיימים בפציעה רצינית. על רקע מדרג הניקור החדש, התרנגולים המתבגרים אינם מתערבים עוד בקלות במשפחות אחרות. בתום שישה שבועות נוספים ניתן כבר להבחין בין הזכרים לנקבות, והם יוצרים מדרגי ניקור נפרדים. עד הסתיו מתבסס סדר חברתי קבוע במשפחה, והמשפחה מוכנה להיכנס לארגון החברתי של כלל אוכלוסיית תרנגולי ההודו המקומית – מהלך שיהיה כרוך במאבקים לביסוס היררכיה בין המשפחות השונות. במשפחות רבות מתנתק הקשר בין האם לצעירים בשלב זה, אך במשפחות אחרות הוא נשמר עד לעונת הקינון הבאה.לסיכום, לתרנגולי ההודו יש אמנם מגוון התנהגויות גדול שמקורו תורשתי, אך סיכויי ההישרדות שלהם גבוהים במידה ניכרת כשהאם נשארת אתם לאורך זמן. הידע של האם חיוני להם: על התנהגות חברתית, על סביבת המחיה שלהם, על מזונות מועדפים, על טורפים ועל סכנות שאינן מוצפנות ב"ידע התורשתי", כמו מכוניות וציידים.
אפרוחי הודו, הימים הראשונים
בעיות זנוחות
כל האפרוחים בתעשיית תרנגולי ההודו בוקעים במדגרות המוניות ועוברים הליכי מיון אלימים והטלת מומים. למרות זאת, המחקר וגישושי החקיקה בעניין רווחת תרנגולי הודו, מתעלמים כמעט כליל מהימים הראשונים בחיי עופות אלה. המקורות העיקריים על אפרוחי ההודו אינם מחקריים, אלא שתי חקירות סמויות שנערכו במדגרות ענקיות: האחת של הארגון האמריקני HSUS באוקטובר 2010, והשנייה של |אנונימוס באפריל 2012|. שתי החקירות נערכו באמצעות סוכנות סמויות שהועסקו על-ידי המדגרות. חקירת HSUS ארכה 11 ימים ב"חברת העופות ווילמר" (WPC) במינסוטה, במדגרה הגדולה ביותר בארצות-הברית, ש"מייצרת" כ-30 מיליון אפרוחים בשנה. חקירת אנונימוס ארכה 3 ימים במדגרת "רמית" שבזיכרון יעקב – המדגרה הגדולה ביותר בישראל, ש"מייצרת" כ-8 מיליון אפרוחים בשנה. החקירות מייצגות אפוא נתח מרכזי בתעשיית תרנגולי ההודו.
אפרוחי תרנגול הודו לאחר מיון ראשוני. כל התמונות לחלק זה של הכתבה צולמו במדגרת "רמית" באפריל 2012 (התאריך המופיע באחדות מהתמונות שגוי).
בקיעה במגש
ההדגרה המלאכותית מספקת לעוברי תרנגול ההודו תנאים פיסיים מתאימים לבקיעה, אולם חלק משמעותי מסוף הדגירה הטבעית – שאין לו זכר בהדגרה המלאכותית – הוא התקשורת האינטנסיבית בין האם לאפרוח. נראה שאיש לא ניסה לברר מהו הנזק הרגשי שנגרם לאפרוח שמצייץ ומצייץ מבלי לקבל תשובה. זהו מצבם של העוברים בשלבי ההדגרה המתקדמים. במקום תגובת אם, הם מוקפים בים של ציוצים ללא מענה.לפי נתונים שנמסרו לחוקרת ב"רמית", הבקיעה בארגזים מתחילה ביום ה-26 לדגירה, ותוך שתי יממות בוקעים כ-80% מהאפרוחים. הם לא יקבלו מזון ומים עד הגיעם ללול. אמנם, באופן טבעי הם מסוגלים לשרוד שלוש יממות ללא מזון ומים על בסיס מאגרים מהביצה, אלא שגופם מותאם להזנה ביום הבקיעה, וחשבון פשוט מראה, שאפרוחים רבים חשופים להרעבה ולהצמאה עד גבול יכולת ההישרדות שלהם.
מיון ראשוני
ב"רמית" תיעדה החוקרת את המיון הראשוני – הוצאת האפרוחים הבריאים-למראה מארגזי הבקיעה והעברתם לארגזים אחרים. לפי עדותה,"המיון מאוד פשוט מאחר שהאפרוחים החזקים הם הראשונים שאפשר לתפוס – הם זזים והם הכי נגישים בארגז. אחרי שתופסים ומשליכים אותם להמשך המסלול, אפשר כבר להתחיל לזהות את אלו שנפצעו בארגז הבקיעה. לרוב הם יהיו בדפנות הארגז מחוצים לפלסטיק. הרבה מהם דבוקים. הצואה המימית שלהם ותוכן הביצה לפעמים מדביקים חלק לדפנות הפלסטיק של ארגז הבקיעה והם לא יכולים לזוז, חלקם נדבקים לשברי ביצים או לביצה שלמה שלא בקעה. במקרים האלו האפרוח לא זז בטח שעות רבות והיה דבוק ותקוע בצורה לא נוחה בצפיפות רבה, דרכו עליו הרבה אפרוחים והוא נפצע. עוד קורה שרגליים נתקעות בין סורגי הפלסטיק ולעתים גם כנפיים, מה שמנטרל את יכולת התנועה של האפרוח. אחרי שהבריאים מוינו מחוץ לארגז נשארים אפרוחים חלשים, צולעים, מאוד סטטיים או שלא עומדים ממש על הרגליים. לאפרוחים אלו תינתן אפשרות להתאושש ואחר כך יעברו עליהם שוב. בארגז נשארו רק האפרוחים ה'פגומים.' אלו ש'אין מה לעשות איתם.' המקרים הנפוצים הם אפרוח שחצי גופו עוד בביצה והוא לא בתזוזה, אפרוח עצום עיניים בשולי הארגז, אפרוח רזה וחסר פלומה יחסית שמנסה לדדות אך הוא חלש וקשה לו ללכת, ישנם גם אפרוחים שהתחילו לבקוע ורואים את ראשם ומקורם הזז מתוך בקע בביצה."
גסיסה והשמדה
בדצמבר 2001 נכנסו לתוקף המלצות בעניין רווחת תרנגולי הודו שפרסמה מועצת אירופה. ההתייחסות היחידה בהמלצות לבעיות במדגרות, נוגעת להשמדת האפרוחים שלא יישלחו להמשך הגידול. העיקרון המנחה הוא הרג "מהיר ככל האפשר, ובכל מקרה לפני שמלאו להם 24 שעות," בשיטה שתגרום מוות מיידי. שיטת ההרג אמורה להיות מעוגנת בחקיקה של כל מדינה. הרג בגזים שונים מותר, תוך אזהרה: "רק גזים או תערובות גזים, שאינם גורמים מצוקה נשימתית לעופות במהלך השימוש בהם, מותרים לשימוש." קובץ הנחיות פעולה שפרסם באוקטובר 2001 הארגון הבריטי הוותיק "התאחדות השחיטה ההומאנית" בשיתוף עם תעשיית העופות המקומית, מזהיר:"[...] המחקר הראה שאם נושמים CO2 בריכוז של למעלה מ-40%, האפרוחים יפגינו טלטולי ראש והתנשמות לפני שיאבדו את יציבתם, באופן הממחיש את טבעו המעיק של הגז. הנחיות אלה קובעות, מטעמי רווחת בעלי-חיים, שהשימוש ב-100% CO2 אינו נחשב יותר כשיטה מקובלת להיפטרות מאפרוחים."
המלצה זו חוזרת גם בפרסומי HSA מאוחרים יותר. בישראל, יזם משרד החקלאות איסור גורף על המתת אפרוחים בגז, במסגרת טיוטת תקנות צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (המתת אפרוחים והשמדת ביצי דגירה), התשע"א – 2011. אף על-פי כן, ב"רמית" הורגים אפרוחים בגז, ולדברי בעלי המדגרה שצוטטו ביוני 2011 ב"מגזין המושבות", ההרג מתבצע באמצעות CO2. ב-WPC, לעומת זאת, טוחנים את האפרוחים בעודם חיים.
אפרוחים חיים מושלכים לשקית ניילון בתוך המדגרה לגסיסה ממושכת
רבים מהאפרוחים נדונים במדגרות לגסיסה ממושכת יותר. החשיפה ב"מגזין המושבות" התייחסה להשלכת אפרוחים חיים לתוך שקיות ניילון. הכתבים איתי משה ויואב איתיאל מצאו שקיות ניילון ענקיות עם אפרוחים חיים במכולה שמחוץ למדגרה, בשלושה מתוך שישה ביקורים במקום. חוקרת אנונימוס עבדה במדגרה זמן קצר לאחר שזו נקנסה בעקבות החשיפה שלעיל, ואף על-פי כן נמשך שם הרג האפרוחים בשקיות ניילון – ככל הנראה אפרוחים שנראו פגועים למדי במיון הראשוני ולא הושמדו מיידית, בתקווה שיתאוששו. לדברי החוקרת, "האפרוחים היו בשקית הזו מספר שעות ובסוף היום הושלכו להרג בתעלת הוואקום [מתקן הרג] כך שלא ברור למה שמו אותם בכלל בשקית."
מוות אטי מצפה גם לאפרוחים רבים אחרים. לדברי חוקרת אנונימוס,
"בתהליך המיון הראשוני, יש אפרוחים שנופלים על הרצפה. גם אפרוחים בריאים שנפלו בטעות וגם אפרוחים לא בריאים שנפלו מארגז הפגומים והם מדדים על הרצפה. [...] בסוף היום אפשר למצוא מספר אפרוחים פצועים מאוד, גוססים או מתים, בעיקר באזור המסוע שמוביל לתעלת הוואקום. ביצה אחת שראיתי, נשבר המעטה הקשיח שלה ונשאר רק קרום דרכו אפשר לראות את תנועות האפרוח המנסה לבקוע. ביצים אחרות נשברות על הרצפה ומשפריצות דם וגופה. אפרוחים חלשים מדדים על רצפת המדגרה וחלשים יותר שוכבים על הרצפה ומזיזים את רגליהם ומקורם בתשישות."
במדגרת WPC ההתנהלות דומה:
"אפרוחים פצועים, מדממים, חולים וגוססים מושלכים בדרך-כלל לקופסאות או על הרצפה, שם משאירים אותם לסבול במשך מספר שעות, מתנשמים, בועטים ונאבקים, ללא טיפול וטרינרי או המתת-חסד הומאנית. בסוף היום, כל האפרוחים האלה, בתוספת אפרוחים 'עודפים' בריאים שאינם נחוצים למילוי מכסת ההזמנות היומית, מושלכים למכונות גריסה גדולות, שם טוחנים אותם חיים."
אפרוחים על רצפת המדגרה: אחד כנראה נמחץ תחת לכיסוי הפלסטיק, משמאלו אפרוח שמסוגל רק לזחול, ובתחתית התמונה פרט שהולך בקושי
טלטולים, מכות ונפילות
לאפרוחים שעברו את המיון הראשוני מצפה מסלול מכשולים, רצוף בסכנות הן בשלבים שעדיין לא עברו אוטומציה והן בטיפול האוטומטי.העברת הארגזים עם האפרוחים למערכת המסועים האוטומטית אמורה להיות מהלך פשוט, אך היא מועדת לאסונות. החוקרת ב-WPC ראתה מגדלי ארגזים, המכילים עד 1,000 אפרוחים, מתמוטטים לרצפה. האפרוחים נפלו עם הארגזים, התפזרו – וודאי עשרות מהם נמחצו תחת הארגזים.
ב"רמית" צילמה החוקרת פועל ששופך את האפרוחים מהארגזים על המסוע ברישול רב, כאילו הוא שופך מטען דומם. גובה הנפילה של האפרוחים אמנם לא עולה על 40-30 ס"מ, אולם מאה מהם נופלים בבת-אחת, זה על גבי זה. הפועל לא טורח לבדוק את תכולת הארגז לפני שהוא מטיח אותו בערימת הארגזים הריקים, והמצלמה קולטת אפרוח שרגלו לכודה בין סורגי הארגז כשהוא מועף בעוצמה לערימת הארגזים. מאחר שרגליים משתלשלות מבין סורגי ארגזים רבים, זה ודאי לא מקרה נדיר. פועל אחר מעביר את האפרוחים מארגז בקיעה ישירות למסוע כשהוא אוסף אותם בידיו וחוסך מהם את הנפילה – אולם כדי להתגבר במהירות על ההמון שבארגז הגדול, הוא אוסף כמה שיותר אפרוחים בשתי ידיו, ללא אפשרות לבדוק אם הוא מוחץ מישהו, מעקם רגליים וכנפיים או פוגע בעיניים.
פועלי "רמית" מעבירים אפרוחים מארגזים למסוע: בתמונה העליונה הפועל שופך בגסות למסוע אפרוחים ממוינים; בתמונה התחתונה משתדל הפועל להעבירם ביתר עדינות, תוך כדי מיון, ותחת לחצי העבודה אינו יכול להימנע מתפיסה מכאיבה ומסוכנת של חלק מהאפרוחים.
גם המיון לזכרים ולנקבות כרוך בטלטול ידני. לדברי חוקרת אנונימוס, "העובד לוקח אפרוח, מנקה את פי הטבעת שלו במקרה הצורך, מותח את פי הטבעת ורואה אם יש זוג בליטות קטנות בתחתית פי הטבעת – אלו האשכים." לאחר הזיהוי, נזרקים האפרוחות והאפרוחים לנתיבים נפרדים, ועוצמת הזריקה תלויה בהרגליו של הפועל.
אף על-פי ששתי המדגרות שנחקרו מושתתות על ציוד אוטומטי יקר וייעודי, המהנדסים התעלמו מרווחת האפרוחים. לעתים התנועה במסועים מהירה מדי, וההפרשים בין המפלסים גבוהים מדי. נפילה סטנדרטית מגובה כ-40 ס"מ בין מסועים שונים כרוכה בחבטה עזה, לעתים קרובות על ראשם של אפרוחים קודמים – אף על-פי שקל להתאים לכך פתרון הנדסי פחות פוגעני (במסועי ביצים, למשל, אין נפילות כלל). מכשיר הלייזר שחותך את מקור האפרוחים (ראו להלן) מחייב את הפועלות לתלות אפרוחים בראשם בתוך קרוסלה של מתקני תלייה; לעתים הן עושות זאת בעדינות, לעתים בגסות. לא זו בלבד שמהנדסי התעשייה לא טרחו לבנות מערכת שתומכת בגוף האפרוח במקום לתלותו, אלא גם הקרוסלה מסתובבת בתנועות מקוטעות ומהירות, שמטלטלות את האפרוחים התלויים בעוצמה רבה. בסופו של הליך זה, האפרוחים נשמטים מהקרוסלה לארגז שנמצא כמטר נמוך יותר, בגלישה תלולה – כמעט נפילה.
חוקרת HSUS מסכמת, ש"הסרטים הנעים מתמלאים לעתים קרובות יותר מדי, ועשרות אפרוחי הודו נלכדים במכונות ונפצעים, גולשים ונופלים על הרצפה, או נמחצים למוות תחת משקלן של המוני ציפורים אחרות שעומדות עליהם." אפרוחים רבים סובלים מצוואר מעוקם, מעיניים חסרות או נפוחות, או מכנפיים ורגליים מדממות.
אפרוחים לכודים במכונה שכורתת את קצה מקורם באמצעות לייזר: כשהם תלויים בראשם, סיבוב המכונה הפתאומי מעיף את גופם הצדה.
הטלת מום
בשתי המדגרות כורתים (קוטמים) את קצה המקור של האפרוחים באמצעות קרן לייזר. בקצה המקור יש רקמות עם עצבים, והכריתה בלייזר מכאיבה, כפי שניתן להתרשם ממאבקם העז של האפרוחים בתוך המכונה. מכונת הלייזר האוטומטית אמורה להוות שיפור ביחס לקיטום ידני לא מדויק של המקור, אולם עיקר הפגיעה נותר בעינו. הכריתה נועדה לצמצם את נזקי הניקור ההדדי בין האפרוחים. גם בטבע נוהגים אפרוחים להיאבק ביניהם, אך מבלי לגרום נזק זה לזה; הנזק הוא בעיה מיוחדת לתנאי השבי. מספר מחקרים הציעו שיפורים קלים בתנאי הגידול, שיצמצמו במידה ניכרת את נזקי התוקפנות: תוספת קש ועצמים שונים לחקירה ולניקור, תוספת אור על-סגול לתאורת הלול הרגילה והעמדת מתקנים לטיפוס. בתעשיית תרנגולי ההודו מעדיפים להטיל בעופות מומים במקום לטפל בתנאי הגידול.הטלת מום נפוצה אחרת, שנצפתה במדגרת WPC, היא קיצוץ האצבע האחורית ברגלי האפרוחות, במטרה למנוע מהן לשרוט זו את זו. ספר חדש על רווחת בעלי-חיים בחקלאות טוען שקיצוץ האצבע מתבצע בלהב מלובן, בקרינה תת-אדומה או בקרינת מיקרוגל, אולם ב-WPC הפועלות פשוט חתכו את אצבעות האפרוחות במספריים. הדימום נמשך כמה דקות והמסוע כוסה בדם. מעבר לכאב הפציעה, הקיצוץ פוגע ביכולתן של התרנגולות לעמוד וללכת ביציבות במשך כל חייהן הקצרים.
במדגרות הודו נהוג גם לקצוץ של החלק הבשרני שצומח מעל מקורו של הזכר. במדגרות שנחקרו לא נצפה נוהג זה.
סוף מסע הייסורים במדגרה הוא המתנה בארגזים, ואחריה מובילים את האפרוחים ללולים.
הגוף כאסון תורשתי
גדילה מהירה
תרנגולי הודו עברו ברירה מלאכותית אינטנסיבית מאוד. כמו בכל תעשיות הבשר, שלוש תכונות עיקריות עניינו את חברות ה"טיפוח" (החברות שבוררות עופות עם עיוותי גוף רווחיים במיוחד): גדילה מהירה; משקל גדול; והמרת כמה שפחות מזון בכמה שיותר משקל גוף (נצילות מזון). תוצאות הלחץ הגנטי גרועות כמעט כמו בתעשיית תרנגולי הבית. אם זכר תרנגול הודו בטבע מגיע בגיל ארבעה חודשים למשקל 3.5 ק"ג, בתעשייה כיום מגיעים הזכרים בגיל זה למשקל 16-14 ק"ג. השינוי אירע תוך כמה עשורים: תרנגולי הודו נשחטים כיום במשקל כפול בערך בהשוואה למשקל השחיטה לפני כ-50 שנה, והם מגיעים למשקל זה במחצית הזמן.רביצה ומחלות עור
תרנגולי ההודו כיום לא רק כבדים, אלא גם מבנה הגוף שלהם שונה. החזה כבד יותר מהחזה של עוף נורמלי, דבר המקשה לשמור על יציבה סבירה. העופות מרבים לרבוץ, ומכיוון שהלול צפוף, עורם בא במגע עם הפרשות ומפתח כיבים באזור עצם החזה.ב-1993 זוהתה מחלה לא מוכרת עד אז (CD) וב-2009 כבר דווח שהיא מהווה את הסיכון הבריאותי השלישי בחומרתו בתעשיית תרנגולי ההודו בארצות-הברית. המחלה תוקפת תרנגולים מהירי גדילה, בעיקר זכרים בשבועות האחרונים לחייהם. היא קשורה במגע עם מצע מזוהם ומופיעה בכמה מקומות בגוף. בחלק מהעופות יש שלפוחיות מלאות נוזל בבסיס הזנב, והן קשורות בשבירה של הנוצות בנקודות החיבור לגוף. בעופות אחרים יש הצטברות נוזל ג'לטיני לאורך הירכיים והחזה. המחלה קטלנית, והגופות נרקבות מהר מאוד.
עיוותי גב
בשנים האחרונות מדווחים בארצות-הברית על עלייה בשכיחות עיוותים בעמוד השדרה של תרנגולי הודו. חוליות גב מתמזגות, חוליות אחרות זזות ממקומן, וכתוצאה מכך עלול חוט השדרה להיפגע. תרנגולים פגועים נראים כאילו יש להם "דבשת" ולעתים קרובות נוספים לכך רעד ברגליים או קריסה. לפי סקירת בעיות שלד שהתפרסמה בשנת 2007 בתוך התעשייה, "רבים מבין עופות חלשים וקורסים אלה נהרגים על-ידי הזכרים החזקים והתוקפניים ביותר בלהקה במהלך השבועות האחרונים שלפני העיבוד [השחיטה]."
כשהלהקה כולה עומדת במתיחות, ודאי בתגובה לצלם, ואחת התרנגולות הקרובות רובצת, סביר להניח שקשה לה לעמוד. (צולם באזור בית שמש, אוגוסט 2007)
חולשת רגליים
תוצאה בולטת של השילוב בין גדילה מהירה למשקל גוף מנופח היא בעיות ברגליים, במיוחד בזכרים (שמגיעים למשקל גדול יותר). בשבועות הראשונים לחיי האפרוחים, הגדילה המהירה היא המקור העיקרי לבעיות: העצמות, הסחוסים, הגידים והרצועות אינם מתפתחים באופן מלא ואינם חזקים מספיק לעומת קצב הגידול המהיר. על כך נוספת בעיית המשקל העודף, שהופכת לדומיננטית תוך מספר שבועות. קרע בגיד של השריר הגדול ביותר בשוק, קרע או התנתקות ברצועות שמחברות בין עצמות השורשכף (זהו החלק הגלוי, הארוך והדק שברגל העופות), שבר בעצם הירך, נקע של עצם הירך ממקומה ופגמים בראש העצם וברצועות של מפרק הירך, קרע בשרירים שמחברים את השוק לשורשכף – פציעות אלה ואחרות נפוצות בתרנגולי הודו, והן קשורות לגדילה מהירה וללחץ על רקמות שאינן מפותחות מספיק. שימו לב, שהפציעות מופיעות ברגל לכל אורכה ופוגעות בכל סוגי הרקמות ברגל. זהו ביטוי לכך שלא מדובר בבעיה שניתן למצוא לה טיפול נקודתי, אלא בחולשה של כלל המערכת.כמה מבעיות הרגליים נפוצות במיוחד. למשל, תרנגולי הודו בני 6 שבועות ומעלה סובלים מהתעקמות של הרגליים – בין השאר כתוצאה מסיבוב לא טבעי של עצמות השוק עד שהגיד מחליק ממקומו (VVD). הסימפטומים פשוטים: הציפור נופלת מהרגליים ואינה מסוגלת לקום. הפרעה טיפוסית אחרת ברגלי תרנגולי הודו היא הצטברות של רקמה סחוסית באזורים שבאופן נורמלי צריכים להיות גרמיים. כתוצאה מכך העצם נחלשת, ולעתים קרובות אחת מעצמות השוקיים מתכופפת אחורנית, עם סכנת שבר בעצם או נמק (TD). מדובר בתופעה נפוצה מאוד, ברמות שונות של חומרה – 50-30 אחוזים מכלל העופות הזכרים בתעשיות הבשר השונות סובלים ממנה, לפי סקירה משנת 2005.
תרנגולת זו מתקשה לעמוד וללכת עד כדי כך שהיא גוררת את עצמה על הקרקע בעזרת הכנפיים. (צולם בלול אורגני בדרום הארץ, יוני 2004)
בעיות רגליים משני הסוגים שלעיל נובעות ממקור תורשתי, אך הן גם מושפעות מהיעדר אפשרות למנוחה סבירה. כשעצמות השוק סוטות בהדרגה ממיקומן התקין עקב בעיות תורשתיות, גוף שנמצא במנוחה עדיין עשוי לתקן את עצמו. אלא שהנוהג להאיר לולים ברציפות אינו מאפשר זאת. גם תנאי לול אחרים מחריפים את הבעיות התורשתיות. למשל, בגיל 18-8 שבועות סובלים זכרים רבים בחלק מהלולים מדלקת גידים שגורמת להם לרבוץ, וכשמאלצים אותם לקום הם רועדים מכאב. הדלקת היא תוצאה של גדילה מהירה במשולב עם מצע רטוב ומזוהם. יש המציעים לפתור בעיות כאלה על-ידי הגבלת המזון הניתן לתרנגולים – שיטה להאטת הגדילה, שיוצרת בעיות רווחה אחרות.
התפוצה של צליעות מכאיבות בעליל משתנה בין קווים גנטיים ותנאי גידול שונים. לפי סקרים מהשנים האחרונות, צליעה שניכרת לעין הצופה פוקדת בדרך-כלל אחוזים אחדים מכלל התרנגולים, אך לעתים מגיע שיעור הצליעה עד 20% מהלהקה. עד כמה סובלים מכך התרנגולים? חמישה מתוך שישה מחקרים בנושא מצאו, כצפוי, שמדובר במצבים מכאיבים.
תרנגולות עם רגליים מעוקמות. הרגל הימנית של התרנגולת מימין התעוותה לחלוטין, האצבע האחורית (שאמורה לפנות אחורנית) פונה כמעט קדימה, שלוש האצבעות הקדמיות מעוקמות כמעט באותה מידה, ונראה שהשוק או הירך נקעו ממקומם. בתרנגולת משמאל עיוות שנובע כנראה מסיבוב עצמות השוקיים עד לנקיעת הגידים ממקומם; האצבעות מנוטרלות לגמרי. (צולם בלול אורגני בדרום הארץ, יוני 2004)
בעיות שרירים
צליעת תרנגולי הודו מטרידה את אנשי התעשייה כי תרנגולים צולעים אוכלים פחות ולעתים מתים, אך גם משום שחלק מהפגמים ברגליים נראים לעין ודוחים את הלקוחות. הפגמים החזותיים בולטים עוד יותר כשמדובר בבעיות שרירים, ולכן נחקר נושא זה בהרחבה.הברירה המלאכותית של תרנגולי הודו גרמה מחלות שרירים שונות, שבאות לידי ביטוי, בין השאר, בחולשת שרירים. מחלת שרירים שתוארה כבר ב-1968, תוקפת רק תרנגולי הודו שעברו ברירה לגידול-יתר בשרירי החזה. המחלה גורמת למוות של רקמות שריר, שלמעשה נחנקות: כלי הדם אינם מסוגלים לספק דם בכמות מספקת לרקמה המנופחת, במיוחד בעת פעילות כמו נפנוף כנפיים. לא ברור כמה סבל גורמות מחלות שרירים כאלה.
עמידות מופחתת
מזה 40 שנה לפחות, ידוע שהברירה המלאכותית לגדילה מהירה פוגעת במערכת החיסונית של עופות. בעשור האחרון נערכו מספר ניסויים, שהתבססו על גרימת מצוקה לתרנגולי הודו מקווים גנטיים שונים, שמתאפיינים במהירות גדילה שונה. אחד המחקרים חשף את העופות להובלה, לציפוף-יתר ולעומס חום גבוה, והסתבר שהעופות מהירי הגדילה פחות עמידים בפני גורמי המצוקה האלה. החוקרים התמקדו בסימנים פיסיולוגיים והתנהגותיים של מצוקה, והתוצאות מעידות שתרנגולים מהירי גדילה סובלים יותר בתנאים קשים – שהם תנאים נפוצים בחקלאות התעשייתית.מחקרים אחרים התמקדו בעמידות של העופות מהקווים השונים לזיהומים. נמצא, למשל, שחיידקי E. coli משגשגים יותר ברקמות גופם של תרנגולים מהירי גדילה. תרנגולים אלה גם רגישים יותר להתפשטות של זיהומים שונים תחת גורמי עקה שונים, כמו הובלה.
תרנגולי הודו שנבררו לגדילה מואצת סובלים מעמידות מופחתת לגורמי מצ
http://anonymous.org.il/art857.html
מקורות
תרנגולי הודו במבט טבעי
Producing Animals/Slaughtered, Turkey Meat, Israel 2010.
Producing Animals/Slaughtered, Turkey Meat, World + (Total) 2010.
המועצה לענף הלול, בשר הודו נתונים כמותיים, 2011.Producing Animals/Slaughtered, Turkey Meat, World + (Total) 2010.
המועצה לענף הלול, סיכום פעילות לשנת 2008.
T. Buchwalder and B. Huber-Eicher, "Effect of Group Size on Aggressive Reactions to an Introduced Conspecific in Groups of Domestic Turkeys (Meleagris gallopavo)," Applied Animal Behaviour Science 93 (3-4), September 2005, pp. 251-258.
Alan H. Krakauer, "Kin Selection and Cooperative Courtship in Wild Turkeys," Nature 434, 2.3.2005, pp. 69-72.
T. Buchwalder and B. Huber-Eicher, "Effect of Increased Floor Space on Aggressive Behaviour in Male Turkeys (Meleagris gallopavo)," Applied Animal Behaviour Science 89 (3-4), December 2004, pp. 207-214.
Wayne E. Thogmartin, "Home-range Size and Habitat Selection of Female Wild Turkeys (Meleagris gallopavo) in Arkansas," The American Midland Naturalist 145 (2), April 2001, pp. 247-260.
Alexander V. Badyaev, William J. Etges, John D. Faust and Thomas E. Martin, "Fitness Correlates of Spur Length and Spur Asymmetry in Male Wild Turkeys", Journal of Animal Ecology 67 (6), November 1998, pp. 845-852.
Alexander V. Badyaev, William J. Etges and Thomas E. Martin, "Ecological and Behavioral Correlates of Variation in Seasonal Home Ranges of Wild Turkeys," The Journal of Wildlife Management 60 (1), January 1996, pp. 154-164.
James G. Dickson (ed.), The Wild Turkey: Biology and Management, (Mechanicsburg, PA, Stackpole Books, 1992), chaps. 2, 4-5.
R. D. Crawford, "Introduction to Europe and Diffusion of Domesticated Turkeys from the America," Archivos de Zootecnia 41(154) (extra), 1992, pp. 307-314.
Allen F.C. Lashmar, "Introduced and feral birds on the Dudley Peninsula, Kangaroo Island," South Australian Ornithologist 30, September 1988, pp. 154-155.
Jason C. Peoples, D. Clay Sisson and Dan W. Speake, "Mortality of Wild Turkey Poults In Coastal Plain Pine Forests," Proceedings of the Southeastern Association of Fish and Wildlife Agencies 49, 1995, pp. 448-453.
אפרוחי הודו, הימים הראשוניםAlan H. Krakauer, "Kin Selection and Cooperative Courtship in Wild Turkeys," Nature 434, 2.3.2005, pp. 69-72.
T. Buchwalder and B. Huber-Eicher, "Effect of Increased Floor Space on Aggressive Behaviour in Male Turkeys (Meleagris gallopavo)," Applied Animal Behaviour Science 89 (3-4), December 2004, pp. 207-214.
Wayne E. Thogmartin, "Home-range Size and Habitat Selection of Female Wild Turkeys (Meleagris gallopavo) in Arkansas," The American Midland Naturalist 145 (2), April 2001, pp. 247-260.
Alexander V. Badyaev, William J. Etges, John D. Faust and Thomas E. Martin, "Fitness Correlates of Spur Length and Spur Asymmetry in Male Wild Turkeys", Journal of Animal Ecology 67 (6), November 1998, pp. 845-852.
Alexander V. Badyaev, William J. Etges and Thomas E. Martin, "Ecological and Behavioral Correlates of Variation in Seasonal Home Ranges of Wild Turkeys," The Journal of Wildlife Management 60 (1), January 1996, pp. 154-164.
James G. Dickson (ed.), The Wild Turkey: Biology and Management, (Mechanicsburg, PA, Stackpole Books, 1992), chaps. 2, 4-5.
R. D. Crawford, "Introduction to Europe and Diffusion of Domesticated Turkeys from the America," Archivos de Zootecnia 41(154) (extra), 1992, pp. 307-314.
Allen F.C. Lashmar, "Introduced and feral birds on the Dudley Peninsula, Kangaroo Island," South Australian Ornithologist 30, September 1988, pp. 154-155.
Jason C. Peoples, D. Clay Sisson and Dan W. Speake, "Mortality of Wild Turkey Poults In Coastal Plain Pine Forests," Proceedings of the Southeastern Association of Fish and Wildlife Agencies 49, 1995, pp. 448-453.
חלק מהפרטים בכתבה מתבססים על קטעי וידיאו ועדות כתובה שלא פורסמו, מתוך חקירת אנונימוס במדגרת רמית, אפריל 2012.
הקרבנות הקטנים של מדגרת אפרוחי ההודו הגדולה בישראל (אנונימוס), כניסה: 15.7.2012.
מיכל בן ארי, "כנפיים שבורות," מגזין המושבות 322, 29.6.2012.
מיכל הוכברג, "העובדת הסמויה חשפה: המוות של האפרוחים," nrg מעריב, 12.6.2012.
טיוטת תקנות צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (המתת אפרוחים והשמדת ביצי דגירה), התשע"א-2011 (נוסח לפרסום 1.8.2011).
Wilson G. Pond, Fuller W. Bazer and Bernard E. Rollin (eds.), Animal Welfare in Animal Agriculture: Husbandry, Stewardship, and Sustainability in Animal Production, (Boca Raton, Florida: CRC Press, 2011), pp. 163-166.
איתי משה ויואב איתיאל, "צער בעלי כנף," מגזין המושבון 267, 10.6.2011."Inhumane Treatment at Turkey Industry’s Largest Hatchery," The Humane Society of the United States (HSUS), 23.11.2010.
"Cruelty Exposed at Nations Largest Turkey Hatchery," The Humane Society of the United States (HSUS), 23.11.2010?
Gas Killing of Chicks in Hatcheries, Humane Slaughter Association, June 2006.
Code of Practice for the Disposal of Chicks in Hatcheries, 2nd edition, Humane Slaughter Association, October 2001, p. 8.
Linda Keeling, "Behaviour of Fowl and Other Domesticated Birds," in Per Jensen (ed.), The Ethology of Domestic Animals: An Introductory Text, (Wallingford UK and New York: CABI Publishing, 2002), pp. 106, 113.
"The Domestic Turkey, Meleagris gallopavo," in: Refining Procedures for the Administration of Substances, report of the BVAAWF/FRAME/RSPCA/UFAW Joint Working Group on Refinement, Laboratory Animals 35 (suppl. 1), October 2001, pp. 86-88.
Recommendation concerning Turkeys (Meleagris gallopavo ssp.) adopted by the Standing Committee on 21 June 2001, European Convention for the Protection of Animals kept for Farming Purposes, Council of Europe, 2001.
A. Martrenchar, D. Huonnig, J. P. Cotte, "Influence of Environmental Enrichment on Injurious Pecking and Perching Behaviour in Young Turkeys," British Poultry Science, 42 (2), May 2001, pp. 161-170.
C. M. Sherwin, P. D. Lewis and G. C. Perry, "The Effects of Environmental Enrichment and Intermittent Lighting on the Behaviour and Welfare of Male Domestic Turkeys," Applied Animal Behaviour Science 62 (4), 26.2.1999, pp. 319-333.
C. M. Sherwin, P. D. Lewis and G. C. Perry, "Effects of Environmental Enrichment, Fluorescent and Intermittent Lighting on Injurious Pecking amongst Male Turkey Poults," British Poultry Science 40 (5), December 1998, 592-598.
Turkey Care Practices, 2nd edition, California Poultry Workgroup, University of California, May 1998, pp. 2-3.
"Cruelty Exposed at Nations Largest Turkey Hatchery," The Humane Society of the United States (HSUS), 23.11.2010?
Gas Killing of Chicks in Hatcheries, Humane Slaughter Association, June 2006.
Code of Practice for the Disposal of Chicks in Hatcheries, 2nd edition, Humane Slaughter Association, October 2001, p. 8.
Linda Keeling, "Behaviour of Fowl and Other Domesticated Birds," in Per Jensen (ed.), The Ethology of Domestic Animals: An Introductory Text, (Wallingford UK and New York: CABI Publishing, 2002), pp. 106, 113.
"The Domestic Turkey, Meleagris gallopavo," in: Refining Procedures for the Administration of Substances, report of the BVAAWF/FRAME/RSPCA/UFAW Joint Working Group on Refinement, Laboratory Animals 35 (suppl. 1), October 2001, pp. 86-88.
Recommendation concerning Turkeys (Meleagris gallopavo ssp.) adopted by the Standing Committee on 21 June 2001, European Convention for the Protection of Animals kept for Farming Purposes, Council of Europe, 2001.
A. Martrenchar, D. Huonnig, J. P. Cotte, "Influence of Environmental Enrichment on Injurious Pecking and Perching Behaviour in Young Turkeys," British Poultry Science, 42 (2), May 2001, pp. 161-170.
C. M. Sherwin, P. D. Lewis and G. C. Perry, "The Effects of Environmental Enrichment and Intermittent Lighting on the Behaviour and Welfare of Male Domestic Turkeys," Applied Animal Behaviour Science 62 (4), 26.2.1999, pp. 319-333.
C. M. Sherwin, P. D. Lewis and G. C. Perry, "Effects of Environmental Enrichment, Fluorescent and Intermittent Lighting on Injurious Pecking amongst Male Turkey Poults," British Poultry Science 40 (5), December 1998, 592-598.
Turkey Care Practices, 2nd edition, California Poultry Workgroup, University of California, May 1998, pp. 2-3.
תחקירים » תעשיות מזון מהחי » תרנגולים בתעשיית הבשר » מניפולציות גנטיות ועיוותים תורשתיים » תעשיית תרנגולי ההודו
תעשיית בשר התרנגולים ("פטמים", בשפה החקלאית) היא התעשייה המנצלת את המספר הגדול ביותר של קרבנות, וכרוכה בפגיעה קיצונית בעופות במשך כל חייהם הקצרים. הפגיעה נובעת, בחלקה, מתנאי הגידול, ובחלקה - מהמבנה המעוות של בעלי החיים עצמם. התרנגולים הכלואים כיום בלולים אינם דומים לתרנגולים שנוצלו לפני 50 שנה. "השבחה גנטית", שהואצה מאוד בעשורים האחרונים, שינתה לחלוטין את האנטומיה ואת הפיזיולוגיה של התרנגולים, והפכה את גופם למקור לנכויות, מחלות וכאבים ממושכים.
>>>
.jpg)
בעלי החיים זקוקים לך! בואו להתנדב בעמותת אנימלס ולשנות את העולם עבור בעלי החיים. הרצאות בבתי ספר, דוכני הסברה, תמיכה בטבעונים חדשים ועוד
>>>
