תעשיית תרנגולי ההודו
למעלה מ-630 מיליון תרנגולי הודו נטבחים מדי שנה בעולם. שיטות הברירה המלאכותית, הגידול וההרג של תרנגולי הודו הן בין השיטות האלימות ביותר עלי אדמות. מצבם של תרנגולי ההודו דומה למדי למצבם של תרנגולי הבית בתעשיית הבשר, אך קיימים גם הבדלים בין התעשיות.
תרנגולי הודו בטבע אפרוחי הודו, הימים הראשונים הגוף כאסון תורשתי ימי הלול דרכם האחרונה של תרנגולי הודו להקות רבייה של הודים
כדי להבין מה עובר על עופות אלה בתנאים תעשייתיים, צריך להבין מי הם עופות הבר שמהם נבררו אותם תרנגולים לבנים ונכים מלידה, שנמכרים כיום ללולנים בכל העולם על-ידי קומץ "חברות טיפוח". אמנם, לא פעם קשה לקלוט ולהבין מהו הקשר שבין הצרכים של תרנגולי הבר בבית-גידולם הטבעי לבין הצרכים ששרדו בשיממון של הלול התעשייתי. גם השינויים הגנטיים שעבר המין מעלים תהייה שמא חלק מהצרכים הטבעיים התנוונו. אולם אין ספק, שאותם צרכים טבעיים ששרדו בעופות המבויתים, יכולים להתממש רק לעתים רחוקות – הן בגלל תנאי הלול הקשים והן בגלל נזקים תורשתיים. לפניכם אפוא סקירה קצרה על חייהם של תרנגולי הודו בטבע, כהקדמה לדיון בתעשיית תרנגולי ההודו.
לאחר מלחמת העולם ה-2 נערכו מבצעים גדולים להשבת תרנגולי הודו לטבע (במידה רבה כדי לאפשר מחדש ציד). בתחילה התמקדו המבצעים בלכידת תרנגולי בר, הרבעתם במשקים ושחרור הצאצאים בבתי-גידול טבעיים, שתושביהם המקוריים נכחדו. שיטה זו נכשלה ברוב הגורף של המקרים. הצלחה גדולה יותר נחלה לכידת עופות בוגרים באתרי הטבע המעטים שבהם שגשגו עדיין, ושחרורם באתרים שבהם נכחדו. לפי סקר שנערך בארצות-הברית ופורסם ב-1979, רק 40 מתוך 800 ניסיונות לשחרר תרנגולי הודו ממשקים לטבע הביאו לביסוס אוכלוסיית תרנגולי הודו חופשיים, לעומת 808 מתוך 968 ניסיונות מקבילים בשחרור תרנגולים שנלכדו בטבע.
ההסברים שניתנו לפער גורף זה, מלמדים הרבה על לחצי השבי. מסתבר שתרנגולי הודו עוברים שינוי גנטי דרמטי אפילו תוך דור אחד בשבי: רוב האפרוחים לתרנגולי בר שנולדו בשבי, מנסים להימלט ומתים ממצוקה; הניצולים המעטים שורדים בשבי אך פחות מותאמים לחיי בר. סיבה אחרת לכישלון באקלום אפרוחים שגדלו במשקים היא הבורות שלהם בכל הנוגע לחיים בטבע. אפרוחים זקוקים לידע שהם רוכשים מאמם במשך חודשי התבגרות ארוכים, על טורפים וסכנות אחרות, מקורות מזון, שטח המחיה שלהם והתנהגויות חברתיות. רק עופות בר מחזיקים בידע כזה. סיבה עיקרית שלישית לכישלון היא המחלות והטפילים הרבים שנושאים אפרוחים שגדלו בצפיפות הרבה של משק חקלאי.
תרנגולי הודו מתלהקים בחורף, אז ניתן לראות מאות מהם יחד. לקראת האביב הם מתפזרים לקבוצות קטנות מאוד – 7-4 תרנגולות עם 3-2 תרנגולים. הם לא נאבקים על טריטוריה, אך נוטים לפתח היררכיה חברתית ("מדרג ניקור") לנקבות ולזכרים בנפרד. ההיררכיה יציבה, ללא האלימות המסוכנת שמאפיינת תרנגולי הודו במכלאות. אחד המאפיינים של הנטייה לגבש היררכיה חברתית הוא יכולת טובה לזהות אישית פרטים אחרים לפי המראה והקולות שלהם – עשרות פרטים ואולי יותר. נמצא שתרנגולי הודו מסוגלים לזהות תרנגולים מוכרים שלא פגשו חצי שנה לפחות.
התקשורת בין תרנגולי הודו מורכבת מאוד. לובט וויליאמס זיהה 28 קולות שונים שמשמיעים עופות אלה, ורק אחד מהם (קריאת החיזור) מופק בעוצמה קבועה; שאר הקולות מושמעים בעוצמות שונות, שעשויות להשפיע על משמעות המסר (למשל: עוצמתה של קריאת אזהרה מטיפוס מסוים מעידה על עוצמת הסכנה; תגובת הלהקה משתנה בהתאם לכך). תרנגולי ההודו שולטים במגוון הצלילים העצום הזה מבלי לאבד את היכולת לזהות אישית את קולות חבריהם ללהקה.
הם מתקשרים ביניהם גם במפגני ראווה חזותיים, שהבולט שבהם הוא מפגן החיזור של הזכרים: ניפוח נוצות הגוף תוך הפשלת כנפיים וזקירת הזנב ופרישתו (strut). לכך נלווית לעתים קרובות גם קריאה טיפוסית (gobble). למפגני חיזור אלה מבנה קבוע, אך הם מתעוררים במגוון גדול מאוד של נסיבות, תוך הפגנת הבדלים אישיים ניכרים בין פרטים.
תרנגולי הודו לנים על עצים – בדרך-כלל העצים הגדולים ביותר בסביבה – ומעדיפים ללון על עצים שונים מדי לילה. הלינה בעצים כה חשובה להם, עד שתרנגולי בר שנכלאו במשק וכנפיהם נקצצו, מנסים ללון בעצים גבוהים כשהם מטפסים בקפיצות מענף לענף. בימי סערה נשארים תרנגולי ההודו בעצי הלינה, ומסוגלים לשרוד כך, ככל הנראה, עד כשבועיים.
נקבות תרנגול ההודו, שהן חברותיות מאוד במשך רוב השנה, מתרחקות מכל חברה לקראת הקינון. חוקר אחד מצא שהמרחק בין הקן לבין האתר הקרוב של פעילות חברתית הוא 0.8 ק"מ לפחות. התרנגולות דוגרות על הקרקע במשך כ-26 יממות ברציפות, מלבד הפסקה יומית בת שעה-שעתיים, ולעתים מדלגות אף על הפסקה זו.
חייו החברתיים של האפרוח מתחילים בעודו בביצה, דרך החלפת קריאות עם אמו. האפרוח נזקק ליממה כדי לשבור את הביצה ולהשתחרר, ותוך 24-12 שעות הוא כבר מוכן ללכת אחר האם ולעזוב את הקן. השעות הראשונות שלאחר הבקיעה קריטיות לגיבוש זהותה של החיה שאחריה יילך בחודשים הקרובים וממנה ילמד לשרוד – זוהי ה"הטבעה". בתנאים נורמליים, האפרוח מגיב כך לאמו; אך הטבעה אפשרית גם על חיה אחרת שנמצאת בסביבה עם הבקיעה, ובכלל זה בני-אדם. וויליאם מ. הילי, חוקר שכתב סיכום מקיף על התנהגות תרנגולי הודו, גידל כך אפרוחים רבים. לדבריו, ההטבעה – אפילו על "הורה מאמץ" כמוהו – חיונית ללימוד שיוביל לחיי חברה נורמליים בבגרות; מכיוון שתרנגולי הודו בתנאים תעשייתיים אינם עוברים שום הטבעה (הם בוקעים במדגרות ונמצאים רק בחברת המון בני גילם) הם לא יוכלו, למשל, לקיים התנהגות הורית נורמלית בבגרותם.
התקשורת בין האם לאפרוחים נמשכת בהתמדה. החלפת הקולות המתמדת חיונית כדי שהאפרוחים יזהו אותה ויבחינו בינה לבין תרנגולות אחרות (הם מסוגלים לזהות גם קולות של בני-אדם שונים, ומפתחים במהירות העדפה למטפל הקבוע שלהם). קולות האזהרה של האם, למשל, גורמים להם לקפוא על מקומם או להסתתר, אם כי במקרים מסוימים האפרוחים מצטרפים להתגודדות סביב טורף (כגון נחש). האם, לעומת זאת, מגיבה בהתנהגות מגוננת לקולות אפרוחים באשר הם, עד לגיל 10-8 שבועות, אז היא מזהה את צאצאיה אישית. קולות מתאימים יגרמו לה לחוש אליהם, וקולות אחרים יעוררו אותה לסוכך עליהם בכנפיה. למרות התקשורת המצוינת, האפרוחים פגיעים מאוד על הקרקע. 90-70% מהם נהרגים, רובם הגדול על-ידי טורפים.
כמה ימים לאחר הבקיעה, האפרוחים מפגינים מגוון גדול של התנהגויות שאופייניות לבוגרים, ובכלל זה מפגן ההתנפחות של הזכר, כריעה בנקבה (מחווה לזמינות מינית בנקבה הבוגרת) ומפגני איום – התנהגויות שהאפרוחים מפגינים זה מול זה באופן משחקי, בשני המינים. החל מימי חייהם הראשונים הם רודפים בכוחות עצמם אחרי חרקים, תוך הפגנת עניין רב בכל מה שמלקטת אמם. בגיל יומיים הם כבר משתזפים בשמש, ובגיל 3 ימים עושים אמבטיית חול. עד גיל שבוע, הם מעופפים למרחקים קצרצרים. בגיל שבועיים-שלושה, כשהם מכוסים באופן חלקי בנוצות, האם מובילה אותם ללינה בעצים – מהלך שמרחיק אותם מטורפים רבים ומגדיל מאוד את סיכויי ההישרדות שלהם. בשלב זה, תפריט החרקים שלהם מוחלף בתפריט צמחי ברובו.
לסיכום, לתרנגולי ההודו יש אמנם מגוון התנהגויות גדול שמקורו תורשתי, אך סיכויי ההישרדות שלהם גבוהים במידה ניכרת כשהאם נשארת אתם לאורך זמן. הידע של האם חיוני להם: על התנהגות חברתית, על סביבת המחיה שלהם, על מזונות מועדפים, על טורפים ועל סכנות שאינן מוצפנות ב"ידע התורשתי", כמו מכוניות וציידים.
לפי נתונים שנמסרו לחוקרת ב"רמית", הבקיעה בארגזים מתחילה ביום ה-26 לדגירה, ותוך שתי יממות בוקעים כ-80% מהאפרוחים. הם לא יקבלו מזון ומים עד הגיעם ללול. אמנם, באופן טבעי הם מסוגלים לשרוד שלוש יממות ללא מזון ומים על בסיס מאגרים מהביצה, אלא שגופם מותאם להזנה ביום הבקיעה, וחשבון פשוט מראה, שאפרוחים רבים חשופים להרעבה ולהצמאה עד גבול יכולת ההישרדות שלהם.
המלצה זו חוזרת גם בפרסומי HSA מאוחרים יותר. בישראל, יזם משרד החקלאות איסור גורף על המתת אפרוחים בגז, במסגרת טיוטת תקנות צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (המתת אפרוחים והשמדת ביצי דגירה), התשע"א – 2011. אף על-פי כן, ב"רמית" הורגים אפרוחים בגז, ולדברי בעלי המדגרה שצוטטו ביוני 2011 ב"מגזין המושבות", ההרג מתבצע באמצעות CO2. ב-WPC, לעומת זאת, טוחנים את האפרוחים בעודם חיים.
רבים מהאפרוחים נדונים במדגרות לגסיסה ממושכת יותר. החשיפה ב"מגזין המושבות" התייחסה להשלכת אפרוחים חיים לתוך שקיות ניילון. הכתבים איתי משה ויואב איתיאל מצאו שקיות ניילון ענקיות עם אפרוחים חיים במכולה שמחוץ למדגרה, בשלושה מתוך שישה ביקורים במקום. חוקרת אנונימוס עבדה במדגרה זמן קצר לאחר שזו נקנסה בעקבות החשיפה שלעיל, ואף על-פי כן נמשך שם הרג האפרוחים בשקיות ניילון – ככל הנראה אפרוחים שנראו פגועים למדי במיון הראשוני ולא הושמדו מיידית, בתקווה שיתאוששו. לדברי החוקרת, "האפרוחים היו בשקית הזו מספר שעות ובסוף היום הושלכו להרג בתעלת הוואקום [מתקן הרג] כך שלא ברור למה שמו אותם בכלל בשקית."
מוות אטי מצפה גם לאפרוחים רבים אחרים. לדברי חוקרת אנונימוס,
במדגרת WPC ההתנהלות דומה:
העברת הארגזים עם האפרוחים למערכת המסועים האוטומטית אמורה להיות מהלך פשוט, אך היא מועדת לאסונות. החוקרת ב-WPC ראתה מגדלי ארגזים, המכילים עד 1,000 אפרוחים, מתמוטטים לרצפה. האפרוחים נפלו עם הארגזים, התפזרו – וודאי עשרות מהם נמחצו תחת הארגזים.
ב"רמית" צילמה החוקרת פועל ששופך את האפרוחים מהארגזים על המסוע ברישול רב, כאילו הוא שופך מטען דומם. גובה הנפילה של האפרוחים אמנם לא עולה על 40-30 ס"מ, אולם מאה מהם נופלים בבת-אחת, זה על גבי זה. הפועל לא טורח לבדוק את תכולת הארגז לפני שהוא מטיח אותו בערימת הארגזים הריקים, והמצלמה קולטת אפרוח שרגלו לכודה בין סורגי הארגז כשהוא מועף בעוצמה לערימת הארגזים. מאחר שרגליים משתלשלות מבין סורגי ארגזים רבים, זה ודאי לא מקרה נדיר. פועל אחר מעביר את האפרוחים מארגז בקיעה ישירות למסוע כשהוא אוסף אותם בידיו וחוסך מהם את הנפילה – אולם כדי להתגבר במהירות על ההמון שבארגז הגדול, הוא אוסף כמה שיותר אפרוחים בשתי ידיו, ללא אפשרות לבדוק אם הוא מוחץ מישהו, מעקם רגליים וכנפיים או פוגע בעיניים.
גם המיון לזכרים ולנקבות כרוך בטלטול ידני. לדברי חוקרת אנונימוס, "העובד לוקח אפרוח, מנקה את פי הטבעת שלו במקרה הצורך, מותח את פי הטבעת ורואה אם יש זוג בליטות קטנות בתחתית פי הטבעת – אלו האשכים." לאחר הזיהוי, נזרקים האפרוחות והאפרוחים לנתיבים נפרדים, ועוצמת הזריקה תלויה בהרגליו של הפועל.
אף על-פי ששתי המדגרות שנחקרו מושתתות על ציוד אוטומטי יקר וייעודי, המהנדסים התעלמו מרווחת האפרוחים. לעתים התנועה במסועים מהירה מדי, וההפרשים בין המפלסים גבוהים מדי. נפילה סטנדרטית מגובה כ-40 ס"מ בין מסועים שונים כרוכה בחבטה עזה, לעתים קרובות על ראשם של אפרוחים קודמים – אף על-פי שקל להתאים לכך פתרון הנדסי פחות פוגעני (במסועי ביצים, למשל, אין נפילות כלל). מכשיר הלייזר שחותך את מקור האפרוחים (ראו להלן) מחייב את הפועלות לתלות אפרוחים בראשם בתוך קרוסלה של מתקני תלייה; לעתים הן עושות זאת בעדינות, לעתים בגסות. לא זו בלבד שמהנדסי התעשייה לא טרחו לבנות מערכת שתומכת בגוף האפרוח במקום לתלותו, אלא גם הקרוסלה מסתובבת בתנועות מקוטעות ומהירות, שמטלטלות את האפרוחים התלויים בעוצמה רבה. בסופו של הליך זה, האפרוחים נשמטים מהקרוסלה לארגז שנמצא כמטר נמוך יותר, בגלישה תלולה – כמעט נפילה.
חוקרת HSUS מסכמת, ש"הסרטים הנעים מתמלאים לעתים קרובות יותר מדי, ועשרות אפרוחי הודו נלכדים במכונות ונפצעים, גולשים ונופלים על הרצפה, או נמחצים למוות תחת משקלן של המוני ציפורים אחרות שעומדות עליהם." אפרוחים רבים סובלים מצוואר מעוקם, מעיניים חסרות או נפוחות, או מכנפיים ורגליים מדממות.
הטלת מום נפוצה אחרת, שנצפתה במדגרת WPC, היא קיצוץ האצבע האחורית ברגלי האפרוחות, במטרה למנוע מהן לשרוט זו את זו. ספר חדש על רווחת בעלי-חיים בחקלאות טוען שקיצוץ האצבע מתבצע בלהב מלובן, בקרינה תת-אדומה או בקרינת מיקרוגל, אולם ב-WPC הפועלות פשוט חתכו את אצבעות האפרוחות במספריים. הדימום נמשך כמה דקות והמסוע כוסה בדם. מעבר לכאב הפציעה, הקיצוץ פוגע ביכולתן של התרנגולות לעמוד וללכת ביציבות במשך כל חייהן הקצרים.
במדגרות הודו נהוג גם לקצוץ של החלק הבשרני שצומח מעל מקורו של הזכר. במדגרות שנחקרו לא נצפה נוהג זה.
סוף מסע הייסורים במדגרה הוא המתנה בארגזים, ואחריה מובילים את האפרוחים ללולים.
תרנגולי הודו עברו ברירה מלאכותית אינטנסיבית מאוד. כמו בכל תעשיות הבשר, שלוש תכונות עיקריות עניינו את חברות ה"טיפוח" (החברות שבוררות עופות עם עיוותי גוף רווחיים במיוחד): גדילה מהירה; משקל גדול; והמרת כמה שפחות מזון בכמה שיותר משקל גוף (נצילות מזון). תוצאות הלחץ הגנטי גרועות כמעט כמו בתעשיית תרנגולי הבית. אם זכר תרנגול הודו בטבע מגיע בגיל ארבעה חודשים למשקל 3.5 ק"ג, בתעשייה כיום מגיעים הזכרים בגיל זה למשקל 16-14 ק"ג. השינוי אירע תוך כמה עשורים: תרנגולי הודו נשחטים כיום במשקל כפול בערך בהשוואה למשקל השחיטה לפני כ-50 שנה, והם מגיעים למשקל זה במחצית הזמן.
ב-1993 זוהתה מחלה לא מוכרת עד אז (CD) וב-2009 כבר דווח שהיא מהווה את הסיכון הבריאותי השלישי בחומרתו בתעשיית תרנגולי ההודו בארצות-הברית. המחלה תוקפת תרנגולים מהירי גדילה, בעיקר זכרים בשבועות האחרונים לחייהם. היא קשורה במגע עם מצע מזוהם ומופיעה בכמה מקומות בגוף. בחלק מהעופות יש שלפוחיות מלאות נוזל בבסיס הזנב, והן קשורות בשבירה של הנוצות בנקודות החיבור לגוף. בעופות אחרים יש הצטברות נוזל ג'לטיני לאורך הירכיים והחזה. המחלה קטלנית, והגופות נרקבות מהר מאוד.
כמה מבעיות הרגליים נפוצות במיוחד. למשל, תרנגולי הודו בני 6 שבועות ומעלה סובלים מהתעקמות של הרגליים – בין השאר כתוצאה מסיבוב לא טבעי של עצמות השוק עד שהגיד מחליק ממקומו (VVD). הסימפטומים פשוטים: הציפור נופלת מהרגליים ואינה מסוגלת לקום. הפרעה טיפוסית אחרת ברגלי תרנגולי הודו היא הצטברות של רקמה סחוסית באזורים שבאופן נורמלי צריכים להיות גרמיים. כתוצאה מכך העצם נחלשת, ולעתים קרובות אחת מעצמות השוקיים מתכופפת אחורנית, עם סכנת שבר בעצם או נמק (TD). מדובר בתופעה נפוצה מאוד, ברמות שונות של חומרה – 50-30 אחוזים מכלל העופות הזכרים בתעשיות הבשר השונות סובלים ממנה, לפי סקירה משנת 2005.
בעיות רגליים משני הסוגים שלעיל נובעות ממקור תורשתי, אך הן גם מושפעות מהיעדר אפשרות למנוחה סבירה. כשעצמות השוק סוטות בהדרגה ממיקומן התקין עקב בעיות תורשתיות, גוף שנמצא במנוחה עדיין עשוי לתקן את עצמו. אלא שהנוהג להאיר לולים ברציפות אינו מאפשר זאת. גם תנאי לול אחרים מחריפים את הבעיות התורשתיות. למשל, בגיל 18-8 שבועות סובלים זכרים רבים בחלק מהלולים מדלקת גידים שגורמת להם לרבוץ, וכשמאלצים אותם לקום הם רועדים מכאב. הדלקת היא תוצאה של גדילה מהירה במשולב עם מצע רטוב ומזוהם. יש המציעים לפתור בעיות כאלה על-ידי הגבלת המזון הניתן לתרנגולים – שיטה להאטת הגדילה, שיוצרת בעיות רווחה אחרות.
התפוצה של צליעות מכאיבות בעליל משתנה בין קווים גנטיים ותנאי גידול שונים. לפי סקרים מהשנים האחרונות, צליעה שניכרת לעין הצופה פוקדת בדרך-כלל אחוזים אחדים מכלל התרנגולים, אך לעתים מגיע שיעור הצליעה עד 20% מהלהקה. עד כמה סובלים מכך התרנגולים? חמישה מתוך שישה מחקרים בנושא מצאו, כצפוי, שמדובר במצבים מכאיבים.
הברירה המלאכותית של תרנגולי הודו גרמה מחלות שרירים שונות, שבאות לידי ביטוי, בין השאר, בחולשת שרירים. מחלת שרירים שתוארה כבר ב-1968, תוקפת רק תרנגולי הודו שעברו ברירה לגידול-יתר בשרירי החזה. המחלה גורמת למוות של רקמות שריר, שלמעשה נחנקות: כלי הדם אינם מסוגלים לספק דם בכמות מספקת לרקמה המנופחת, במיוחד בעת פעילות כמו נפנוף כנפיים. לא ברור כמה סבל גורמות מחלות שרירים כאלה.
מחקרים אחרים התמקדו בעמידות של העופות מהקווים השונים לזיהומים. נמצא, למשל, שחיידקי E. coli משגשגים יותר ברקמות גופם של תרנגולים מהירי גדילה. תרנגולים אלה גם רגישים יותר להתפשטות של זיהומים שונים תחת גורמי עקה שונים, כמו הובלה.
בבריטניה יש "קוד המלצות" בעניין תרנגולי הודו, שכולל התייחסות מפורשת לצפיפות. עצם קיומן של המלצות ממשלתיות כאלה הוא חלוצי (מועצת אירופה הפיקה מסמך המלצות בעניין תרנגולי הודו ללא פירוט הצפיפות המותרת, ובאיחוד האירופי אין כל חקיקה מיוחדת ביחס למין זה). למרבה האכזבה, הגבלות הצפיפות שקובע הקוד הבריטי תואמות בקירוב את המלצות התעשייה. הקוד, בדומה לרוב הגדול של החקיקה לרווחת בעלי-חיים בעולם, דורש לתת לעופות "חופש לבצע את רוב דגמי ההתנהגות הנורמלית." אולם משמעות המושג "התנהגות," לפי הקוד, צומצמה עד לא יותר מתנועות גוף אלמנטריות. סעיף 32 בקוד קובע:
כדי לממש עיקרון זה, ממליץ הקוד הבריטי על צפיפות מרבית של 38.5 ק"ג למ"ר בלולים שיש בהם מערכת בקרת אקלים. במילים אחרות: ל-7 עופות צעירים במשקל 5.5 ק"ג (כמו חתול גדול) או לשני זכרים במשקל קצת יותר מ-19 ק"ג (כמו כלב בינוני) מוקצב ריבוע של מטר על מטר. בלולים שבנויים כסככות ללא בקרת אקלים, הצפיפות המרבית המומלצת היא 24.4 ק"ג למ"ר; כלומר, ארבעה עופות במשקל 6.1 ק"ג על מטר רבוע. זוהי, יש להדגיש, הקצבת השטח לעופות שמטבעם הולכים קילומטרים ביום, ואינם נוטים לשום התגודדות או הצטופפות מלבד התכנסות האפרוחים תחת נוצות האם לשם חימום.
מבין הגורמים שלעיל, יש בישראל חשיבות מיוחדת לתנאים אקלימיים. מכיוון שהרבה יותר חם כאן, דרושים הפחתה בצפיפות ומערכות אוורור משוכללות. למרות זאת, האוורור בלולי הודים בארץ התפתח לאט. מחקר שפרסם שירות ההדרכה והמקצוע במשרד החקלאות בשנת 2001 מציין שיטות צינון פרימיטיביות יחסית – הלבנת גגות, המטרת מים פנימית, מאווררים – בעוד ששיטת אוורור יעילה יותר, "אוורור מנהרה" שפועל על פני כל הלול, מהווה חידוש ניסיוני. המחקר נערך בלולים מסחריים בעמק חפר, בשיא הקיץ, וצפיפות התרנגולים בסככות הרגילות הגיעה כמעט לרמה הממולצת באקלים הבריטי. תחת האוורור המשוכלל, צופפו את התרנגולים עוד יותר, 43.4 ק"ג למ"ר.
ריסוס האוויר המזוהם במים מקטין את כמות האבק שבאוויר, אולם כשמצע הלול נרטב, הוא פולט לאוויר יותר אמוניה (NH3). כדי למנוע פליטת אמוניה, הלחות באוויר צריכה לרדת מתחת ל-30% – תנאים נדירים באזורי הגידול של עופות בישראל גם בהיעדר ריסוס במים. אדי האמוניה עולים מתוך ההפרשות הרטובות במיוחד כשחם. האמוניה נוצרת בקלות גם במגע עם רקמות לחות – העיניים ומערכת הנשימה.
בני-אדם עלולים לסבול מגירוי בעיניים כשריכוז האמוניה באוויר מגיע ל-4 ppm (חלקים למיליון) בלבד, בעוד שריכוז של 25 ppm נחשב במדינות רבות בתור הגבול המותר לחשיפת פועלים במשך יום עבודה. שני גופים מרכזיים בתעשיית העופות האמריקנית גיבשו הנחיות לרווחת עופות ובהן הגבלת על רמת האמוניה המותרת בלולים, עד 25 ppm; המלצה מוקדמת יותר, להעמיד כמטרה 10 ppm – נמחקה. כפי שמסכמת סקירה בנושא משנת 2004, "שמירה על ריכוזי אמוניה כה נמוכים תהיה אתגר קשה תחת שיטות הייצור המסחריות כיום מבלי להטיל עומס כלכלי עודף על יצרני העופות." משרד החקלאות של אונטריו מספק נתונים נדירים על רמות האמוניה הממוצעות שנמדדו בלולי הודים בפועל: 33-25 ppm, כלומר מעל לסף העליון של ההמלצות.
סיכום תמציתי של נזקי האמוניה כולל: עלייה בשכיחות המחלה הקטלנית מיימת, גירוי במערכת העיכול, דלקות בקרנית ובלחמית (בעין) ופגיעה בראייה עד כדי קושי באיתור המזון והמים, דלקת בקנה הנשימה ובשאר מערכת הנשימה, ורגישות מוגברת לזיהום בקטריאלי כגון E. coli (תוצאה של הרס חלקי מערכת הנשימה שנועדו לסנן מזהמים). על אלה נוספים פצעים בעור שבא במגע עם המצע שפולט אמוניה; הפצעים מתפתחים גם כשהאוורור יעיל. כל הפגעים האלה מופיעים ברמות הזיהום האופייניות לתעשייה, ורובם גורמים לעופות סבל רב. בתעשייה מנסים לשמור בלולים על רמת אמוניה נמוכה מכיוון שבתנאי זיהום גבוה העופות צוברים משקל לאט יותר. אולם צפיפות גבוהה, שהיא הבסיס לזיהום, משתלמת גם אם העופות נפגעים.
האוויר בלולי עופות, ובכלל זה לולי הודים, מלא גם בזיהומים אחרים בריכוז מסוכן, ובכלל זה מימן גופרתי (H2S), פחמן דו-חמצני (שמהווה סכנה של ממש בעיקר במדינות קרות), פחמן חד-חמצני, מתאן, וכן חיידקים, וירוסים ופטריות הנישאים באוויר עם האבק.
זיהום המצע, לעומת זאת, מהווה בעיה מהותית וקבועה. התוצאות – כוויות בכף הרגל, בעקב ובחזה, וצליעה קשה – נפוצות מאוד. פצעים ברגליים נפוצים בכל הלהקות בגידול מסחרי, אולם קיימים הבדלים דרמטיים בשכיחות הפצעים, מאחוזים אחדים באוכלוסייה ועד לתופעה כמעט כוללת בלול. זוהי עדות לחשיבותה של השקעה בניהול הלול.
התאורה בלולים כרוכה בפגיעה שיטתית בעופות. כשהם רואים היטב זה את זה בצפיפות הקיצונית של הלול וללא גירויים סביבתיים, תרנגולי הודו מנקרים זה את זה – לעתים מתוך סקרנות או שעמום ולעתים מתוך תוקפנות – והדבר עלול להוביל לפציעה ולקניבליזם. החשכת הלול, בצירוף עם קיטום המקור שנערך במדגרה, מאפשרת לתעשייה לשמור על רווחיות מבלי לטפל בשורשים הסביבתיים של הניקור. התאורה בלול נמדדת ביחידות לוקס; לוקס אחד הוא עוצמת התאורה של ירח מלא, ובתאורה של 10-5 לוקס אפשר בקושי לקרוא עיתון. תרנגולי הודו, כעופות יומיים, מותאמים מטבעם לתאורה של מאות עד רבבות לוקס, ובתנאי ניסוי הם שומרים על העדפה לסביבה בהירה.
כדי למנוע ניקור, נוהגים בתעשיית תרנגולי ההודו להחליש את התאורה – מתאורה סבירה בימים הראשונים ועד 5 לוקס ואף פחות מזה במשך רוב תקופת הגידול (ההחשכה נערכת במבנים סגורים ולא בסככות פשוטות מהסוג שצילם צוות אנונימוס בכמה לולי הודים בישראל). כתוצאה מכך פוחתת פעילותם של העופות בכלל, וראייתם נפגעת באופן כרוני. יש להזכיר כאן את סעיף 16.1 בהמלצות מועצת אירופה בעניין תרנגולי הודו:
בלולי הודים לא נערכו חקירות סמויות יסודיות, אולם ביקורים סמויים חושפים מצבים חמורים אפילו ביחס להנחיות פנימיות של התעשייה. ביקורים שערך הארגון Viva! בשנים 2002-2001 בלולי הודים ברחבי אנגליה, העלו הזנחה שיטתית של העופות בכל הלולים. אפילו לול שנחשב כ"מרעה חופשי" היה חשוך, והחוקרים ספרו בתוכו תוך דקות ספורות 40 עופות פצועים קשה, שאפילו לא "זכו" לסיים את חייהם בשיטה שתועדה בקיבוץ צרעה.
ארגון רווחת בעלי-החיים הבריטי, RSPCA, קובע שאסור להרעיב תרנגולי הודו יותר מ-10 שעות לפני השחיטה, בהנחה שהרעבה ממושכת יותר גורמת סבל. בפועל, הרעב והצמא ממושכים יותר בדרך-כלל. ההמלצות החקלאיות הן למנוע מזון למשך 12-6 שעות או 24-18 שעות – במקביל להגבלה על כמות המים לשתייה. בישראל, אושרו ביולי 2011 תקנות להובלת עופות, המתירות עד 21 שעות ללא מזון ו-16 שעות ללא מים (החישוב כולל את זמן מניעת המזון בלול, ההובלה וההמתנה לשחיטה). למותר הוא לציין שתקנה זו מחייבת נוכחות מתמשכת של מפקח על משלוחי העופות – ולכן אכיפתה אינה ריאלית. בסופו של דבר, קשה לדעת כמה שעות של רעב וצמא עוברות על תרנגולי ההודו בפועל.
נפתח בפרטים שחשף רועי ונדר בסרטו "הודים" (החל מדקה 34:47) מתוך צילומים שערך בקיבוץ צרעה. הלכידה מתחילה בהברחת תרנגולי ההודו לעבר מתחם מגודר בסמוך לכלובים. הלוכדים מתקדמים בשורה כשהם מנופפים ביריעות ניילון או בד וקוראים בקול כדי להפחיד את העופות. תוך כדי הליכה, הם מזרזים עופות בבעיטות איטיות. תרנגולי ההודו מבוהלים מאוד, וליד הכלובים חלקם מנסים לברוח ועולים זה על גבי זה בהיסטריה. ההעמסה נערכת תחת לחץ זמן, כשהלוכדים מוקפים בהמון עופות מבוהלים ותופסים בכל איבר שבא ליד. מכיוון שהעופות כבדים מאוד והכלובים עמוקים, הלוכדים אינם מניחים את העופות בכלובים אלא תופסים תנופה וזורקים אותם פנימה. עוצמת הזריקה היא כזו, שנשמעות חבטות עזות של הגופים במתכת. קשה להאמין שאפילו תרנגול הודו אחד מצליח לחמוק ממכות מכאיבות בשלב זה, ורבים מהם ודאי סובלים מפציעות ומשברים. הכלובים בנויים כמערכת של שש קומות. רק שלוש מהן נגישות ללוכדים במידה סבירה של נוחות, ואפילו לתוכן זורקים את העופות בכוח. בסרט לא מופיע תיעוד של הכנסת עופות לשאר הקומות, אך ברור שלקומה התחתונה לא נוח להגיע, וכדי להגיע לחמישית צריך למתוח ידיים למעלה. לקומה השישית אין לעובדים גישה ישירה. הלוכדים דוחסים את תרנגולי ההודו בכלובים עד אפס מקום, וסוגרים ברישול את דלתות הכלובים; אם איבר משתרבב מהכלוב החוצה, הדלת תמחץ אותו.
התמונות האלה, אשר ונדר ערך מתוך צילומים גלויים, חושפות פעילות חקלאית נורמטיבית, ללא סדיזם. האלימות הקשה מתפתחת עקב ציוד בלתי הולם בעליל, נהלי עבודה לקויים ולחץ זמן. השיחות בין הלוכדים מגלות שהם מבחינים היטב בכך שיש עופות פצועים ושהדחיסה בכלובים מסכנת אותם, ולמרות זאת הם אדישים כאילו עסקו בהעמסת אבטיחים.
צילומים סמויים קולטים תופעות נוספות. באפריל 2006 צילם בסתר חוקר של הארגון האנגלי Hillside Animal Sanctuary לכידת עופות והעמסתם בלול של חברת ענק לתרנגולי הודו, ברנרד בת'יוס. בסרט, העבודה מתנהלת במשך כ-5 דקות תוך הפעלת אלימות סטנדרטית, כשהלוכדים מזרזים את תרנגולי ההודו בעזרת מעין מטאטאים. בהמשך, שלושה מהלוכדים נשמעים משועשעים יותר. הם מתחילים לבעוט בעופות בחוזקה, ואחד מהם זורק באוויר תרנגולים לעבר חברו, שחובט בהם בעוצמה בעזרת מוט המטאטא, כאילו הוא משחק בייסבול. כשהמוט בידו, הלוכד ממשיך לחבוט בעופות בכוח רב ולבעוט בהם על הקרקע.
בארצות-הברית, צילם בסתר חוקר של הארגון PETA את השגרה בלול של Aviagen (חברת ה"טיפוח" הגדולה בעולם לעופות בכלל, ואחת הגדולות לתרנגולי הודו), במשך מספר שבועות בסוף שנת 2008. התיעוד מגלה שהתפרצויות סדיסטיות אינן ביטוי לאופי חריג, אלא הן נורמה של העובדים בלכידה ובהעמסה. בצילומים, נראים עובדים שזורקים בכל כוחם תרנגולי הודו לכלובים, ועובד אחד ממשיך ובועט בשיא העוצמה בתרנגול; עובד אחר זורק בכל כוחו תרנגולים לכלובים גבוהים. אלה הם ביטויים של אלימות קיצונית במהלך העבודה הסדירה, כאשר העובדים מפתחים עצבנות תחת לחצי העבודה. לכך נוספת רשימה ארוכה של התעללויות סדיסטיות לשמן, החל בבעיטות, דריכות ומכות עד מוות, וכלה בדריסה מכוונת של מאות עופות. החוקר שמע מפי העובדים גם עדויות על התעללות "יצירתית" יותר, כמו הזרקת חומצה לראשי תרנגולים, או תקיעת מקל של מטאטא לעומק גרונו תרנגול. מפקח העבודה של אבייגן ידע על ההתעללויות והבהיר שכל עוד לא הורגים עופות רבים, הוא לא מתערב.
כבר ב-1970 החלו לפעול מערכות ללכידת תרנגולי הודו, שמובילות אותם מהלול לכלובים על גבי סרט נע בשיפוע. במערכות האוטומטיות שקיימות כיום, העופות פחות פוחדים, ושכיחות השברים והנקעים נמוכה במידה ניכרת לעומת השיטה שתוארה לעיל. סביר להניח שמפעילי המערכת, שעבודתם אינה כה קשה, גם נוטים פחות לאלימות קיצונית. למרות זאת, השימוש במערכות אלה אינו שכיח.
תרנגולי הודו מובלים בדרך-כלל בכלובים חשופים, ללא אוורור חיוני בחודשים החמים, וללא בידוד חיוני מקור. לא ברור עד כמה קטלני מזג-האוויר במסעות אלה; באירופה ובצפון אמריקה, הקור מסוכן יותר מהחום, ושיעור התמותה במסעות שנבדקו במחקרים היה קטן מ-1%. בישראל, חום הקיץ מהווה סיכון חמור הרבה יותר, אם כי המסעות קצרים יחסית. מהנחיות RSPCA עולה, שאם אין ברכב מערכת אוורור, בטמפרטורה העולה על 25 מעלות הוא חייב להימצא בתנועה כדי לשמור על אקלים סביר בכלובים. בקיץ הישראלי, הטמפרטורה ברכב עומד מטפסת אפוא במהירות לרמות מסוכנות אפילו בלילה.
עצם הצפיפות בכלובים מהווה מקור למצוקה קשה ולסכנת מוות. לפי המלצות שונות, מקובלת צפיפות של 100 ק"ג (5 זכרים גדולים) למ"ר. מהי הצפיפות המקובלת בפועל – לא ידוע, אולם בכל משלוח שנתקלים בו במקרה בכביש, קל לראות כי ברבים מהכלובים מדובר בצפיפות בלתי נסבלת. חוקרי הארגון Animal's Angels מתארים את הצפיפות ותוצאותיה, כפי שהתגלו בהמתנה אקראית לשחיטה במשחטת תרנגולי ההודו הגדולה בקנדה (סנט ז'ן-בטיסט, מאי 2007). לדברי החוקרים, העומס בכלובים היה כה גדול עד שהעופות נאלצו להיאבק כדי לנשום, ורבים מהם מתו. בכל כלוב היה תרנגול הודו מת – הרבה מעל ומעבר לסטנדרט המוצהר בתעשייה. המצב החמיר ככל שהעופות שהו זמן רב יותר בהמתנה, אף על-פי שמדובר בשעות אחדות בלבד. בתוך הכלובים, רבים מהעופות מתו כשגופתם שרועה בכלוב באלכסון ולוחצת את שאר העופות לפינות עד כדי חוסר יכולת לנוע. כנפיים, מקורים ורגליים נדחקו החוצה בכוח מבין הסורגים, באופן הגורם סכנת שבירה כשהכלובים בתזוזה. רבים מהעופות לא היו מסוגלים עוד לעמוד בכוחות עצמם.
התנאים שנחשפו במשחטה בקנדה אמורים להיות חריגים, אולם בהיעדר פיקוח חיצוני, לא ידוע מהם תנאי ההובלה הנפוצים בפועל. ב-9.8.2012 חשפו פקחי משרד החקלאות בארץ הובלת 270 תרנגולי הודו ברכב ללא כלובים, כשהם נזרקים מצד לצד עם טלטולי הדרך ונחבטים זה בזה ובדפנות, ללא אוורור ותחת שמש קופחת. גם זה אמור להיות מקרה חריג, אולם הוא נחשף במקרה ואפשר רק לנחש עד כמה נפוצות חריגות כאלה.
לקראת השחיטה, תולים את העופות ברגליהם על מתלי מתכת. מכיוון שתרנגולי ההודו כבדים ומדובר בפעולה מונוטונית תחת לחץ זמן, הפועלים נוטים לבצע את התלייה תוך הפעלת כוח. חוקר PETA מדווח, שרגלי עופות נשברות לעתים קרובות. גם אילו הייתה פעולה זו מתבצעת בעדינות, משקלם של תרנגולי ההודו, בנוסף לנפנוף הכנפיים המבוהל, עלולים להביא לשבירת רגליים. תלייה של תרנגולי הודו בהכרה גורמת להם בהכרח סבל עצום.
בשתי החקירות שלעיל, האלימות חורגת הרבה מעבר לפעולות שנובעות ישירות מתנאי העבודה. שני החוקרים ראו מספר פועלים שמטיחים עופות בקירות, דורכים עליהם, מכים אותם, שוברים איברים בגופם וגורמים להם במתכוון להידרס – הן מתוך כעס על העופות והן לשם שעשוע. חלקם התרברבו כיצד הם מענים והורגים עופות. כמו בקרב הלוכדים, כך גם בקרב עובדי המשחטה יש גילויים של "יצירתיות" סדיסטית. למשל, חוקר MFA ראה מספר עובדים שנוהגים לדחוף יד לתוך הביב (פתח ההפרשות והרבייה) של התרנגולות התלויות, תוך שהם לוחצים את בטן התרנגולת בחוזקה ושולפים החוצה ביצה – כדי לזרוק אותה על חבריהם. התנהגות כזו מנוגדת לאינטרס הכלכלי של המשחטה, ואף על-פי כן החקירות הסמויות חושפות שמדובר בנורמה.
העופות התלויים מוסעים לאמבט, שם הם אמורים לעבור הימום לפני השחיטה. מחקרים מצביעים על כך שבפועל, הזרם החשמלי עלול לגרום מצוקה רבה לפני אובדן ההכרה, ולעתים המתקן החשמלי אינו פועל ביעילות ותרנגולי הודו טובעים או מגיעים לשחיטה בהכרה. בצילומי MFA נראית מכונת השחיטה האוטומטית בפעולה: צוואר התרנגולים נגרר בין שני מוטות מתכת לעבר סכין ומשוסף אגב כך. עיני רבים מהעופות פקוחות, וחלקם מנופפים בכנפיים. בישראל, השחיטה ממילא נערכת כשהעופות בהכרה.
רבים מהעינויים הקיצוניים ביותר שעוברים על תרנגולי ההודו בדקות האחרונות של חייהם, עשויים להתמתן על-ידי שינויים טכנולוגיים וניהוליים – הימום בגז של העופות בעודם בכלובים, על-ידי מערכת אוטומטית. השימוש בשיטה זו מתפשט, אך היא עדיין לא שכיחה בעולם. מעבר לכך, עדיין לא נערכו חקירות סמויות שיגלו מה באמת קורה במשחטות שמהממות תרנגולי הודו בגז.
העופות בלהקות הרבייה הם חלק קטן מתעשיית תרנגולי ההודו, כי מכל נקבה שמנוצלת לרבייה, בוקעים כמאה אפרוחים. עם זאת, הנקבות מוחזקות בחיים תקופה ממושכת פי ארבעה בערך מהצאצאים שלהן. לפי נתוני אבייגן (Aviagen, אחת מהחברות הגדולות בעולם ל"טיפוח" תרנגולי הודו) הנקבות מתחילות להטיל בגיל 32-30 שבועות, ומוחזקות בחיים עוד 28-24 שבועות. רוב הזכרים נשחטים בשלב הרבה יותר מוקדם. בגיל 16 שבועות מתחילים לסלק מהלהקה את הפרטים הפחות בריאים וכשירים, ורק אחד מתוך 20-14 זכרים מוחזק לבסוף בחיים ומנוצל לרבייה.
בשנות ה-80 וה-90 נערכו מספר מחקרים בניסיון לבחון אם תרנגולי ההודו סובלים מכאב בהליכה עקב הרס מפרק הירך. נבדקו השכיחות של מקרי הצליעה, הפחתת התנועה בעופות פגועים, והגברת התנועה בעופות שקיבלו משכך כאבים או תרופה נוגדת דלקת. תוצאות המחקרים אינן אחידות – בחלקם זוהו סימנים לכאב כרוני הפוגע בפעילות העוף ובאחרים לא זוהו סימנים לכאב. לא ברור אפוא, על-פי מחקרים אלה, עד כמה סובלים תרנגולי ההודו מהרס המפרק. צליעה, על כל פנים, מעידה בבירור על כאב, והמומחה הבולט בתחום, פול הוקינג, ציין ב-1992 שצליעה זוהתה ב-75% מתרנגולי ההודו בלהקות רבייה בסוף התקופה שבה הם מוחזקים בחיים. המועצה לרווחת חיות משק (FAWC, בריטניה) מדווחת על מקרי צליעה חמורים בלהקות רבייה, קוראת להרוג זכרים כאלה ומוסיפה ש"זה יהיה בלתי ראוי להמשיך לברור [תרנגולי הודו] למשקל מוגדל מבלי לשפר קודם לכן את חוזק הרגליים."
אין ספק, שחליבת זרע היא פעולה אלימה ומסוכנת. לא נערכו חקירות סמויות שיחשפו את הפער שבין ההנחיות ה"תקניות" שלעיל לבין המציאות. חקירה סמויה שערך הארגון Farm Sanctuary ב-2007 באחד ממתקני הרבייה הגדולים בארצות-הברית, מראה את חליבת הזרע בידי עובד יחיד במכלאות זעירות, באופן התואם פחות או יותר את הנחיות אבייגן. תמונה אחרת התגלתה בחקירת Mercy for Animals, שנערכה בנובמבר-דצמבר 2011 בלול איסוף זרע של תרנגולי הודו בקרוליינה הצפונית. המתקן שייך לחברת תרנגולי ההודו הגדולה בארצות-הברית, Butterball. אמנם MFA לא פרסם מידע על חליבת הזרע, אך התנאים בלול זה היו מחרידים. בנוסף על שגרה של אלימות קשה (בעיטות, מכות מוט, גרירת תרנגולים בצווארם וכדומה) הזוהמה במתקן הייתה עצומה. עופות רבצו מכוסים בזבובים עם פצעים פתוחים ענקיים, עיניים רקובות או עצמות שבורות. תרנגולים גססו לאטם כשהם לא יכולים להגיע למים ולמזון.
ההליך נפתח בהברחת התרנגולות בעזרת מוטות שבקצה שלהם קשור בד, עד שכמה מהן מתרכזות במכלאה זעירה. עובד אחד ממוקם בתוך בור מיוחד ליד מכלאה זו, והוא תופס כל תרנגולת ברגליה, ומניח אותה במלחציים כשהחזה שלה שעון על הקרקע. עובד אחר יושב מאחורי המלחציים, דוחף את זנב התרנגולת ביד אחת כדי לחשוף את פתח הביב של התרנגולת, וביד השנייה מחדיר לביב צינורית עם זרע. אם התהליך מתנהל ללא תקלה, התרנגולת חוזרת ללכת בלול 7-4 שניות בלבד לאחר שנתפסה ברגליה, אך לעתים הטיפול אטי יותר. גם כאן, לא נערכו חקירות סמויות שעשויות לחשוף פגיעות מהותיות לשיטה זו או רשלנות וניהול לקוי.
תרנגולי הודו בטבע
להתבונן בתרנגולי בר
תרנגולי הודו הם בין הקורבנות הנפוצים ביותר של תעשיות בעלי-החיים, והם סובלים מרבות מהשיטות החקלאיות האלימות ביותר. מספר תרנגולי ההודו שנשלחו כאפרוחים ללולי תעשיית הבשר בישראל הגיע לשיא בשנים 2007-8 – למעלה מ-10 מיליון בשנה – ומאז הוא עומד על קרוב ל-9 מיליון. כל התרנגולים האלה נמנים עם קווים גנטיים שעברו עיוותים אנטומיים קשים. הם באים לעולם בהזרעה מלאכותית והדגרה מלאכותית, וכל חייהם הקצרים עוברים עליהם בלולים תעשייתיים סגורים וצפופים עד אפס מקום.
לול תרנגולי הודו טיפוסי – קו גנטי שעבר ברירה מלאכותית אינטנסיבית וצפיפות קיצונית (צילום: Scott Bauer, USDA)
כדי להבין מה עובר על עופות אלה בתנאים תעשייתיים, צריך להבין מי הם עופות הבר שמהם נבררו אותם תרנגולים לבנים ונכים מלידה, שנמכרים כיום ללולנים בכל העולם על-ידי קומץ "חברות טיפוח". אמנם, לא פעם קשה לקלוט ולהבין מהו הקשר שבין הצרכים של תרנגולי הבר בבית-גידולם הטבעי לבין הצרכים ששרדו בשיממון של הלול התעשייתי. גם השינויים הגנטיים שעבר המין מעלים תהייה שמא חלק מהצרכים הטבעיים התנוונו. אולם אין ספק, שאותם צרכים טבעיים ששרדו בעופות המבויתים, יכולים להתממש רק לעתים רחוקות – הן בגלל תנאי הלול הקשים והן בגלל נזקים תורשתיים. לפניכם אפוא סקירה קצרה על חייהם של תרנגולי הודו בטבע, כהקדמה לדיון בתעשיית תרנגולי ההודו.
ביות, השמדה ואקלום מחדש
עד לפני כמה מאות שנים, היה תרנגול ההודו (Meleagris gallopavo) נפוץ ברחבי צפון אמריקה ובמרכזה. תת-המין המקסיקני עבר ביות אי-שם בין 200 לפנה"ס ל-700 לספירה. כובשים ספרדים הפיצו תרנגולי הודו מבויתים באירופה החל מראשית המאה ה-16, ולאחר מאה שנה נשלחו צאצאי תרנגולים אלה למושבות שבאמריקה הצפונית. במקביל להפצת תרנגולים מבויתים, צדו המתיישבים האירופים המוני תרנגולי הודו והשמידו את בית-גידולם, עד שבסוף המאה ה-19 עמד המין בסכנת הכחדה. ניצולי ההשמדה למדו בהדרגה על אויביהם הגדולים, והפכו לציפורים חששניות מאוד.
לאחר מלחמת העולם ה-2 נערכו מבצעים גדולים להשבת תרנגולי הודו לטבע (במידה רבה כדי לאפשר מחדש ציד). בתחילה התמקדו המבצעים בלכידת תרנגולי בר, הרבעתם במשקים ושחרור הצאצאים בבתי-גידול טבעיים, שתושביהם המקוריים נכחדו. שיטה זו נכשלה ברוב הגורף של המקרים. הצלחה גדולה יותר נחלה לכידת עופות בוגרים באתרי הטבע המעטים שבהם שגשגו עדיין, ושחרורם באתרים שבהם נכחדו. לפי סקר שנערך בארצות-הברית ופורסם ב-1979, רק 40 מתוך 800 ניסיונות לשחרר תרנגולי הודו ממשקים לטבע הביאו לביסוס אוכלוסיית תרנגולי הודו חופשיים, לעומת 808 מתוך 968 ניסיונות מקבילים בשחרור תרנגולים שנלכדו בטבע.
ההסברים שניתנו לפער גורף זה, מלמדים הרבה על לחצי השבי. מסתבר שתרנגולי הודו עוברים שינוי גנטי דרמטי אפילו תוך דור אחד בשבי: רוב האפרוחים לתרנגולי בר שנולדו בשבי, מנסים להימלט ומתים ממצוקה; הניצולים המעטים שורדים בשבי אך פחות מותאמים לחיי בר. סיבה אחרת לכישלון באקלום אפרוחים שגדלו במשקים היא הבורות שלהם בכל הנוגע לחיים בטבע. אפרוחים זקוקים לידע שהם רוכשים מאמם במשך חודשי התבגרות ארוכים, על טורפים וסכנות אחרות, מקורות מזון, שטח המחיה שלהם והתנהגויות חברתיות. רק עופות בר מחזיקים בידע כזה. סיבה עיקרית שלישית לכישלון היא המחלות והטפילים הרבים שנושאים אפרוחים שגדלו בצפיפות הרבה של משק חקלאי.
הגוף הבריא
תרנגולי הודו מצטיינים ביכולות גופניות מרשימות. יש להם ראיית יום מעולה, יכולת טובה לזהות את מרחקם של עצמים למרות שדה הראיה הענק שלהם ושמיעה מעולה; כל אלה תכונות שאולי שרדו גם תחת הניצול התעשייתי. תרנגולי הבר יכולים לרוץ במהירות של 19 קמ"ש לפחות. כעופות כבדים מאוד ולא נודדים (הזכרים שוקלים כ-8.5 ק"ג בממוצע, והנקבות כחצי מזה) הם אינם מעופפים מצטיינים, אך מסוגלים לעבור קילומטרים בתעופה מהירה. הם אפילו שחיינים לא רעים, שמסוגלים לצלוח מכשולי מים כבר בגיל 5-4 ימים.שגרת יומו של תרנגול הודו
תרנגולי הודו מבלים את הרוב הגדול של זמנם בחיפוש מזון, שהוא למעשה פעילות מורכבת ומאתגרת שמשלבת הליכה, חיפוש ובדיקת עצמים בעזרת המקור. במשך רוב חייהם, רוב מזונם הוא צמחי ומגוון. הם הסתגלו גם לסביבה החקלאית שסוגרת עליהם, והוסיפו לאזורי האכילה המועדפים מפטמות בקר, מצבורי תירס וריכוזי זבל מרפתות חלב. בחורף הם מסוגלים למצוא מזון תחת מעטה שלג בגובה עד 30 ס"מ, אם כי הם מעדיפים אזורים חשופים משלג. תרנגולי ההודו משוטטים על פני שטח ענק; חוקר אחד מדד ומצא ששטח המחיה הממוצע של נקבות בארקנסו הוא כמעט 19 קמ"ר. השטח נוטה להצטמצם ככל שמעמדה החברתי של התרנגולת גבוה יותר ולכן היא יכולה להתמקד במקומות המועדפים עליה.
תרנגולי הודו מתלהקים בחורף, אז ניתן לראות מאות מהם יחד. לקראת האביב הם מתפזרים לקבוצות קטנות מאוד – 7-4 תרנגולות עם 3-2 תרנגולים. הם לא נאבקים על טריטוריה, אך נוטים לפתח היררכיה חברתית ("מדרג ניקור") לנקבות ולזכרים בנפרד. ההיררכיה יציבה, ללא האלימות המסוכנת שמאפיינת תרנגולי הודו במכלאות. אחד המאפיינים של הנטייה לגבש היררכיה חברתית הוא יכולת טובה לזהות אישית פרטים אחרים לפי המראה והקולות שלהם – עשרות פרטים ואולי יותר. נמצא שתרנגולי הודו מסוגלים לזהות תרנגולים מוכרים שלא פגשו חצי שנה לפחות.
התקשורת בין תרנגולי הודו מורכבת מאוד. לובט וויליאמס זיהה 28 קולות שונים שמשמיעים עופות אלה, ורק אחד מהם (קריאת החיזור) מופק בעוצמה קבועה; שאר הקולות מושמעים בעוצמות שונות, שעשויות להשפיע על משמעות המסר (למשל: עוצמתה של קריאת אזהרה מטיפוס מסוים מעידה על עוצמת הסכנה; תגובת הלהקה משתנה בהתאם לכך). תרנגולי ההודו שולטים במגוון הצלילים העצום הזה מבלי לאבד את היכולת לזהות אישית את קולות חבריהם ללהקה.
הם מתקשרים ביניהם גם במפגני ראווה חזותיים, שהבולט שבהם הוא מפגן החיזור של הזכרים: ניפוח נוצות הגוף תוך הפשלת כנפיים וזקירת הזנב ופרישתו (strut). לכך נלווית לעתים קרובות גם קריאה טיפוסית (gobble). למפגני חיזור אלה מבנה קבוע, אך הם מתעוררים במגוון גדול מאוד של נסיבות, תוך הפגנת הבדלים אישיים ניכרים בין פרטים.
תרנגולי הודו לנים על עצים – בדרך-כלל העצים הגדולים ביותר בסביבה – ומעדיפים ללון על עצים שונים מדי לילה. הלינה בעצים כה חשובה להם, עד שתרנגולי בר שנכלאו במשק וכנפיהם נקצצו, מנסים ללון בעצים גבוהים כשהם מטפסים בקפיצות מענף לענף. בימי סערה נשארים תרנגולי ההודו בעצי הלינה, ומסוגלים לשרוד כך, ככל הנראה, עד כשבועיים.
הקינון
תרנגולי הודו זכרים מחזרים במשותף אחרי נקבות ושומרים על השותפות בהגנה מפני זכרים אחרים, אף על-פי שרק הזכרים הדומיננטיים מתרבים. אלה מנסים להזדווג עם כמה שיותר נקבות, מבלי לקחת חלק לאחר מכן בשום שלב של הקינון.נקבות תרנגול ההודו, שהן חברותיות מאוד במשך רוב השנה, מתרחקות מכל חברה לקראת הקינון. חוקר אחד מצא שהמרחק בין הקן לבין האתר הקרוב של פעילות חברתית הוא 0.8 ק"מ לפחות. התרנגולות דוגרות על הקרקע במשך כ-26 יממות ברציפות, מלבד הפסקה יומית בת שעה-שעתיים, ולעתים מדלגות אף על הפסקה זו.
חייו החברתיים של האפרוח מתחילים בעודו בביצה, דרך החלפת קריאות עם אמו. האפרוח נזקק ליממה כדי לשבור את הביצה ולהשתחרר, ותוך 24-12 שעות הוא כבר מוכן ללכת אחר האם ולעזוב את הקן. השעות הראשונות שלאחר הבקיעה קריטיות לגיבוש זהותה של החיה שאחריה יילך בחודשים הקרובים וממנה ילמד לשרוד – זוהי ה"הטבעה". בתנאים נורמליים, האפרוח מגיב כך לאמו; אך הטבעה אפשרית גם על חיה אחרת שנמצאת בסביבה עם הבקיעה, ובכלל זה בני-אדם. וויליאם מ. הילי, חוקר שכתב סיכום מקיף על התנהגות תרנגולי הודו, גידל כך אפרוחים רבים. לדבריו, ההטבעה – אפילו על "הורה מאמץ" כמוהו – חיונית ללימוד שיוביל לחיי חברה נורמליים בבגרות; מכיוון שתרנגולי הודו בתנאים תעשייתיים אינם עוברים שום הטבעה (הם בוקעים במדגרות ונמצאים רק בחברת המון בני גילם) הם לא יוכלו, למשל, לקיים התנהגות הורית נורמלית בבגרותם.
מחוץ לקן
לאחר הבקיעה עוזבת התרנגולת את הקן באיטיות, ובמשך כמה שעות משמיעה קולות כמעט ברצף ובודקת אם יש צורך לחזור כדי לאסוף אפרוחים אטיים. כמה שעות לאחר הבקיעה הם כבר חזקים מספיק כדי לעקוב אחריה בקצב ההליכה הרגיל שלה וליצור סביבה חזית של ליקוט מזון. המשפחה כולה צועדת מרחקים שנראים דימיוניים, במונחים חקלאיים. קצב התנועה עשוי להגיע עד 5-3 ק"מ בשעה, בצעידה בכיוונים שונים על פני 2-1 קמ"ר בערך. טווח התנועה גדל ככל שהשטח דל יותר במזון ובמחסה, אז מובילה האם את המשפחה בריצה למקום טוב יותר. לפעמים האפרוחים הם אלה שמובילים את חיפוש המזון.
התקשורת בין האם לאפרוחים נמשכת בהתמדה. החלפת הקולות המתמדת חיונית כדי שהאפרוחים יזהו אותה ויבחינו בינה לבין תרנגולות אחרות (הם מסוגלים לזהות גם קולות של בני-אדם שונים, ומפתחים במהירות העדפה למטפל הקבוע שלהם). קולות האזהרה של האם, למשל, גורמים להם לקפוא על מקומם או להסתתר, אם כי במקרים מסוימים האפרוחים מצטרפים להתגודדות סביב טורף (כגון נחש). האם, לעומת זאת, מגיבה בהתנהגות מגוננת לקולות אפרוחים באשר הם, עד לגיל 10-8 שבועות, אז היא מזהה את צאצאיה אישית. קולות מתאימים יגרמו לה לחוש אליהם, וקולות אחרים יעוררו אותה לסוכך עליהם בכנפיה. למרות התקשורת המצוינת, האפרוחים פגיעים מאוד על הקרקע. 90-70% מהם נהרגים, רובם הגדול על-ידי טורפים.
כמה ימים לאחר הבקיעה, האפרוחים מפגינים מגוון גדול של התנהגויות שאופייניות לבוגרים, ובכלל זה מפגן ההתנפחות של הזכר, כריעה בנקבה (מחווה לזמינות מינית בנקבה הבוגרת) ומפגני איום – התנהגויות שהאפרוחים מפגינים זה מול זה באופן משחקי, בשני המינים. החל מימי חייהם הראשונים הם רודפים בכוחות עצמם אחרי חרקים, תוך הפגנת עניין רב בכל מה שמלקטת אמם. בגיל יומיים הם כבר משתזפים בשמש, ובגיל 3 ימים עושים אמבטיית חול. עד גיל שבוע, הם מעופפים למרחקים קצרצרים. בגיל שבועיים-שלושה, כשהם מכוסים באופן חלקי בנוצות, האם מובילה אותם ללינה בעצים – מהלך שמרחיק אותם מטורפים רבים ומגדיל מאוד את סיכויי ההישרדות שלהם. בשלב זה, תפריט החרקים שלהם מוחלף בתפריט צמחי ברובו.
המתבגרים
בגיל שמונה שבועות תרנגולי ההודו כבר אינם אפרוחים, אלא צעירים שנאבקים ביניהם ברצינות ויוצרים מדרג ניקור. עם זאת, הקרבות טקסיים בעיקרם ואינם מסתיימים בפציעה רצינית. על רקע מדרג הניקור החדש, התרנגולים המתבגרים אינם מתערבים עוד בקלות במשפחות אחרות. בתום שישה שבועות נוספים ניתן כבר להבחין בין הזכרים לנקבות, והם יוצרים מדרגי ניקור נפרדים. עד הסתיו מתבסס סדר חברתי קבוע במשפחה, והמשפחה מוכנה להיכנס לארגון החברתי של כלל אוכלוסיית תרנגולי ההודו המקומית – מהלך שיהיה כרוך במאבקים לביסוס היררכיה בין המשפחות השונות. במשפחות רבות מתנתק הקשר בין האם לצעירים בשלב זה, אך במשפחות אחרות הוא נשמר עד לעונת הקינון הבאה.לסיכום, לתרנגולי ההודו יש אמנם מגוון התנהגויות גדול שמקורו תורשתי, אך סיכויי ההישרדות שלהם גבוהים במידה ניכרת כשהאם נשארת אתם לאורך זמן. הידע של האם חיוני להם: על התנהגות חברתית, על סביבת המחיה שלהם, על מזונות מועדפים, על טורפים ועל סכנות שאינן מוצפנות ב"ידע התורשתי", כמו מכוניות וציידים.
אפרוחי הודו, הימים הראשונים
בעיות זנוחות
כל האפרוחים בתעשיית תרנגולי ההודו בוקעים במדגרות המוניות ועוברים הליכי מיון אלימים והטלת מומים. למרות זאת, המחקר וגישושי החקיקה בעניין רווחת תרנגולי הודו, מתעלמים כמעט כליל מהימים הראשונים בחיי עופות אלה. המקורות העיקריים על אפרוחי ההודו אינם מחקריים, אלא שתי חקירות סמויות שנערכו במדגרות ענקיות: האחת של הארגון האמריקני HSUS באוקטובר 2010, והשנייה של |אנונימוס באפריל 2012|. שתי החקירות נערכו באמצעות סוכנות סמויות שהועסקו על-ידי המדגרות. חקירת HSUS ארכה 11 ימים ב"חברת העופות ווילמר" (WPC) במינסוטה, במדגרה הגדולה ביותר בארצות-הברית, ש"מייצרת" כ-30 מיליון אפרוחים בשנה. חקירת אנונימוס ארכה 3 ימים במדגרת "רמית" שבזיכרון יעקב – המדגרה הגדולה ביותר בישראל, ש"מייצרת" כ-8 מיליון אפרוחים בשנה. החקירות מייצגות אפוא נתח מרכזי בתעשיית תרנגולי ההודו.
אפרוחי תרנגול הודו לאחר מיון ראשוני. כל התמונות לחלק זה של הכתבה צולמו במדגרת "רמית" באפריל 2012 (התאריך המופיע באחדות מהתמונות שגוי).
בקיעה במגש
ההדגרה המלאכותית מספקת לעוברי תרנגול ההודו תנאים פיסיים מתאימים לבקיעה, אולם חלק משמעותי מסוף הדגירה הטבעית – שאין לו זכר בהדגרה המלאכותית – הוא התקשורת האינטנסיבית בין האם לאפרוח. נראה שאיש לא ניסה לברר מהו הנזק הרגשי שנגרם לאפרוח שמצייץ ומצייץ מבלי לקבל תשובה. זהו מצבם של העוברים בשלבי ההדגרה המתקדמים. במקום תגובת אם, הם מוקפים בים של ציוצים ללא מענה.לפי נתונים שנמסרו לחוקרת ב"רמית", הבקיעה בארגזים מתחילה ביום ה-26 לדגירה, ותוך שתי יממות בוקעים כ-80% מהאפרוחים. הם לא יקבלו מזון ומים עד הגיעם ללול. אמנם, באופן טבעי הם מסוגלים לשרוד שלוש יממות ללא מזון ומים על בסיס מאגרים מהביצה, אלא שגופם מותאם להזנה ביום הבקיעה, וחשבון פשוט מראה, שאפרוחים רבים חשופים להרעבה ולהצמאה עד גבול יכולת ההישרדות שלהם.
מיון ראשוני
ב"רמית" תיעדה החוקרת את המיון הראשוני – הוצאת האפרוחים הבריאים-למראה מארגזי הבקיעה והעברתם לארגזים אחרים. לפי עדותה,"המיון מאוד פשוט מאחר שהאפרוחים החזקים הם הראשונים שאפשר לתפוס – הם זזים והם הכי נגישים בארגז. אחרי שתופסים ומשליכים אותם להמשך המסלול, אפשר כבר להתחיל לזהות את אלו שנפצעו בארגז הבקיעה. לרוב הם יהיו בדפנות הארגז מחוצים לפלסטיק. הרבה מהם דבוקים. הצואה המימית שלהם ותוכן הביצה לפעמים מדביקים חלק לדפנות הפלסטיק של ארגז הבקיעה והם לא יכולים לזוז, חלקם נדבקים לשברי ביצים או לביצה שלמה שלא בקעה. במקרים האלו האפרוח לא זז בטח שעות רבות והיה דבוק ותקוע בצורה לא נוחה בצפיפות רבה, דרכו עליו הרבה אפרוחים והוא נפצע. עוד קורה שרגליים נתקעות בין סורגי הפלסטיק ולעתים גם כנפיים, מה שמנטרל את יכולת התנועה של האפרוח. אחרי שהבריאים מוינו מחוץ לארגז נשארים אפרוחים חלשים, צולעים, מאוד סטטיים או שלא עומדים ממש על הרגליים. לאפרוחים אלו תינתן אפשרות להתאושש ואחר כך יעברו עליהם שוב. בארגז נשארו רק האפרוחים ה'פגומים.' אלו ש'אין מה לעשות איתם.' המקרים הנפוצים הם אפרוח שחצי גופו עוד בביצה והוא לא בתזוזה, אפרוח עצום עיניים בשולי הארגז, אפרוח רזה וחסר פלומה יחסית שמנסה לדדות אך הוא חלש וקשה לו ללכת, ישנם גם אפרוחים שהתחילו לבקוע ורואים את ראשם ומקורם הזז מתוך בקע בביצה."
גסיסה והשמדה
בדצמבר 2001 נכנסו לתוקף המלצות בעניין רווחת תרנגולי הודו שפרסמה מועצת אירופה. ההתייחסות היחידה בהמלצות לבעיות במדגרות, נוגעת להשמדת האפרוחים שלא יישלחו להמשך הגידול. העיקרון המנחה הוא הרג "מהיר ככל האפשר, ובכל מקרה לפני שמלאו להם 24 שעות," בשיטה שתגרום מוות מיידי. שיטת ההרג אמורה להיות מעוגנת בחקיקה של כל מדינה. הרג בגזים שונים מותר, תוך אזהרה: "רק גזים או תערובות גזים, שאינם גורמים מצוקה נשימתית לעופות במהלך השימוש בהם, מותרים לשימוש." קובץ הנחיות פעולה שפרסם באוקטובר 2001 הארגון הבריטי הוותיק "התאחדות השחיטה ההומאנית" בשיתוף עם תעשיית העופות המקומית, מזהיר:"[...] המחקר הראה שאם נושמים CO2 בריכוז של למעלה מ-40%, האפרוחים יפגינו טלטולי ראש והתנשמות לפני שיאבדו את יציבתם, באופן הממחיש את טבעו המעיק של הגז. הנחיות אלה קובעות, מטעמי רווחת בעלי-חיים, שהשימוש ב-100% CO2 אינו נחשב יותר כשיטה מקובלת להיפטרות מאפרוחים."
המלצה זו חוזרת גם בפרסומי HSA מאוחרים יותר. בישראל, יזם משרד החקלאות איסור גורף על המתת אפרוחים בגז, במסגרת טיוטת תקנות צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (המתת אפרוחים והשמדת ביצי דגירה), התשע"א – 2011. אף על-פי כן, ב"רמית" הורגים אפרוחים בגז, ולדברי בעלי המדגרה שצוטטו ביוני 2011 ב"מגזין המושבות", ההרג מתבצע באמצעות CO2. ב-WPC, לעומת זאת, טוחנים את האפרוחים בעודם חיים.
אפרוחים חיים מושלכים לשקית ניילון בתוך המדגרה לגסיסה ממושכת
רבים מהאפרוחים נדונים במדגרות לגסיסה ממושכת יותר. החשיפה ב"מגזין המושבות" התייחסה להשלכת אפרוחים חיים לתוך שקיות ניילון. הכתבים איתי משה ויואב איתיאל מצאו שקיות ניילון ענקיות עם אפרוחים חיים במכולה שמחוץ למדגרה, בשלושה מתוך שישה ביקורים במקום. חוקרת אנונימוס עבדה במדגרה זמן קצר לאחר שזו נקנסה בעקבות החשיפה שלעיל, ואף על-פי כן נמשך שם הרג האפרוחים בשקיות ניילון – ככל הנראה אפרוחים שנראו פגועים למדי במיון הראשוני ולא הושמדו מיידית, בתקווה שיתאוששו. לדברי החוקרת, "האפרוחים היו בשקית הזו מספר שעות ובסוף היום הושלכו להרג בתעלת הוואקום [מתקן הרג] כך שלא ברור למה שמו אותם בכלל בשקית."
מוות אטי מצפה גם לאפרוחים רבים אחרים. לדברי חוקרת אנונימוס,
"בתהליך המיון הראשוני, יש אפרוחים שנופלים על הרצפה. גם אפרוחים בריאים שנפלו בטעות וגם אפרוחים לא בריאים שנפלו מארגז הפגומים והם מדדים על הרצפה. [...] בסוף היום אפשר למצוא מספר אפרוחים פצועים מאוד, גוססים או מתים, בעיקר באזור המסוע שמוביל לתעלת הוואקום. ביצה אחת שראיתי, נשבר המעטה הקשיח שלה ונשאר רק קרום דרכו אפשר לראות את תנועות האפרוח המנסה לבקוע. ביצים אחרות נשברות על הרצפה ומשפריצות דם וגופה. אפרוחים חלשים מדדים על רצפת המדגרה וחלשים יותר שוכבים על הרצפה ומזיזים את רגליהם ומקורם בתשישות."
במדגרת WPC ההתנהלות דומה:
"אפרוחים פצועים, מדממים, חולים וגוססים מושלכים בדרך-כלל לקופסאות או על הרצפה, שם משאירים אותם לסבול במשך מספר שעות, מתנשמים, בועטים ונאבקים, ללא טיפול וטרינרי או המתת-חסד הומאנית. בסוף היום, כל האפרוחים האלה, בתוספת אפרוחים 'עודפים' בריאים שאינם נחוצים למילוי מכסת ההזמנות היומית, מושלכים למכונות גריסה גדולות, שם טוחנים אותם חיים."
אפרוחים על רצפת המדגרה: אחד כנראה נמחץ תחת לכיסוי הפלסטיק, משמאלו אפרוח שמסוגל רק לזחול, ובתחתית התמונה פרט שהולך בקושי
טלטולים, מכות ונפילות
לאפרוחים שעברו את המיון הראשוני מצפה מסלול מכשולים, רצוף בסכנות הן בשלבים שעדיין לא עברו אוטומציה והן בטיפול האוטומטי.העברת הארגזים עם האפרוחים למערכת המסועים האוטומטית אמורה להיות מהלך פשוט, אך היא מועדת לאסונות. החוקרת ב-WPC ראתה מגדלי ארגזים, המכילים עד 1,000 אפרוחים, מתמוטטים לרצפה. האפרוחים נפלו עם הארגזים, התפזרו – וודאי עשרות מהם נמחצו תחת הארגזים.
ב"רמית" צילמה החוקרת פועל ששופך את האפרוחים מהארגזים על המסוע ברישול רב, כאילו הוא שופך מטען דומם. גובה הנפילה של האפרוחים אמנם לא עולה על 40-30 ס"מ, אולם מאה מהם נופלים בבת-אחת, זה על גבי זה. הפועל לא טורח לבדוק את תכולת הארגז לפני שהוא מטיח אותו בערימת הארגזים הריקים, והמצלמה קולטת אפרוח שרגלו לכודה בין סורגי הארגז כשהוא מועף בעוצמה לערימת הארגזים. מאחר שרגליים משתלשלות מבין סורגי ארגזים רבים, זה ודאי לא מקרה נדיר. פועל אחר מעביר את האפרוחים מארגז בקיעה ישירות למסוע כשהוא אוסף אותם בידיו וחוסך מהם את הנפילה – אולם כדי להתגבר במהירות על ההמון שבארגז הגדול, הוא אוסף כמה שיותר אפרוחים בשתי ידיו, ללא אפשרות לבדוק אם הוא מוחץ מישהו, מעקם רגליים וכנפיים או פוגע בעיניים.
פועלי "רמית" מעבירים אפרוחים מארגזים למסוע: בתמונה העליונה הפועל שופך בגסות למסוע אפרוחים ממוינים; בתמונה התחתונה משתדל הפועל להעבירם ביתר עדינות, תוך כדי מיון, ותחת לחצי העבודה אינו יכול להימנע מתפיסה מכאיבה ומסוכנת של חלק מהאפרוחים.
גם המיון לזכרים ולנקבות כרוך בטלטול ידני. לדברי חוקרת אנונימוס, "העובד לוקח אפרוח, מנקה את פי הטבעת שלו במקרה הצורך, מותח את פי הטבעת ורואה אם יש זוג בליטות קטנות בתחתית פי הטבעת – אלו האשכים." לאחר הזיהוי, נזרקים האפרוחות והאפרוחים לנתיבים נפרדים, ועוצמת הזריקה תלויה בהרגליו של הפועל.
אף על-פי ששתי המדגרות שנחקרו מושתתות על ציוד אוטומטי יקר וייעודי, המהנדסים התעלמו מרווחת האפרוחים. לעתים התנועה במסועים מהירה מדי, וההפרשים בין המפלסים גבוהים מדי. נפילה סטנדרטית מגובה כ-40 ס"מ בין מסועים שונים כרוכה בחבטה עזה, לעתים קרובות על ראשם של אפרוחים קודמים – אף על-פי שקל להתאים לכך פתרון הנדסי פחות פוגעני (במסועי ביצים, למשל, אין נפילות כלל). מכשיר הלייזר שחותך את מקור האפרוחים (ראו להלן) מחייב את הפועלות לתלות אפרוחים בראשם בתוך קרוסלה של מתקני תלייה; לעתים הן עושות זאת בעדינות, לעתים בגסות. לא זו בלבד שמהנדסי התעשייה לא טרחו לבנות מערכת שתומכת בגוף האפרוח במקום לתלותו, אלא גם הקרוסלה מסתובבת בתנועות מקוטעות ומהירות, שמטלטלות את האפרוחים התלויים בעוצמה רבה. בסופו של הליך זה, האפרוחים נשמטים מהקרוסלה לארגז שנמצא כמטר נמוך יותר, בגלישה תלולה – כמעט נפילה.
חוקרת HSUS מסכמת, ש"הסרטים הנעים מתמלאים לעתים קרובות יותר מדי, ועשרות אפרוחי הודו נלכדים במכונות ונפצעים, גולשים ונופלים על הרצפה, או נמחצים למוות תחת משקלן של המוני ציפורים אחרות שעומדות עליהם." אפרוחים רבים סובלים מצוואר מעוקם, מעיניים חסרות או נפוחות, או מכנפיים ורגליים מדממות.
אפרוחים לכודים במכונה שכורתת את קצה מקורם באמצעות לייזר: כשהם תלויים בראשם, סיבוב המכונה הפתאומי מעיף את גופם הצדה.
הטלת מום
בשתי המדגרות כורתים (קוטמים) את קצה המקור של האפרוחים באמצעות קרן לייזר. בקצה המקור יש רקמות עם עצבים, והכריתה בלייזר מכאיבה, כפי שניתן להתרשם ממאבקם העז של האפרוחים בתוך המכונה. מכונת הלייזר האוטומטית אמורה להוות שיפור ביחס לקיטום ידני לא מדויק של המקור, אולם עיקר הפגיעה נותר בעינו. הכריתה נועדה לצמצם את נזקי הניקור ההדדי בין האפרוחים. גם בטבע נוהגים אפרוחים להיאבק ביניהם, אך מבלי לגרום נזק זה לזה; הנזק הוא בעיה מיוחדת לתנאי השבי. מספר מחקרים הציעו שיפורים קלים בתנאי הגידול, שיצמצמו במידה ניכרת את נזקי התוקפנות: תוספת קש ועצמים שונים לחקירה ולניקור, תוספת אור על-סגול לתאורת הלול הרגילה והעמדת מתקנים לטיפוס. בתעשיית תרנגולי ההודו מעדיפים להטיל בעופות מומים במקום לטפל בתנאי הגידול.הטלת מום נפוצה אחרת, שנצפתה במדגרת WPC, היא קיצוץ האצבע האחורית ברגלי האפרוחות, במטרה למנוע מהן לשרוט זו את זו. ספר חדש על רווחת בעלי-חיים בחקלאות טוען שקיצוץ האצבע מתבצע בלהב מלובן, בקרינה תת-אדומה או בקרינת מיקרוגל, אולם ב-WPC הפועלות פשוט חתכו את אצבעות האפרוחות במספריים. הדימום נמשך כמה דקות והמסוע כוסה בדם. מעבר לכאב הפציעה, הקיצוץ פוגע ביכולתן של התרנגולות לעמוד וללכת ביציבות במשך כל חייהן הקצרים.
במדגרות הודו נהוג גם לקצוץ של החלק הבשרני שצומח מעל מקורו של הזכר. במדגרות שנחקרו לא נצפה נוהג זה.
סוף מסע הייסורים במדגרה הוא המתנה בארגזים, ואחריה מובילים את האפרוחים ללולים.
הגוף כאסון תורשתי
גדילה מהירה
תרנגולי הודו עברו ברירה מלאכותית אינטנסיבית מאוד. כמו בכל תעשיות הבשר, שלוש תכונות עיקריות עניינו את חברות ה"טיפוח" (החברות שבוררות עופות עם עיוותי גוף רווחיים במיוחד): גדילה מהירה; משקל גדול; והמרת כמה שפחות מזון בכמה שיותר משקל גוף (נצילות מזון). תוצאות הלחץ הגנטי גרועות כמעט כמו בתעשיית תרנגולי הבית. אם זכר תרנגול הודו בטבע מגיע בגיל ארבעה חודשים למשקל 3.5 ק"ג, בתעשייה כיום מגיעים הזכרים בגיל זה למשקל 16-14 ק"ג. השינוי אירע תוך כמה עשורים: תרנגולי הודו נשחטים כיום במשקל כפול בערך בהשוואה למשקל השחיטה לפני כ-50 שנה, והם מגיעים למשקל זה במחצית הזמן.רביצה ומחלות עור
תרנגולי ההודו כיום לא רק כבדים, אלא גם מבנה הגוף שלהם שונה. החזה כבד יותר מהחזה של עוף נורמלי, דבר המקשה לשמור על יציבה סבירה. העופות מרבים לרבוץ, ומכיוון שהלול צפוף, עורם בא במגע עם הפרשות ומפתח כיבים באזור עצם החזה.ב-1993 זוהתה מחלה לא מוכרת עד אז (CD) וב-2009 כבר דווח שהיא מהווה את הסיכון הבריאותי השלישי בחומרתו בתעשיית תרנגולי ההודו בארצות-הברית. המחלה תוקפת תרנגולים מהירי גדילה, בעיקר זכרים בשבועות האחרונים לחייהם. היא קשורה במגע עם מצע מזוהם ומופיעה בכמה מקומות בגוף. בחלק מהעופות יש שלפוחיות מלאות נוזל בבסיס הזנב, והן קשורות בשבירה של הנוצות בנקודות החיבור לגוף. בעופות אחרים יש הצטברות נוזל ג'לטיני לאורך הירכיים והחזה. המחלה קטלנית, והגופות נרקבות מהר מאוד.
עיוותי גב
בשנים האחרונות מדווחים בארצות-הברית על עלייה בשכיחות עיוותים בעמוד השדרה של תרנגולי הודו. חוליות גב מתמזגות, חוליות אחרות זזות ממקומן, וכתוצאה מכך עלול חוט השדרה להיפגע. תרנגולים פגועים נראים כאילו יש להם "דבשת" ולעתים קרובות נוספים לכך רעד ברגליים או קריסה. לפי סקירת בעיות שלד שהתפרסמה בשנת 2007 בתוך התעשייה, "רבים מבין עופות חלשים וקורסים אלה נהרגים על-ידי הזכרים החזקים והתוקפניים ביותר בלהקה במהלך השבועות האחרונים שלפני העיבוד [השחיטה]."
כשהלהקה כולה עומדת במתיחות, ודאי בתגובה לצלם, ואחת התרנגולות הקרובות רובצת, סביר להניח שקשה לה לעמוד. (צולם באזור בית שמש, אוגוסט 2007)
חולשת רגליים
תוצאה בולטת של השילוב בין גדילה מהירה למשקל גוף מנופח היא בעיות ברגליים, במיוחד בזכרים (שמגיעים למשקל גדול יותר). בשבועות הראשונים לחיי האפרוחים, הגדילה המהירה היא המקור העיקרי לבעיות: העצמות, הסחוסים, הגידים והרצועות אינם מתפתחים באופן מלא ואינם חזקים מספיק לעומת קצב הגידול המהיר. על כך נוספת בעיית המשקל העודף, שהופכת לדומיננטית תוך מספר שבועות. קרע בגיד של השריר הגדול ביותר בשוק, קרע או התנתקות ברצועות שמחברות בין עצמות השורשכף (זהו החלק הגלוי, הארוך והדק שברגל העופות), שבר בעצם הירך, נקע של עצם הירך ממקומה ופגמים בראש העצם וברצועות של מפרק הירך, קרע בשרירים שמחברים את השוק לשורשכף – פציעות אלה ואחרות נפוצות בתרנגולי הודו, והן קשורות לגדילה מהירה וללחץ על רקמות שאינן מפותחות מספיק. שימו לב, שהפציעות מופיעות ברגל לכל אורכה ופוגעות בכל סוגי הרקמות ברגל. זהו ביטוי לכך שלא מדובר בבעיה שניתן למצוא לה טיפול נקודתי, אלא בחולשה של כלל המערכת.כמה מבעיות הרגליים נפוצות במיוחד. למשל, תרנגולי הודו בני 6 שבועות ומעלה סובלים מהתעקמות של הרגליים – בין השאר כתוצאה מסיבוב לא טבעי של עצמות השוק עד שהגיד מחליק ממקומו (VVD). הסימפטומים פשוטים: הציפור נופלת מהרגליים ואינה מסוגלת לקום. הפרעה טיפוסית אחרת ברגלי תרנגולי הודו היא הצטברות של רקמה סחוסית באזורים שבאופן נורמלי צריכים להיות גרמיים. כתוצאה מכך העצם נחלשת, ולעתים קרובות אחת מעצמות השוקיים מתכופפת אחורנית, עם סכנת שבר בעצם או נמק (TD). מדובר בתופעה נפוצה מאוד, ברמות שונות של חומרה – 50-30 אחוזים מכלל העופות הזכרים בתעשיות הבשר השונות סובלים ממנה, לפי סקירה משנת 2005.
תרנגולת זו מתקשה לעמוד וללכת עד כדי כך שהיא גוררת את עצמה על הקרקע בעזרת הכנפיים. (צולם בלול אורגני בדרום הארץ, יוני 2004)
בעיות רגליים משני הסוגים שלעיל נובעות ממקור תורשתי, אך הן גם מושפעות מהיעדר אפשרות למנוחה סבירה. כשעצמות השוק סוטות בהדרגה ממיקומן התקין עקב בעיות תורשתיות, גוף שנמצא במנוחה עדיין עשוי לתקן את עצמו. אלא שהנוהג להאיר לולים ברציפות אינו מאפשר זאת. גם תנאי לול אחרים מחריפים את הבעיות התורשתיות. למשל, בגיל 18-8 שבועות סובלים זכרים רבים בחלק מהלולים מדלקת גידים שגורמת להם לרבוץ, וכשמאלצים אותם לקום הם רועדים מכאב. הדלקת היא תוצאה של גדילה מהירה במשולב עם מצע רטוב ומזוהם. יש המציעים לפתור בעיות כאלה על-ידי הגבלת המזון הניתן לתרנגולים – שיטה להאטת הגדילה, שיוצרת בעיות רווחה אחרות.
התפוצה של צליעות מכאיבות בעליל משתנה בין קווים גנטיים ותנאי גידול שונים. לפי סקרים מהשנים האחרונות, צליעה שניכרת לעין הצופה פוקדת בדרך-כלל אחוזים אחדים מכלל התרנגולים, אך לעתים מגיע שיעור הצליעה עד 20% מהלהקה. עד כמה סובלים מכך התרנגולים? חמישה מתוך שישה מחקרים בנושא מצאו, כצפוי, שמדובר במצבים מכאיבים.
תרנגולות עם רגליים מעוקמות. הרגל הימנית של התרנגולת מימין התעוותה לחלוטין, האצבע האחורית (שאמורה לפנות אחורנית) פונה כמעט קדימה, שלוש האצבעות הקדמיות מעוקמות כמעט באותה מידה, ונראה שהשוק או הירך נקעו ממקומם. בתרנגולת משמאל עיוות שנובע כנראה מסיבוב עצמות השוקיים עד לנקיעת הגידים ממקומם; האצבעות מנוטרלות לגמרי. (צולם בלול אורגני בדרום הארץ, יוני 2004)
בעיות שרירים
צליעת תרנגולי הודו מטרידה את אנשי התעשייה כי תרנגולים צולעים אוכלים פחות ולעתים מתים, אך גם משום שחלק מהפגמים ברגליים נראים לעין ודוחים את הלקוחות. הפגמים החזותיים בולטים עוד יותר כשמדובר בבעיות שרירים, ולכן נחקר נושא זה בהרחבה.הברירה המלאכותית של תרנגולי הודו גרמה מחלות שרירים שונות, שבאות לידי ביטוי, בין השאר, בחולשת שרירים. מחלת שרירים שתוארה כבר ב-1968, תוקפת רק תרנגולי הודו שעברו ברירה לגידול-יתר בשרירי החזה. המחלה גורמת למוות של רקמות שריר, שלמעשה נחנקות: כלי הדם אינם מסוגלים לספק דם בכמות מספקת לרקמה המנופחת, במיוחד בעת פעילות כמו נפנוף כנפיים. לא ברור כמה סבל גורמות מחלות שרירים כאלה.
עמידות מופחתת
מזה 40 שנה לפחות, ידוע שהברירה המלאכותית לגדילה מהירה פוגעת במערכת החיסונית של עופות. בעשור האחרון נערכו מספר ניסויים, שהתבססו על גרימת מצוקה לתרנגולי הודו מקווים גנטיים שונים, שמתאפיינים במהירות גדילה שונה. אחד המחקרים חשף את העופות להובלה, לציפוף-יתר ולעומס חום גבוה, והסתבר שהעופות מהירי הגדילה פחות עמידים בפני גורמי המצוקה האלה. החוקרים התמקדו בסימנים פיסיולוגיים והתנהגותיים של מצוקה, והתוצאות מעידות שתרנגולים מהירי גדילה סובלים יותר בתנאים קשים – שהם תנאים נפוצים בחקלאות התעשייתית.מחקרים אחרים התמקדו בעמידות של העופות מהקווים השונים לזיהומים. נמצא, למשל, שחיידקי E. coli משגשגים יותר ברקמות גופם של תרנגולים מהירי גדילה. תרנגולים אלה גם רגישים יותר להתפשטות של זיהומים שונים תחת גורמי עקה שונים, כמו הובלה.
תרנגולי הודו שנבררו לגדילה מואצת סובלים מעמידות מופחתת לגורמי מצוקה ולמחלות, אולם הם נאלצים לחיות על מצע מעורב בהפרשות כל חייהם, עד כ-140 יום. (צולם בלהב, אפריל 2001)
הלב וכלי הדם
מערכת כלי הדם של תרנגולי הודו רבים נפגעה קשה עקב הברירה המלאכותית. בגיל 4-2 שבועות, הם רגישים לבעיות לב שקשורות בהתנפחות הלב ובבצקות. לעתים מתים כך למעלה מ-2% מהאפרוחים, ולעתים הם שורדים למרות העיוות בלב. גורם מוות אחר, שתוקף בעיקר זכרים מגיל 6 שבועות ומעלה, הוא קרע באבי העורקים, כתולדה של לחץ דם גבוה. התרנגול, שנראה בריא עד אז, מתעוות ומת בפתאומיות, ומפיו נוזל דם. בדרך-כלל מתים כך פחות מ-1% מכלל התרנגולים. לחץ דם גבוה מוביל גם לסיבוכים אחרים ולמוות, בעיקר בזכרים מגיל כ-8 שבועות ואילך. חלק מהעופות שורדים במשך כמה שעות ונראים במצב של הלם, אך רובם מתים בפתאומיות. בלהקות רבות זוהי סיבת המוות העיקרית, שפוגעת ב-10-2 אחוזים מבין הזכרים.מה בעתיד?
רוב הבעיות התורשתיות כרוכות בנזקים כלכליים, ולכן נעשים בתעשייה מאמצים לפתור אותן על-ידי ברירה מלאכותית, תוספי תזונה או שינויים ממשקיים אחרים. למרות זאת, הספרות החקלאית אינה מצביעה על מגמת שיפור. השיפורים הנקודתיים מתחרים בהמשך הלחץ לגדילה מהירה יותר, למשקל גבוה יותר ולנצילות מזון מוגברת. מי שמפסידים בתחרות הזו הם תרנגולי ההודו.ימי הלול
צפיפות
חייהן של תרנגולות הודו בלולים עשויים להגיע עד כ-100 ימים, וחייהם של הזכרים עד כ-140 יום. הצפיפות בתקופה זו, כשאלפי עופות מרוכזים בחלל אחד, עלולה לגרום מצוקה קשה. בתעשייה מחשבים במדויק את מידת הצפיפות האופטימלית ל"ייצור" – וכרגיל בתעשיות בעלי-החיים, הערכים האופטימליים אינם מתמקדים בתחלואה ובתמותה מינימליות, אלא במאזן בין ההשקעה הכלכלית לבין הרווחים.בבריטניה יש "קוד המלצות" בעניין תרנגולי הודו, שכולל התייחסות מפורשת לצפיפות. עצם קיומן של המלצות ממשלתיות כאלה הוא חלוצי (מועצת אירופה הפיקה מסמך המלצות בעניין תרנגולי הודו ללא פירוט הצפיפות המותרת, ובאיחוד האירופי אין כל חקיקה מיוחדת ביחס למין זה). למרבה האכזבה, הגבלות הצפיפות שקובע הקוד הבריטי תואמות בקירוב את המלצות התעשייה. הקוד, בדומה לרוב הגדול של החקיקה לרווחת בעלי-חיים בעולם, דורש לתת לעופות "חופש לבצע את רוב דגמי ההתנהגות הנורמלית." אולם משמעות המושג "התנהגות," לפי הקוד, צומצמה עד לא יותר מתנועות גוף אלמנטריות. סעיף 32 בקוד קובע:
"לכל תרנגולי ההודו צריך להיות חופש תנועה מספיק כדי לאפשר להם, ללא קושי, לעמוד באופן נורמלי, להסתובב ולמתוח את כנפיהם. צריך להיות להם גם מרחב מספיק כדי להיות מסוגלים לעמוד על מוט או לרבוץ ללא התערבות של עופות אחרים."
כדי לממש עיקרון זה, ממליץ הקוד הבריטי על צפיפות מרבית של 38.5 ק"ג למ"ר בלולים שיש בהם מערכת בקרת אקלים. במילים אחרות: ל-7 עופות צעירים במשקל 5.5 ק"ג (כמו חתול גדול) או לשני זכרים במשקל קצת יותר מ-19 ק"ג (כמו כלב בינוני) מוקצב ריבוע של מטר על מטר. בלולים שבנויים כסככות ללא בקרת אקלים, הצפיפות המרבית המומלצת היא 24.4 ק"ג למ"ר; כלומר, ארבעה עופות במשקל 6.1 ק"ג על מטר רבוע. זוהי, יש להדגיש, הקצבת השטח לעופות שמטבעם הולכים קילומטרים ביום, ואינם נוטים לשום התגודדות או הצטופפות מלבד התכנסות האפרוחים תחת נוצות האם לשם חימום.
תרנגולות הודו לקראת סוף תקופת הגידול: יתכן שהן יכולות להסתובב ולרבוץ, אבל אי-אפשר לקרוא לזה "התנהגות טבעית." (צולם בישראל, 2007)
צפיפות ואוויר לולים
נושא הצפיפות מורכב הרבה יותר מחישובי משקל ליחידת שטח. הדברים מנוסחים היטב בסעיף 33 בקוד הבריטי:"אי-אפשר להדגיש יתר על המידה כי עופות שמוחזקים בכל מערכת יכולים להיות מועדים לעקה, לפציעה ולחולי אם הניהול והטיפול לא עומדים בסטנדרט גבוה. [...] מידת הצפיפות היא רק היבט אחד של מצב מורכב המשלב היבטים כמו גזע, קו גנטי וטיפוס העוף, גודל המושבה, טמפרטורה, אוורור, תאורה ואיכות השיכון. השגחה על מידת צפיפות כלשהי אינה יכולה, כשלעצמה, להבטיח רווחה."
מבין הגורמים שלעיל, יש בישראל חשיבות מיוחדת לתנאים אקלימיים. מכיוון שהרבה יותר חם כאן, דרושים הפחתה בצפיפות ומערכות אוורור משוכללות. למרות זאת, האוורור בלולי הודים בארץ התפתח לאט. מחקר שפרסם שירות ההדרכה והמקצוע במשרד החקלאות בשנת 2001 מציין שיטות צינון פרימיטיביות יחסית – הלבנת גגות, המטרת מים פנימית, מאווררים – בעוד ששיטת אוורור יעילה יותר, "אוורור מנהרה" שפועל על פני כל הלול, מהווה חידוש ניסיוני. המחקר נערך בלולים מסחריים בעמק חפר, בשיא הקיץ, וצפיפות התרנגולים בסככות הרגילות הגיעה כמעט לרמה הממולצת באקלים הבריטי. תחת האוורור המשוכלל, צופפו את התרנגולים עוד יותר, 43.4 ק"ג למ"ר.
עקב הצפיפות, הלול כה מלוכלך עד שנוצרות כוויות ברגליים ובחזה של תרנגולי ההודו, ואפילו הכנפיים מטונפות. (צולם בישראל, 2007)
גזים רעילים
אחת מהשלכות הצפיפות היא כמות אבק גדולה שנישאת באוויר בקביעות, תוצאה של התפוררות נוצות התרנגולים ומצע הרפד. בכללי בטיחות לפועלים בתעשיות שונות, מקובל שהגבול העליון המותר לחשיפה לאבק הוא 10 מיליגרם של חלקיקי אבק בר-שאיפה לריאות בכל מטר מעוקב של אוויר. קבוצת חוקרים מהולנד בדקה את כמות האבק בלולים שונים ומצאה ערכים שבין 0.02 ל-81.33 מ"ג למ"ק. חלק מהטווח הזה מצוי בתחום ה"בטוח", אולם יש לזכור שבניגוד לפועלים, תרנגולי הודו שוהים בתוך האוויר המזוהם יומם ולילה.ריסוס האוויר המזוהם במים מקטין את כמות האבק שבאוויר, אולם כשמצע הלול נרטב, הוא פולט לאוויר יותר אמוניה (NH3). כדי למנוע פליטת אמוניה, הלחות באוויר צריכה לרדת מתחת ל-30% – תנאים נדירים באזורי הגידול של עופות בישראל גם בהיעדר ריסוס במים. אדי האמוניה עולים מתוך ההפרשות הרטובות במיוחד כשחם. האמוניה נוצרת בקלות גם במגע עם רקמות לחות – העיניים ומערכת הנשימה.
בני-אדם עלולים לסבול מגירוי בעיניים כשריכוז האמוניה באוויר מגיע ל-4 ppm (חלקים למיליון) בלבד, בעוד שריכוז של 25 ppm נחשב במדינות רבות בתור הגבול המותר לחשיפת פועלים במשך יום עבודה. שני גופים מרכזיים בתעשיית העופות האמריקנית גיבשו הנחיות לרווחת עופות ובהן הגבלת על רמת האמוניה המותרת בלולים, עד 25 ppm; המלצה מוקדמת יותר, להעמיד כמטרה 10 ppm – נמחקה. כפי שמסכמת סקירה בנושא משנת 2004, "שמירה על ריכוזי אמוניה כה נמוכים תהיה אתגר קשה תחת שיטות הייצור המסחריות כיום מבלי להטיל עומס כלכלי עודף על יצרני העופות." משרד החקלאות של אונטריו מספק נתונים נדירים על רמות האמוניה הממוצעות שנמדדו בלולי הודים בפועל: 33-25 ppm, כלומר מעל לסף העליון של ההמלצות.
על קרקעית הלול מצטברים נוצות ושאריות שמתפוררות לאבק עמוס בפתוגנים; כדי להפחית את כמות האווק באוויר נחוצה לחות, אך זו מסייעת לפליטת אמוניה. (צולם בישראל, 2007)
סיכום תמציתי של נזקי האמוניה כולל: עלייה בשכיחות המחלה הקטלנית מיימת, גירוי במערכת העיכול, דלקות בקרנית ובלחמית (בעין) ופגיעה בראייה עד כדי קושי באיתור המזון והמים, דלקת בקנה הנשימה ובשאר מערכת הנשימה, ורגישות מוגברת לזיהום בקטריאלי כגון E. coli (תוצאה של הרס חלקי מערכת הנשימה שנועדו לסנן מזהמים). על אלה נוספים פצעים בעור שבא במגע עם המצע שפולט אמוניה; הפצעים מתפתחים גם כשהאוורור יעיל. כל הפגעים האלה מופיעים ברמות הזיהום האופייניות לתעשייה, ורובם גורמים לעופות סבל רב. בתעשייה מנסים לשמור בלולים על רמת אמוניה נמוכה מכיוון שבתנאי זיהום גבוה העופות צוברים משקל לאט יותר. אולם צפיפות גבוהה, שהיא הבסיס לזיהום, משתלמת גם אם העופות נפגעים.
האוויר בלולי עופות, ובכלל זה לולי הודים, מלא גם בזיהומים אחרים בריכוז מסוכן, ובכלל זה מימן גופרתי (H2S), פחמן דו-חמצני (שמהווה סכנה של ממש בעיקר במדינות קרות), פחמן חד-חמצני, מתאן, וכן חיידקים, וירוסים ופטריות הנישאים באוויר עם האבק.
תנאים נוספים
כל תנאי הסביבה בלול נתונים לניהול אוטומטי באופן מגביל עד כדי כך, שאין לתרנגולי ההודו אפשרות למצוא הקלה בכוחות עצמם במקרה של תקלה – כפי שהם עושים בתגובה לתנאים גרועים בטבע. מערכות האוורור, התאורה, הקירור/החימום, אספקת המים ואספקת המזון – כולם נתונים לתקלות או להפעלה לקויה, ואלה מהווים לעתים מקור לפגיעות חמורות.זיהום המצע, לעומת זאת, מהווה בעיה מהותית וקבועה. התוצאות – כוויות בכף הרגל, בעקב ובחזה, וצליעה קשה – נפוצות מאוד. פצעים ברגליים נפוצים בכל הלהקות בגידול מסחרי, אולם קיימים הבדלים דרמטיים בשכיחות הפצעים, מאחוזים אחדים באוכלוסייה ועד לתופעה כמעט כוללת בלול. זוהי עדות לחשיבותה של השקעה בניהול הלול.
התאורה בלולים כרוכה בפגיעה שיטתית בעופות. כשהם רואים היטב זה את זה בצפיפות הקיצונית של הלול וללא גירויים סביבתיים, תרנגולי הודו מנקרים זה את זה – לעתים מתוך סקרנות או שעמום ולעתים מתוך תוקפנות – והדבר עלול להוביל לפציעה ולקניבליזם. החשכת הלול, בצירוף עם קיטום המקור שנערך במדגרה, מאפשרת לתעשייה לשמור על רווחיות מבלי לטפל בשורשים הסביבתיים של הניקור. התאורה בלול נמדדת ביחידות לוקס; לוקס אחד הוא עוצמת התאורה של ירח מלא, ובתאורה של 10-5 לוקס אפשר בקושי לקרוא עיתון. תרנגולי הודו, כעופות יומיים, מותאמים מטבעם לתאורה של מאות עד רבבות לוקס, ובתנאי ניסוי הם שומרים על העדפה לסביבה בהירה.
כדי למנוע ניקור, נוהגים בתעשיית תרנגולי ההודו להחליש את התאורה – מתאורה סבירה בימים הראשונים ועד 5 לוקס ואף פחות מזה במשך רוב תקופת הגידול (ההחשכה נערכת במבנים סגורים ולא בסככות פשוטות מהסוג שצילם צוות אנונימוס בכמה לולי הודים בישראל). כתוצאה מכך פוחתת פעילותם של העופות בכלל, וראייתם נפגעת באופן כרוני. יש להזכיר כאן את סעיף 16.1 בהמלצות מועצת אירופה בעניין תרנגולי הודו:
"בכל המבנים תהיה רמת תאורה מספיקה כדי לאפשר לעופות לראות זה את זה ולהיראות בבירור, לחקור את סביבתם באופן חזותי ולהפגין רמות פעילות נורמליות. רמת התאורה המזערית תהיה 10 לוקס בגובה עין העוף [...] הפחתה בעוצמת התאורה מותרת לשימוש כצעד חירום רק אם מתרחש ניקור שגורם לפציעות באופן ניכר."
בחלק גדול מתעשיית תרנגולי ההודו, העופות מוחזקים כמעט בחשיכה במשך רוב חייהם. (צילום: Viva!, אנגליה)
המגע האנושי
גידול תרנגולי הודו כולל עבודה רבה – לכאורה "טיפול" אך למעשה "תפעול." פועלי הלול צריכים לבקר בו לכל הפחות פעם ביום, ובדרך-כלל יותר מכך. ההיבט החשוב ביותר של עבודתם הוא בדיקה ותיקון מהיר של ליקויים בציוד האוטומטי או בהפעלתו. היבט אחר של העבודה הוא איסוף גופות ועופות גוססים. בסרטו התיעודי של רועי ונדר, "הודים," שצולם בגלוי בקיבוץ צרעה, אפשר לראות שרוב המגע של הלולנים עם העופות עצמם מתמצה בצעידה בלול תוך נפנוף בדגל, כדי לגרום לעופות להתרחק מהם. כך נחשפים גופות ועופות פגועים. הלולן אוסף את האפרוחים החלשים עם הגוויות, והורג אותם בחנק בשקית ניילון – שיטה אכזרית מוכרת, שנפסלה במפורש בהמלצות מועצת אירופה. כשהעופות מבוגרים יותר, הלולן תופס תרנגולות פצועות ברגליהן וחובט בהן בעמוד הקרוב, כשהן נותרות גוססות ומפרפרות – שיטת הרג מקובלת בעולם, שכמובן אינה עומדת בהמלצות מועצת אירופה. מגע סדיר עם העופות תועד גם בשקילה – תפיסה אלימה של ציפור מפרפרת ודחיפתה לדלי התלוי על מאזניים.בלולי הודים לא נערכו חקירות סמויות יסודיות, אולם ביקורים סמויים חושפים מצבים חמורים אפילו ביחס להנחיות פנימיות של התעשייה. ביקורים שערך הארגון Viva! בשנים 2002-2001 בלולי הודים ברחבי אנגליה, העלו הזנחה שיטתית של העופות בכל הלולים. אפילו לול שנחשב כ"מרעה חופשי" היה חשוך, והחוקרים ספרו בתוכו תוך דקות ספורות 40 עופות פצועים קשה, שאפילו לא "זכו" לסיים את חייהם בשיטה שתועדה בקיבוץ צרעה.
דרכם האחרונה של תרנגולי הודו
הכנה לשחיטה
הדרך לשחיטה מתחילה בשעות של רעב וצמא. נהוג למנוע מתרנגולי הודו מזון ומים לפני ההובלה למשחטה כי כל עוד מערכת העיכול שלהם מלאה, התכולה נוטה להיפלט במשחטה ולזהם את בשרם המת.ארגון רווחת בעלי-החיים הבריטי, RSPCA, קובע שאסור להרעיב תרנגולי הודו יותר מ-10 שעות לפני השחיטה, בהנחה שהרעבה ממושכת יותר גורמת סבל. בפועל, הרעב והצמא ממושכים יותר בדרך-כלל. ההמלצות החקלאיות הן למנוע מזון למשך 12-6 שעות או 24-18 שעות – במקביל להגבלה על כמות המים לשתייה. בישראל, אושרו ביולי 2011 תקנות להובלת עופות, המתירות עד 21 שעות ללא מזון ו-16 שעות ללא מים (החישוב כולל את זמן מניעת המזון בלול, ההובלה וההמתנה לשחיטה). למותר הוא לציין שתקנה זו מחייבת נוכחות מתמשכת של מפקח על משלוחי העופות – ולכן אכיפתה אינה ריאלית. בסופו של דבר, קשה לדעת כמה שעות של רעב וצמא עוברות על תרנגולי ההודו בפועל.
הלכידה
במקרים מעטים תועדו לכידת תרנגולי הודו והעברתם לכלובי ההובלה. האלימות שהתגלתה במקרים אלה קיצונית אפילו במונחים של תעשיות בעלי-החיים. כל קשר בין תקנות והמלצות רשמיות לבין המצב שהתגלה בשטח – מקרי בהחלט.
משאית הובלה במחלף רעננה/כ"ס, סוף מאי 2012: הובלה באור מלא ובחום, צפיפות גבוהה מאוד ברוב הכלובים, רגליים משתרבבות החוצה. (צילום: דניאל אדר)
נפתח בפרטים שחשף רועי ונדר בסרטו "הודים" (החל מדקה 34:47) מתוך צילומים שערך בקיבוץ צרעה. הלכידה מתחילה בהברחת תרנגולי ההודו לעבר מתחם מגודר בסמוך לכלובים. הלוכדים מתקדמים בשורה כשהם מנופפים ביריעות ניילון או בד וקוראים בקול כדי להפחיד את העופות. תוך כדי הליכה, הם מזרזים עופות בבעיטות איטיות. תרנגולי ההודו מבוהלים מאוד, וליד הכלובים חלקם מנסים לברוח ועולים זה על גבי זה בהיסטריה. ההעמסה נערכת תחת לחץ זמן, כשהלוכדים מוקפים בהמון עופות מבוהלים ותופסים בכל איבר שבא ליד. מכיוון שהעופות כבדים מאוד והכלובים עמוקים, הלוכדים אינם מניחים את העופות בכלובים אלא תופסים תנופה וזורקים אותם פנימה. עוצמת הזריקה היא כזו, שנשמעות חבטות עזות של הגופים במתכת. קשה להאמין שאפילו תרנגול הודו אחד מצליח לחמוק ממכות מכאיבות בשלב זה, ורבים מהם ודאי סובלים מפציעות ומשברים. הכלובים בנויים כמערכת של שש קומות. רק שלוש מהן נגישות ללוכדים במידה סבירה של נוחות, ואפילו לתוכן זורקים את העופות בכוח. בסרט לא מופיע תיעוד של הכנסת עופות לשאר הקומות, אך ברור שלקומה התחתונה לא נוח להגיע, וכדי להגיע לחמישית צריך למתוח ידיים למעלה. לקומה השישית אין לעובדים גישה ישירה. הלוכדים דוחסים את תרנגולי ההודו בכלובים עד אפס מקום, וסוגרים ברישול את דלתות הכלובים; אם איבר משתרבב מהכלוב החוצה, הדלת תמחץ אותו.
התמונות האלה, אשר ונדר ערך מתוך צילומים גלויים, חושפות פעילות חקלאית נורמטיבית, ללא סדיזם. האלימות הקשה מתפתחת עקב ציוד בלתי הולם בעליל, נהלי עבודה לקויים ולחץ זמן. השיחות בין הלוכדים מגלות שהם מבחינים היטב בכך שיש עופות פצועים ושהדחיסה בכלובים מסכנת אותם, ולמרות זאת הם אדישים כאילו עסקו בהעמסת אבטיחים.
צילומים סמויים קולטים תופעות נוספות. באפריל 2006 צילם בסתר חוקר של הארגון האנגלי Hillside Animal Sanctuary לכידת עופות והעמסתם בלול של חברת ענק לתרנגולי הודו, ברנרד בת'יוס. בסרט, העבודה מתנהלת במשך כ-5 דקות תוך הפעלת אלימות סטנדרטית, כשהלוכדים מזרזים את תרנגולי ההודו בעזרת מעין מטאטאים. בהמשך, שלושה מהלוכדים נשמעים משועשעים יותר. הם מתחילים לבעוט בעופות בחוזקה, ואחד מהם זורק באוויר תרנגולים לעבר חברו, שחובט בהם בעוצמה בעזרת מוט המטאטא, כאילו הוא משחק בייסבול. כשהמוט בידו, הלוכד ממשיך לחבוט בעופות בכוח רב ולבעוט בהם על הקרקע.
סדיזם תוך כדי העמסת תרנגולי הודו בחברת ברנרד מת'יוס שנורפולק, אנגליה: מימין נראה קצה גופו של פועל שזרק באוויר את תרנגול ההודו, ומשמאל עובד שני עומד לחבוט בתרנגול בעזרת מוט. (צילום: Hillside Animal sanctuary)
בארצות-הברית, צילם בסתר חוקר של הארגון PETA את השגרה בלול של Aviagen (חברת ה"טיפוח" הגדולה בעולם לעופות בכלל, ואחת הגדולות לתרנגולי הודו), במשך מספר שבועות בסוף שנת 2008. התיעוד מגלה שהתפרצויות סדיסטיות אינן ביטוי לאופי חריג, אלא הן נורמה של העובדים בלכידה ובהעמסה. בצילומים, נראים עובדים שזורקים בכל כוחם תרנגולי הודו לכלובים, ועובד אחד ממשיך ובועט בשיא העוצמה בתרנגול; עובד אחר זורק בכל כוחו תרנגולים לכלובים גבוהים. אלה הם ביטויים של אלימות קיצונית במהלך העבודה הסדירה, כאשר העובדים מפתחים עצבנות תחת לחצי העבודה. לכך נוספת רשימה ארוכה של התעללויות סדיסטיות לשמן, החל בבעיטות, דריכות ומכות עד מוות, וכלה בדריסה מכוונת של מאות עופות. החוקר שמע מפי העובדים גם עדויות על התעללות "יצירתית" יותר, כמו הזרקת חומצה לראשי תרנגולים, או תקיעת מקל של מטאטא לעומק גרונו תרנגול. מפקח העבודה של אבייגן ידע על ההתעללויות והבהיר שכל עוד לא הורגים עופות רבים, הוא לא מתערב.
כבר ב-1970 החלו לפעול מערכות ללכידת תרנגולי הודו, שמובילות אותם מהלול לכלובים על גבי סרט נע בשיפוע. במערכות האוטומטיות שקיימות כיום, העופות פחות פוחדים, ושכיחות השברים והנקעים נמוכה במידה ניכרת לעומת השיטה שתוארה לעיל. סביר להניח שמפעילי המערכת, שעבודתם אינה כה קשה, גם נוטים פחות לאלימות קיצונית. למרות זאת, השימוש במערכות אלה אינו שכיח.
בכלובים
כפי שניתן לראות בסרטו של ונדר, אפילו הטענת הכלובים על המשאית היא טראומטית בגלל תכנון מרושל של הציוד (ציוד דומה נפוץ גם בחו"ל). מנוף מרים את מערכת הכלובים למשאית מצד אחד בלבד, בהטיה של 30 מעלות לפחות. מכיוון שאין בכלוב אפשרות לעמידה יציבה (תקרת הכלוב נמוכה מאוד) ויש בו מספר עופות (8, בתיעוד של ונדר) העופות המפרפרים שבפנים לוחצים על חסרי המזל שבצד הנמוך שבכלוב. בנסיעה למשחטה, כל שיבוש בכביש ופנייה יגרמו שוב לחצים כאלה.
תרנגולות הודו בכלוב הובלה במחלף רעננה/כ"ס, סוף מאי 2012: הצפיפות מועכת איברים, גובה הכלובים אינו מאפשר לעמוד ישר, איברים משתרבבים החוצה ורוח פרצים. נוצות רבות הזדהמו ונהרסו קודם לכן, בלול. (צילום: דניאל אדר)
תרנגולי הודו מובלים בדרך-כלל בכלובים חשופים, ללא אוורור חיוני בחודשים החמים, וללא בידוד חיוני מקור. לא ברור עד כמה קטלני מזג-האוויר במסעות אלה; באירופה ובצפון אמריקה, הקור מסוכן יותר מהחום, ושיעור התמותה במסעות שנבדקו במחקרים היה קטן מ-1%. בישראל, חום הקיץ מהווה סיכון חמור הרבה יותר, אם כי המסעות קצרים יחסית. מהנחיות RSPCA עולה, שאם אין ברכב מערכת אוורור, בטמפרטורה העולה על 25 מעלות הוא חייב להימצא בתנועה כדי לשמור על אקלים סביר בכלובים. בקיץ הישראלי, הטמפרטורה ברכב עומד מטפסת אפוא במהירות לרמות מסוכנות אפילו בלילה.
עצם הצפיפות בכלובים מהווה מקור למצוקה קשה ולסכנת מוות. לפי המלצות שונות, מקובלת צפיפות של 100 ק"ג (5 זכרים גדולים) למ"ר. מהי הצפיפות המקובלת בפועל – לא ידוע, אולם בכל משלוח שנתקלים בו במקרה בכביש, קל לראות כי ברבים מהכלובים מדובר בצפיפות בלתי נסבלת. חוקרי הארגון Animal's Angels מתארים את הצפיפות ותוצאותיה, כפי שהתגלו בהמתנה אקראית לשחיטה במשחטת תרנגולי ההודו הגדולה בקנדה (סנט ז'ן-בטיסט, מאי 2007). לדברי החוקרים, העומס בכלובים היה כה גדול עד שהעופות נאלצו להיאבק כדי לנשום, ורבים מהם מתו. בכל כלוב היה תרנגול הודו מת – הרבה מעל ומעבר לסטנדרט המוצהר בתעשייה. המצב החמיר ככל שהעופות שהו זמן רב יותר בהמתנה, אף על-פי שמדובר בשעות אחדות בלבד. בתוך הכלובים, רבים מהעופות מתו כשגופתם שרועה בכלוב באלכסון ולוחצת את שאר העופות לפינות עד כדי חוסר יכולת לנוע. כנפיים, מקורים ורגליים נדחקו החוצה בכוח מבין הסורגים, באופן הגורם סכנת שבירה כשהכלובים בתזוזה. רבים מהעופות לא היו מסוגלים עוד לעמוד בכוחות עצמם.
כלובים בהמתנה לשחיטה בקוויבק, קנדה: תרנגולת הודו לחוצה אל דופן הכלוב. (צילום: Animal's Angels e. V.)
התנאים שנחשפו במשחטה בקנדה אמורים להיות חריגים, אולם בהיעדר פיקוח חיצוני, לא ידוע מהם תנאי ההובלה הנפוצים בפועל. ב-9.8.2012 חשפו פקחי משרד החקלאות בארץ הובלת 270 תרנגולי הודו ברכב ללא כלובים, כשהם נזרקים מצד לצד עם טלטולי הדרך ונחבטים זה בזה ובדפנות, ללא אוורור ותחת שמש קופחת. גם זה אמור להיות מקרה חריג, אולם הוא נחשף במקרה ואפשר רק לנחש עד כמה נפוצות חריגות כאלה.
במשחטה
מעט מאוד חקירות סמויות נערכו במשחטות של תרנגולי הודו. שתי חקירות ממושכות במשחטות ענקיות נערכו בשנים 2006 ו-2007: הראשונה על-ידי PETA במשחטת Butterball שבארקנסו, והשנייה על-ידי MFA במשחטת House of Raeford Farms שבקרוליינה הצפונית. בשתי החקירות נחשפה תרבות מקומית של אלימות קיצונית, בידיעת מפקחי העבודה. תרנגולי ההודו נעקרים מתוך הכלובים בכוח רב, כשהפועל תופס מכל הבא ליד, מושך בכל כוחו וזורק את העופות בעוצמה החוצה. מרוב כוח, איברים שנתפסו בסורגי הכלוב נתלשים, ולעתים אפילו ראש התרנגול נתלש כליל. אין ספק, שגם העופות שהוטחו בקרקע או בקירות נפצעים. חלק מהאלימות הזו סדיסטית בעליל, אך ככל הנראה רובה נובע משחיקה תחת העבודה הקשה – הוצאת עופות כבדים מכלובים עמוקים שמונחים בגובה או בזווית לא נוחים. השימוש בכוח מתפרץ נוח יותר בתנאים אלה.לקראת השחיטה, תולים את העופות ברגליהם על מתלי מתכת. מכיוון שתרנגולי ההודו כבדים ומדובר בפעולה מונוטונית תחת לחץ זמן, הפועלים נוטים לבצע את התלייה תוך הפעלת כוח. חוקר PETA מדווח, שרגלי עופות נשברות לעתים קרובות. גם אילו הייתה פעולה זו מתבצעת בעדינות, משקלם של תרנגולי ההודו, בנוסף לנפנוף הכנפיים המבוהל, עלולים להביא לשבירת רגליים. תלייה של תרנגולי הודו בהכרה גורמת להם בהכרח סבל עצום.
בשתי החקירות שלעיל, האלימות חורגת הרבה מעבר לפעולות שנובעות ישירות מתנאי העבודה. שני החוקרים ראו מספר פועלים שמטיחים עופות בקירות, דורכים עליהם, מכים אותם, שוברים איברים בגופם וגורמים להם במתכוון להידרס – הן מתוך כעס על העופות והן לשם שעשוע. חלקם התרברבו כיצד הם מענים והורגים עופות. כמו בקרב הלוכדים, כך גם בקרב עובדי המשחטה יש גילויים של "יצירתיות" סדיסטית. למשל, חוקר MFA ראה מספר עובדים שנוהגים לדחוף יד לתוך הביב (פתח ההפרשות והרבייה) של התרנגולות התלויות, תוך שהם לוחצים את בטן התרנגולת בחוזקה ושולפים החוצה ביצה – כדי לזרוק אותה על חבריהם. התנהגות כזו מנוגדת לאינטרס הכלכלי של המשחטה, ואף על-פי כן החקירות הסמויות חושפות שמדובר בנורמה.
שגרה סדיסטית במשחטת House of Raeford Farms, קרוליינה הצפונית: אחד העובדים חובט בתרנגולי הודו תלויים כמו בשקי אגרוף. (צילום: Mercy for Animals)
העופות התלויים מוסעים לאמבט, שם הם אמורים לעבור הימום לפני השחיטה. מחקרים מצביעים על כך שבפועל, הזרם החשמלי עלול לגרום מצוקה רבה לפני אובדן ההכרה, ולעתים המתקן החשמלי אינו פועל ביעילות ותרנגולי הודו טובעים או מגיעים לשחיטה בהכרה. בצילומי MFA נראית מכונת השחיטה האוטומטית בפעולה: צוואר התרנגולים נגרר בין שני מוטות מתכת לעבר סכין ומשוסף אגב כך. עיני רבים מהעופות פקוחות, וחלקם מנופפים בכנפיים. בישראל, השחיטה ממילא נערכת כשהעופות בהכרה.
רבים מהעינויים הקיצוניים ביותר שעוברים על תרנגולי ההודו בדקות האחרונות של חייהם, עשויים להתמתן על-ידי שינויים טכנולוגיים וניהוליים – הימום בגז של העופות בעודם בכלובים, על-ידי מערכת אוטומטית. השימוש בשיטה זו מתפשט, אך היא עדיין לא שכיחה בעולם. מעבר לכך, עדיין לא נערכו חקירות סמויות שיגלו מה באמת קורה במשחטות שמהממות תרנגולי הודו בגז.
להקות רבייה של הודים
להקות רבייה
בעולם המושגים של תעשיות בעלי-החיים, "להקות רבייה" כוללות את התרנגולות שמטילות ביצים עבור הלולים העיקריים. מביצים אלה יבקעו אפרוחי ההודו שיישחטו עבור בשרם. גם זכרים מוחזקים בלהקות רבייה. תרנגולות ותרנגולים אלה מוחזקים בתנאים שונים מהתנאים המסחריים הרגילים, והם סובלים משגרה חקלאית אלימה במיוחד, מרעב ומנכות.העופות בלהקות הרבייה הם חלק קטן מתעשיית תרנגולי ההודו, כי מכל נקבה שמנוצלת לרבייה, בוקעים כמאה אפרוחים. עם זאת, הנקבות מוחזקות בחיים תקופה ממושכת פי ארבעה בערך מהצאצאים שלהן. לפי נתוני אבייגן (Aviagen, אחת מהחברות הגדולות בעולם ל"טיפוח" תרנגולי הודו) הנקבות מתחילות להטיל בגיל 32-30 שבועות, ומוחזקות בחיים עוד 28-24 שבועות. רוב הזכרים נשחטים בשלב הרבה יותר מוקדם. בגיל 16 שבועות מתחילים לסלק מהלהקה את הפרטים הפחות בריאים וכשירים, ורק אחד מתוך 20-14 זכרים מוחזק לבסוף בחיים ומנוצל לרבייה.
תרנגולי הודו זכרים בלול רבייה של חברת הענק האמריקנית, Butterball, צולם ב-2011. (צילום: Mercy for Animals)
בעיות רגליים
הרס של רקמות ברגליים מופיע בתרנגולי הודו מהקווים הגנטיים של תעשיית הבשר כבר בגיל צעיר, אולם ההרס מתפשט עם הגיל ולכן הבעיות ברגליים מחמירות בלהקות רבייה. בעיה בולטת היא הרס הסחוס במפרק הירך, בנוסף על הרס העצם באזור שאליו מחוברת עצם הירך. בעיות אלה מופיעות במקביל לבגרות המינית, והן חמורות במיוחד בזכרים. עד כמה נפוץ הרס מפרק הירך – לא ברור; מחקר אחד מצא שהתופעה קיימת בכל תרנגולי הודו בגיל שבו שולחים להקות רבייה לשחיטה, ואילו לפי מחקר אחר מדובר ב-50-25 אחוזים מהעופות. הבעיות נפוצות יותר בתרנגולי הודו שקיבלו אפשרות לאכול ללא הגבלה ועלו במשקל, אולם פגמים במפרק הירך מופיעים גם בעופות שכמות מזונם הוגבלה. יש להדגיש, שבעיות כאלה אינן מוכרות בעופות מקווים גנטיים טבעיים.בשנות ה-80 וה-90 נערכו מספר מחקרים בניסיון לבחון אם תרנגולי ההודו סובלים מכאב בהליכה עקב הרס מפרק הירך. נבדקו השכיחות של מקרי הצליעה, הפחתת התנועה בעופות פגועים, והגברת התנועה בעופות שקיבלו משכך כאבים או תרופה נוגדת דלקת. תוצאות המחקרים אינן אחידות – בחלקם זוהו סימנים לכאב כרוני הפוגע בפעילות העוף ובאחרים לא זוהו סימנים לכאב. לא ברור אפוא, על-פי מחקרים אלה, עד כמה סובלים תרנגולי ההודו מהרס המפרק. צליעה, על כל פנים, מעידה בבירור על כאב, והמומחה הבולט בתחום, פול הוקינג, ציין ב-1992 שצליעה זוהתה ב-75% מתרנגולי ההודו בלהקות רבייה בסוף התקופה שבה הם מוחזקים בחיים. המועצה לרווחת חיות משק (FAWC, בריטניה) מדווחת על מקרי צליעה חמורים בלהקות רבייה, קוראת להרוג זכרים כאלה ומוסיפה ש"זה יהיה בלתי ראוי להמשיך לברור [תרנגולי הודו] למשקל מוגדל מבלי לשפר קודם לכן את חוזק הרגליים."
תרנגולת הודו בלול רבייה של Butterball. המצב הגופני הירוד מאוד של התרנגולת טיפוסי ללול זה. (צילום: Mercy for Animals)
השמנה והרעבה
הברירה המלאכותית בתעשיית הבשר הכניסה את תרנגולי ההודו למצב שאין ממנו מוצא חיובי: כשהם אוכלים כאוות נפשם, הם משמינים וסובלים לעתים קרובות ממחלות שלד וממחלות לב, עד כדי תמותה מוגברת. בנוסף לכך, הפוריות שלהם נפגעת. לכן מגבילים את כמות המזון שתרנגולי ההודו מקבלים – ועל כך הם משלמים ברעב. לפי אבייגן, זכרים לאחר גיל 30 שבועות מקבלים 70% מכמות המזון שהיו מעדיפים לאכול. את הנקבות מרעיבים רק לעתים רחוקות, ותחת זאת מספקים להן מזון דיאטטי. בניסוי על תגובת תרנגולי הודו להגבלת מזון (1999) נמצא שהעופות המורעבים נוטים לנקר בקירות – עדות לרעב ולתסכול – ורמת הקורטיקוסטרון (הורמון שהפרשתו מקושרת עם עקה) בדמם גבוהה יחסית.השרה כפויה
להקות הרבייה של תרנגולי הודו מוחזקות בלולים הדומים ללולי אסם בתעשיית הביצים. תרנגולי ההודו כלואים במכלאות ללא כלובים, בצפיפות גבוהה מאוד, אם כי פחות גבוהה מזו שבלולים העיקריים: עד שתי תרנגולות למ"ר, ותרנגול אחד למ"ר, לפי אבייגן. ההטלה מתבצעת בתיבות הטלה ללא אפשרות דגירה, וכך 6-5 תרנגולות בממוצע משתמשות בזו אחר זו בתיבת הטלה אחת. את ההתנהגות המינית מכוונים הלולנים באמצעות שעות תאורה מרובות, שמחקות את הארכת היום בעונת הקינון. כמו בתעשיית הביצים, גם תרנגולות ההודו בלהקות הרבייה מטילות ביצים במספר גדול פי כמה ממספר הביצים שמטילות תרנגולות בר, עד שיכולת ההטלה שלהן נחלשת. בשלב זה הורגים אותן, או עורכים בהן מניפולציות לחידוש מהיר של יכולת ההטלה – "השרה כפויה" (אין בידינו נתונים על היקף השימוש בהשרה כפויה בתעשיית תרנגולי ההודו). ההשרה הכפויה כוללת בדרך-כלל הפחתה בשעות התאורה והגבלת המזון והמים במשך מספר ימים – וכתוצאה מכך מתנוונת מערכת המין ונושרות נוצות. לאחר למעלה מ-12 שבועות, חוזרות התרנגולות להטיל בקצב מוגבר. מחקר בהשרה כפויה בתרנגולי הודו (2010) מסכם:"עופות מבויתים התפתחו כדי לחפש מזון במשך היום, והרחקת המספוא שלהם גורמת לעלייה בעקה וכתוצאה מכך בסבל שלהם. בתורם, תסכול ומצוקה גורמים תוקפנות וצעידה סטריאוטיפית, ובעקבות זאת תשישות. עם זאת, בנוסף לעקה, שלילת מזון גורמת גם ירידה בצפיפות המינרלים בעצם ודיכוי המערכת החיסונית, מה שמגביר את הסיכון לפציעה, לזיהומים ולדלקות."
רבייה "טבעית"
מזה עשורים רבים, כמעט כל תרנגולי ההודו בתעשייה מורבעים באופן מלאכותי. הברירה המלאכותית הביאה לעולם תרנגולים כה כבדים, עד שהזדווגות טבעית מסוכנת מאוד לתרנגולות. בשוליים של התעשייה עדיין מאפשרים לתרנגולי הודו להזדווג (מן הסתם רק בקווים גנטיים קלים יחסית) וגם שם מדובר בבעיה גדולה. סעיף 48 בקוד ההמלצות לרווחת תרנגולי הודו של משרד החקלאות הבריטי, ממליץ לקצוץ אצבע לאפרוחים זכרים שמיועדים לרבייה "טבעית," במטרה לצמצם את השריטות שייגרמו לתרנגולות. סעיף 47 ממליץ להרכיב אוכף חזק על גב התרנגולת כדי להגן עליה מטפריו הנותרים של הזכר בעת ההזדווגות.
חליבת זרע על-ידי עובד יחיד: רגלי התרנגול מרוסנות במלחציים כשהוא מוטל במהופך; היד העליונה של העובד לוחצת על אבר-המין של התרנגול, והשנייה אוספת את הזרע שנפלט לתוך מתקן שמחובר ליד. (צילום: Farm Sanctuary, 2007)
חליבת זרע
לפי אבייגן, הזכרים מתחילים לעבור "חליבת זרע" בגיל 29-28 שבועות. בדרך-כלל מבצעים את הפעולה שני אנשים יחד. חליבה אחת לפחות – לרוב שתיים – מתבצעת מדי שבוע. הפעולה מתחילה בלכידת התרנגול בכנף וברגל, הפיכתו, ריתוקו לקרקע או לספסל ותפיסת שתי רגליו ביד אחת; כשאדם אחד בלבד מבצע את ההליך כולו, הוא מרסן את רגלי התרנגול במעין מלחציים. אם תרנגול נאבק בשלב זה, עלון ההסברה של אבייגן ממליץ לשחררו מיד "כדי למנוע פציעה ועקה לציפור ולמבצע." כשהתרנגול מוחזק ביציבות, העובד אמור לנקות את הביב (פתח המין וההפרשות) בצמר גפן ולאחר מכן לעסות סביב הביב וללחוץ על הגוף לכיוון הזנב כדי לחשוף את אבר-המין של התרנגול, כשיד אחת ממשיכה ללחוץ את הזנב אחורנית ואצבעות היד השנייה לוחצות סביב אבר-המין כדי לגרום פליטת זרע. פעולה זו אמורים לבצע פעם אחת בלבד "כדי למנוע נזק לציפור." הזרע נאסף באמצעות מזרק. זכרים שנאסף מהם זרע באיכות גרועה – מומתים.אין ספק, שחליבת זרע היא פעולה אלימה ומסוכנת. לא נערכו חקירות סמויות שיחשפו את הפער שבין ההנחיות ה"תקניות" שלעיל לבין המציאות. חקירה סמויה שערך הארגון Farm Sanctuary ב-2007 באחד ממתקני הרבייה הגדולים בארצות-הברית, מראה את חליבת הזרע בידי עובד יחיד במכלאות זעירות, באופן התואם פחות או יותר את הנחיות אבייגן. תמונה אחרת התגלתה בחקירת Mercy for Animals, שנערכה בנובמבר-דצמבר 2011 בלול איסוף זרע של תרנגולי הודו בקרוליינה הצפונית. המתקן שייך לחברת תרנגולי ההודו הגדולה בארצות-הברית, Butterball. אמנם MFA לא פרסם מידע על חליבת הזרע, אך התנאים בלול זה היו מחרידים. בנוסף על שגרה של אלימות קשה (בעיטות, מכות מוט, גרירת תרנגולים בצווארם וכדומה) הזוהמה במתקן הייתה עצומה. עופות רבצו מכוסים בזבובים עם פצעים פתוחים ענקיים, עיניים רקובות או עצמות שבורות. תרנגולים גססו לאטם כשהם לא יכולים להגיע למים ולמזון.
הזרעה: העובד שמשמאל מחדיר צינורית זרע לביב של תרנגולת, שרגליה מוחזקות במלחציים. בינתיים, העובד שמימין תפס תרנגולת נוספת ברגליה והוא יכניס אותן למלחציים מיד כשתשוחרר התרנגולת הקודמת. (צילום: Farm Sanctuary, 2007)
הזרעה
הזרעת התרנגולות מהירה יותר מאיסוף הזרע. לפי אבייגן, ההזרעות מתחילות בגיל 32-30 שבועות, ולאחר שלוש הזרעות בשבוע הראשון, הן מתבצעות אחת לשבוע. סרט החקירה הסמויה של Farm Sanctuary מגלה, שמהירות ההזרעה חשובה מאוד: העובדים מספיקים להזריע 1,400-1,200 תרנגולות תוך שעתיים בלבד.ההליך נפתח בהברחת התרנגולות בעזרת מוטות שבקצה שלהם קשור בד, עד שכמה מהן מתרכזות במכלאה זעירה. עובד אחד ממוקם בתוך בור מיוחד ליד מכלאה זו, והוא תופס כל תרנגולת ברגליה, ומניח אותה במלחציים כשהחזה שלה שעון על הקרקע. עובד אחר יושב מאחורי המלחציים, דוחף את זנב התרנגולת ביד אחת כדי לחשוף את פתח הביב של התרנגולת, וביד השנייה מחדיר לביב צינורית עם זרע. אם התהליך מתנהל ללא תקלה, התרנגולת חוזרת ללכת בלול 7-4 שניות בלבד לאחר שנתפסה ברגליה, אך לעתים הטיפול אטי יותר. גם כאן, לא נערכו חקירות סמויות שעשויות לחשוף פגיעות מהותיות לשיטה זו או רשלנות וניהול לקוי.
מה חשבתם? ספרו לנו בתגובות!
http://anonymous.org.il/art857.html
מקורות
תרנגולי הודו במבט טבעי
Producing Animals/Slaughtered, Turkey Meat, Israel 2010.
Producing Animals/Slaughtered, Turkey Meat, World + (Total) 2010.
המועצה לענף הלול, בשר הודו נתונים כמותיים, 2011.Producing Animals/Slaughtered, Turkey Meat, World + (Total) 2010.
המועצה לענף הלול, סיכום פעילות לשנת 2008.
T. Buchwalder and B. Huber-Eicher, "Effect of Group Size on Aggressive Reactions to an Introduced Conspecific in Groups of Domestic Turkeys (Meleagris gallopavo)," Applied Animal Behaviour Science 93 (3-4), September 2005, pp. 251-258.
Alan H. Krakauer, "Kin Selection and Cooperative Courtship in Wild Turkeys," Nature 434, 2.3.2005, pp. 69-72.
T. Buchwalder and B. Huber-Eicher, "Effect of Increased Floor Space on Aggressive Behaviour in Male Turkeys (Meleagris gallopavo)," Applied Animal Behaviour Science 89 (3-4), December 2004, pp. 207-214.
Wayne E. Thogmartin, "Home-range Size and Habitat Selection of Female Wild Turkeys (Meleagris gallopavo) in Arkansas," The American Midland Naturalist 145 (2), April 2001, pp. 247-260.
Alexander V. Badyaev, William J. Etges, John D. Faust and Thomas E. Martin, "Fitness Correlates of Spur Length and Spur Asymmetry in Male Wild Turkeys", Journal of Animal Ecology 67 (6), November 1998, pp. 845-852.
Alexander V. Badyaev, William J. Etges and Thomas E. Martin, "Ecological and Behavioral Correlates of Variation in Seasonal Home Ranges of Wild Turkeys," The Journal of Wildlife Management 60 (1), January 1996, pp. 154-164.
James G. Dickson (ed.), The Wild Turkey: Biology and Management, (Mechanicsburg, PA, Stackpole Books, 1992), chaps. 2, 4-5.
R. D. Crawford, "Introduction to Europe and Diffusion of Domesticated Turkeys from the America," Archivos de Zootecnia 41(154) (extra), 1992, pp. 307-314.
Allen F.C. Lashmar, "Introduced and feral birds on the Dudley Peninsula, Kangaroo Island," South Australian Ornithologist 30, September 1988, pp. 154-155.
Jason C. Peoples, D. Clay Sisson and Dan W. Speake, "Mortality of Wild Turkey Poults In Coastal Plain Pine Forests," Proceedings of the Southeastern Association of Fish and Wildlife Agencies 49, 1995, pp. 448-453.
אפרוחי הודו, הימים הראשוניםAlan H. Krakauer, "Kin Selection and Cooperative Courtship in Wild Turkeys," Nature 434, 2.3.2005, pp. 69-72.
T. Buchwalder and B. Huber-Eicher, "Effect of Increased Floor Space on Aggressive Behaviour in Male Turkeys (Meleagris gallopavo)," Applied Animal Behaviour Science 89 (3-4), December 2004, pp. 207-214.
Wayne E. Thogmartin, "Home-range Size and Habitat Selection of Female Wild Turkeys (Meleagris gallopavo) in Arkansas," The American Midland Naturalist 145 (2), April 2001, pp. 247-260.
Alexander V. Badyaev, William J. Etges, John D. Faust and Thomas E. Martin, "Fitness Correlates of Spur Length and Spur Asymmetry in Male Wild Turkeys", Journal of Animal Ecology 67 (6), November 1998, pp. 845-852.
Alexander V. Badyaev, William J. Etges and Thomas E. Martin, "Ecological and Behavioral Correlates of Variation in Seasonal Home Ranges of Wild Turkeys," The Journal of Wildlife Management 60 (1), January 1996, pp. 154-164.
James G. Dickson (ed.), The Wild Turkey: Biology and Management, (Mechanicsburg, PA, Stackpole Books, 1992), chaps. 2, 4-5.
R. D. Crawford, "Introduction to Europe and Diffusion of Domesticated Turkeys from the America," Archivos de Zootecnia 41(154) (extra), 1992, pp. 307-314.
Allen F.C. Lashmar, "Introduced and feral birds on the Dudley Peninsula, Kangaroo Island," South Australian Ornithologist 30, September 1988, pp. 154-155.
Jason C. Peoples, D. Clay Sisson and Dan W. Speake, "Mortality of Wild Turkey Poults In Coastal Plain Pine Forests," Proceedings of the Southeastern Association of Fish and Wildlife Agencies 49, 1995, pp. 448-453.
חלק מהפרטים בכתבה מתבססים על קטעי וידיאו ועדות כתובה שלא פורסמו, מתוך חקירת אנונימוס במדגרת רמית, אפריל 2012.
הקרבנות הקטנים של מדגרת אפרוחי ההודו הגדולה בישראל (אנונימוס), כניסה: 15.7.2012.
מיכל בן ארי, "כנפיים שבורות," מגזין המושבות 322, 29.6.2012.
מיכל הוכברג, "העובדת הסמויה חשפה: המוות של האפרוחים," nrg מעריב, 12.6.2012.
טיוטת תקנות צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (המתת אפרוחים והשמדת ביצי דגירה), התשע"א-2011 (נוסח לפרסום 1.8.2011).
Wilson G. Pond, Fuller W. Bazer and Bernard E. Rollin (eds.), Animal Welfare in Animal Agriculture: Husbandry, Stewardship, and Sustainability in Animal Production, (Boca Raton, Florida: CRC Press, 2011), pp. 163-166.
איתי משה ויואב איתיאל, "צער בעלי כנף," מגזין המושבון 267, 10.6.2011."Inhumane Treatment at Turkey Industry’s Largest Hatchery," The Humane Society of the United States (HSUS), 23.11.2010.
"Cruelty Exposed at Nations Largest Turkey Hatchery," The Humane Society of the United States (HSUS), 23.11.2010?
Gas Killing of Chicks in Hatcheries, Humane Slaughter Association, June 2006.
Code of Practice for the Disposal of Chicks in Hatcheries, 2nd edition, Humane Slaughter Association, October 2001, p. 8.
Linda Keeling, "Behaviour of Fowl and Other Domesticated Birds," in Per Jensen (ed.), The Ethology of Domestic Animals: An Introductory Text, (Wallingford UK and New York: CABI Publishing, 2002), pp. 106, 113.
"The Domestic Turkey, Meleagris gallopavo," in: Refining Procedures for the Administration of Substances, report of the BVAAWF/FRAME/RSPCA/UFAW Joint Working Group on Refinement, Laboratory Animals 35 (suppl. 1), October 2001, pp. 86-88.
Recommendation concerning Turkeys (Meleagris gallopavo ssp.) adopted by the Standing Committee on 21 June 2001, European Convention for the Protection of Animals kept for Farming Purposes, Council of Europe, 2001.
A. Martrenchar, D. Huonnig, J. P. Cotte, "Influence of Environmental Enrichment on Injurious Pecking and Perching Behaviour in Young Turkeys," British Poultry Science, 42 (2), May 2001, pp. 161-170.
C. M. Sherwin, P. D. Lewis and G. C. Perry, "The Effects of Environmental Enrichment and Intermittent Lighting on the Behaviour and Welfare of Male Domestic Turkeys," Applied Animal Behaviour Science 62 (4), 26.2.1999, pp. 319-333.
C. M. Sherwin, P. D. Lewis and G. C. Perry, "Effects of Environmental Enrichment, Fluorescent and Intermittent Lighting on Injurious Pecking amongst Male Turkey Poults," British Poultry Science 40 (5), December 1998, 592-598.
Turkey Care Practices, 2nd edition, California Poultry Workgroup, University of California, May 1998, pp. 2-3.
"Cruelty Exposed at Nations Largest Turkey Hatchery," The Humane Society of the United States (HSUS), 23.11.2010?
Gas Killing of Chicks in Hatcheries, Humane Slaughter Association, June 2006.
Code of Practice for the Disposal of Chicks in Hatcheries, 2nd edition, Humane Slaughter Association, October 2001, p. 8.
Linda Keeling, "Behaviour of Fowl and Other Domesticated Birds," in Per Jensen (ed.), The Ethology of Domestic Animals: An Introductory Text, (Wallingford UK and New York: CABI Publishing, 2002), pp. 106, 113.
"The Domestic Turkey, Meleagris gallopavo," in: Refining Procedures for the Administration of Substances, report of the BVAAWF/FRAME/RSPCA/UFAW Joint Working Group on Refinement, Laboratory Animals 35 (suppl. 1), October 2001, pp. 86-88.
Recommendation concerning Turkeys (Meleagris gallopavo ssp.) adopted by the Standing Committee on 21 June 2001, European Convention for the Protection of Animals kept for Farming Purposes, Council of Europe, 2001.
A. Martrenchar, D. Huonnig, J. P. Cotte, "Influence of Environmental Enrichment on Injurious Pecking and Perching Behaviour in Young Turkeys," British Poultry Science, 42 (2), May 2001, pp. 161-170.
C. M. Sherwin, P. D. Lewis and G. C. Perry, "The Effects of Environmental Enrichment and Intermittent Lighting on the Behaviour and Welfare of Male Domestic Turkeys," Applied Animal Behaviour Science 62 (4), 26.2.1999, pp. 319-333.
C. M. Sherwin, P. D. Lewis and G. C. Perry, "Effects of Environmental Enrichment, Fluorescent and Intermittent Lighting on Injurious Pecking amongst Male Turkey Poults," British Poultry Science 40 (5), December 1998, 592-598.
Turkey Care Practices, 2nd edition, California Poultry Workgroup, University of California, May 1998, pp. 2-3.
תחקירים » תעשיות מזון מהחי » תרנגולים בתעשיית הבשר » מניפולציות גנטיות ועיוותים תורשתיים » תעשיית תרנגולי ההודו
