"המאבק החשוב הוא לא בזירה המשפטית, אלא בחשיפת העובדות"

בדף החדש, אתה מפרסם תמונות שלא התפרסמו בעבר מחקירת "אדום אדום", המתעדות את השחיטה עצמה. אתה לא חושש שפרסום תמונות מזעזעות מדי עלול להרחיק ולהרתיע?
אני לא אומר שלכולם זה יתאים, אבל העובדה היא שכשהעלינו את הסרטון ליוטיוב הוא צבר תוך ימים בודדים מעל עשרת אלפים צפיות. זה מוכיח שיש קהל שמוכן לצפות בדברים הללו. אני חושב שאם נוכיח שיש עניין בצילומים הללו, בסופו של דבר הם יגיעו גם לתקשורת המיינסטרים. אסור לשכוח שגם צילומים של ההובלה לשחיטה הם משהו שלא היה נכנס לתקשורת עד לפני כמה שנים, ובזכות זה שהתנועה לזכויות בעלי-חיים יצרה בהם עניין, עכשיו גם בתקשורת יש בהם עניין. השינוי הזה מתחיל מלמטה.

התקשורת הממוסדת מאוד שמרנית ומקובעת, ונרתעת מלפרסם נושאים חדשים שלא הוכיחו את עצמם כבר כמעוררי עניין. עבדנו קשה כדי להכניס לתקשורת את מה שכבר נכנס– וחלק גדול העניין הוא להוכיח שיש בפרסום הנושאים הללו עניין לציבור.

לא היה לך עצמך קשה עם העבודה בסביבת בית המטבחיים, ועם הצורך להסתיר את הדאגה שלך לבעלי-החיים?
היה לי קשה עם כך שניסיתי כל הזמן מצד אחד לצמצם למינימום את הפגיעה שלי בבעלי-חיים למינימום, ומצד שני - להיות עובד מספיק יעיל כדי שישאירו אותי שם. זה לא היה פשוט – העירו לי הרבה על כך שאני עובד באופן איטי מדי. בשלב מסוים העבירו אותי בזמן שחיטת הטלאים לחלק מאוחר יותר של קו הייצור, שבו כבר לא הייתי צריך להתעסק עם בעלי-חיים חיים, אלא לפרק את חלקי הגופות שלהם אחרי שהם כבר נשחטו. למרות שמדובר בלערום ראשים כרותים של טלאים בגיגיות, זה הרבה פחות קשה מאשר מלגרור טלאים חיים לקו השחיטה כשהם מתנגדים ונאבקים על חייהם, ולהיאבק עם כל טלה וטלה כדי לאלץ אותו להמשיך בדרך.

זו גם לא הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בחקירה סמויה בתעשיית המזון, כך שהייתי מוכן כבר למראות הקשים – אם כי זו הפעם הראשונה שהייתי חשוף להרג של בעלי-חיים כל-כך מקרוב ולמשך כל-כך הרבה זמן רצוף.


חקירות קודמות שהשתתפת בהן הובילו לכתבי אישום נגד המתעללים, כמו החקירה במדגרת רמית. תוכל לספר על חוויות גם מחקירות אלו?
אחת החקירות הראשונות, כשרק נכנסתי לפעילות באנונימוס, הייתה במפטמת אווזים, זמן קצר אחרי שאנונימוס הצליחה להביא לאכיפת פסיקת בג"ץ והחלטת הממשלה שאוסרות על הפיטום. הצילומים הראו שהפיטום ממשיך להתבצע בניגוד לחוק, ושודרו בזמנו בערוץ 10.

מיון אפרוחים במדגרה, מתוך חקירת אנונימוס 

בחקירה במדגרת רמית חשפנו, בין השאר, שהמדגרה זרקה אפרוחים חיים לשקית אשפה, זמן קצר אחרי שהיא הורשעה בעבירות דומות, נקנסה, וקיבלה צו על תנאי שהיה אמור למנוע ממנה לחזור על העבירות. הרבה אנשים אולי יחשבו שזה מדהים שלמדגרה הייתה את החוצפה לחזור על העבירות שלה זמן כל-כך קצר אחרי ההרשעה הקודמת שלה, אבל אותי זה לא באמת כל-כך הפתיע. זה עניין כלכלי. הקנס שהם קיבלו – 60 אלף ש"ח – אולי נשמע גבוה, אבל זה סכום נמוך יחסית לרווחים של המדגרה, ומשתלם לה יותר להמשיך לעבוד בשיטות זולות ומהירות, אפילו אם מדי פעם זה נחשף והיא מקבלת קנס. זו אחת הסיבות שאני חושב שהחשיבות הגדולה יותר של חקירות סמויות היא לא בהרשעות משפטיות (למרות שגם זה חשוב), אלא בחשיפת המידע לעיני הציבור. חשוב גם להעלות ביקורת לא רק לגבי הנקודות שבהן תעשיות המזון מהחי מפרות את הכללים, אלא גם לנקודות שבהן הכללים עצמם מעוותים. ונניח שמדגרת רמית לא הייתה זורקת אף אפרוח חי לשקיות אשפה, אלא הורגת אותם בגז כמו שהחוק מתיר – האם זה האופק המוסרי שאנחנו שואפים אליו? אלו דברים שאי-אפשר לטפל בהם בכלים משפטיים, בהתאם למצב החוקתי היום, אבל חשוב לחשוף אותם לציבור. הפכתי לטבעוני בעקבות מה שנחשפתי אליו בחקירות שהשתתפתי בהן.

לא היית טבעוני מתחילת הדרך שלך בפעילות למען בעלי-חיים?
לא מההתחלה. נחשפתי לנושא די במקרה, דרך כתבה שקראתי בוואלה! באותו זמן לא ייחסתי לנושא הפגיעה בבעלי חיים מחשבה רבה, והמודעות שלי לנושא הייתה מאוד נמוכה. למרות זאת, הפריע לי לגלות כמה רצינית הפגיעה בבעלי-חיים בתעשיית המזון, והמחשבה שאני מממן את ההתעללות הזו מכספי. הדבר שהכי הפריע לי זה שאני משלם עבור הדברים האלה, אני אחראי אליהם. הרי לא הייתי עושה את הזוועות האלה במו ידי. בכל-זאת, לא הפכתי מיד לטבעוני – בשלב הראשון עדיין הייתי מוכן לאכול בשר ציד, כי הנחתי בהתחלה שאין בעיה עם עצם ההרג של בעלי-החיים, אלא רק עם הגידול התעשייתי שלהם. אז גם הייתי אוכל ביצי "חופש", מתוך ההנחה השגויה שבלולים ללא כלובים אין התעללות בתרנגולות. לקח לי זמן להפנים את העובדה שאין באמת אפשרות לגדל בעלי-חיים למזון באופן תעשייתי בצורה שלא בהכרח כרוכה בהתעללות בהם, ושגם ההרג עצמו, ולא רק ההתעללות, מהווה בעיה מוסרית. אחרי שהתחלתי לפעול באנונימוס, ונחשפתי קצת יותר לבעלי-חיים במשקים, אז גם השלמתי את הצעד המתבקש והפכתי לטבעוני. זה לא היה קל, כי אני מגיע מבית שאוכלים בו הרבה בשר – ההורים שלי היו אוכלים בעבר בשר כמה פעמים ביום. הם עדיין אוכלים לא מעט בשר, אבל בהשפעתי הם צמצמו את הכמויות, ולמדו להכיר גם יותר אוכל טבעוני.

איך מתמודדים נפשית עם ההתעסקות היומיומית בסבל בעלי-חיים, מבלי לפתח גישה צינית ופסימית?
אני לא בן אדם אופטימי מטבעו, אלא יותר ריאליסטי, ככה אני מקווה לפחות. ובמבט מפוקח ולא רומנטי אני חושב שיש עתיד גדול מאוד לתנועה לזכויות בעלי-חיים. התקדמנו באופן עצום בשנים האחרונות – מתנועה שכמעט ולא הייתה לה שום השפעה, אנחנו מצליחים כיום להביא לחשיפות בתקשורת באופן שגרתי, ויותר אנשים עוברים לטבעונות מאשר אי-פעם. יש לנו עדיין דרך ארוכה לעבור לפני שהסוגיה של זכויות בעלי-חיים תהיה משהו שמוכר בכל בית. כשאני רואה את המראות הקשים בבתי-המטבחיים או במשקים, אני מזכיר לעצמי שמה שקשה באמת זה לא לצפות בזה מבחוץ, אלא לחוות את הסבל הזה. המחשבה על-כך שהפעילות שלנו עוזרת לעצור חלק מהסבל הזה, היא מה שמעודד אותי להמשיך הלאה.