|
פעילות
לפעול באנונימוס
ביום ג', 22.11.2011, בשעה 19:30 תתקיים פגישת היכרות עם אנונימוס במשרד
העמותה בתל-אביב. משך הפגישה כשעה וחצי, והיא מיועדת למבוגרים ולנוער מגיל 16
ומעלה שמעוניינים להתנדב בעמותה. פרטים במשרד: 03-6204878.
נעליים ללא עור
דרושים לאנונימוס
קורסים בתל-אביב ובירושלים
 הפגנה נגד פרוות
ביום ו', 25.11.2011, בשעה
12:00, תיערך בכיכר המדינה בתל-אביב, מול ה' באייר 36 (פינת
ז'בוטינסקי), הפגנה נגד פרוות, כחלק מאירועי "שישי בינלאומי ללא פרווה".
לדף
האירוע בפייסבוק
סדנת תזונה בתל-אביב
 בשבת,
3.12.2011, בשעה 17:00, תתקיים במסעדה הטבעונית בודהה בורגרס (רח' יהודה הלוי
21) סדנת בישול עיונית בהנחיית אריה
רווה. בתוכנית: מקורות מידע, מוצרי גלם טבעוניים שימושיים והנחיות להכנת
מנות בודהה בורגרס, כולל טעימות. השתתפות: 30 ש"ח. להרשמה
סדנת תזונה בגבעתיים
ביום ו', 25.11.2011,
בשעות 15:30-08:30, בתיאטרון גבעתיים, ינחה ד”ר עדיאל תל-אורן (MD) סדנת
"חיים בריאים וארוכים", על גורמי ההשפעה העיקריים על תהליך ההזדקנות והתפתחות
מחלות, ובכלל זה שוני גנטי והשפעת אורח-חיים בריא על התבטאות הגנים. 420 ש"ח
עד 18.11, או 490 ש"ח בהרשמה מאוחרת.
הסרט "ראיתי
ציפור" בתל-אביב
 ביום ג', 22.11.2011, בשעה
17:00, בסינמטק תל-אביב, תתקיים הקרנת בכורה של סרטו של רונן זרצקי "ראיתי
ציפור", העוסק בהצלת חיות בר בישראל. לצפייה ב קדימון
הסרט
דוכני הסברה
טבעונים וצמחונים מעל גיל 15 מוזמנים לפעילות:
-
תל-אביב: לאנונימוס
דרושים מתנדבים לדוכנים באזור ת"א והמרכז, בימי ב', ד'
ו-ו'.
-
ירושלים: בימים ב' או
ג', 19:00-16:00, פועל ברחבת המשביר דוכן מטעם זנגביל.
-
קבוצות בחיפה ובמצפה רמון
מתהוות בימים אלה.
לפרטים: ארז 052-4246777
או erez@anonymous.org.il.
בירושלים ניתן לפנות גם לזנגביל 02-5665737.
תורמים לאנונימוס – ומקבלים זיכוי ממס
 ניתן לתרום לאנונימוס
ולהזדכות על התרומה בתשלום מס ההכנסה ("סעיף 46") ב-35% מסכום התרומה. לקבלת
הזיכוי, מלאו טופס 116
וצרפו את הקבלות מאנונימוס.
תורמים באמצעות טופס
מאובטח; או שולחים
אלינו פרטי התקשרות.
פעילויות קבועות; התנדבות
באנונימוס; היכרויות
לטבעונים/ות ולצמחונים/ות
לראשונה בישראל: תביעה נגד מדגרה על התעללות באפרוחים
דדי שי
בראשית נובמבר הוגשה על-ידי משרד החקלאות תביעה נגד מדגרת
"רמית" ליד זכרון יעקב, בעקבות חשיפה של השלכת אפרוחים חיים לשקיות אשפה,
שבהן הושארו לגווע ברעב או בחנק. זוהי תביעה ראשונה מסוגה נגד תופעה שעד
לאחרונה זכתה להתעלמות מוחלטת מצד הרשויות.
 מדגרת "רמית", ה"מייצרת" מדי
שנה כ-8 מיליון אפרוחים, היא מן המדגרות הגדולות בארץ. המדגרה היא המובילה
בישראל בשיווק אפרוחי תרנגולי הודו, ומשווקת גם אפרוחי תרנגולות לתעשיות
הביצים והבשר.
השמדת אפרוחים היא חלק שגרתי מפעילותן של מדגרות: בעיקר במסגרת ייצור
אפרוחים לתעשיית הביצים, שבה מושמדים כל האפרוחים הזכרים, מכיוון שאינם
מטילים ביצים; אבל גם בתעשיית הבשר, שבה מושמדים אפרוחים המסווגים על-ידי
הממיינים כ"פגומים", או אפרוחים המאחרים לבקוע. השלכת אפרוחים לפח בעודם
בחיים היא שיטה נפוצה להיפטרות מהאפרוחים הבלתי-רצויים, ועד לא מזמן הייתה
השיטה היחידה המקובלת בישראל. בראשית שנות ה-2000 אושרה לשימוש מכונה,
שתוכננה על-ידי "העמותה למען חיות משק" בשיתוף עם המכון להנדסה חקלאית, ההורגת אפרוחים על-ידי
חשמול, וזאת כאלטרנטיבה אכזרית פחות לגוויעתם ברעב או בחנק לאחר שהושלכו
לפח. משרד החקלאות ניסח לאחרונה טיוטת תקנות שעל-פיהן הדרך
המותרת היחידה להרג אפרוחים תהיה באמצעות מכונת גריסה.
עם זאת, גם לאחר שהותקנו במדגרות בארץ מכונות להמתה מהירה של אפרוחים,
אין בכך בכדי להבטיח שאכן ייעשה בהן שימוש: השלכת האפרוחים לפח מבלי לטרוח
להרוג אותם קודם נותרה הדרך הקלה והזולה ביותר עבור עובדי המדגרה להיפטר
מהאפרוחים, ובהיעדר פיקוח משמעותי על הנעשה במדגרות, החוק נותר בעל
תוקף של המלצה בלבד, שקיומה תלוי ברצונם הטוב של מפעילי המדגרות.
גם בתביעה זו היוזמה לא באה מצד משרד החקלאות: הרג האפרוחים במדגרת
"רמית" נחשף רק הודות ל תחקיר
עיתונאי של "מגזין המושבות" שפורסם ב-10.6.2011. משרד החקלאות החל לנקוט
צעדים בנושא רק לאחר שהחשיפה פורסמה בתקשורת, ותגובתו המקורית של מנהל
השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות לכתבה מפגינה חוסר מודעות מוחלט למצב:
"למיטב ידיעתנו, הטענה אינה נכונה, על סמך ביקורות המבוצעות במדגרות. התופעה
הייתה קיימת בעבר במדגרות שונות אך לאחר שהתגלתה התופעה, היא טופלה ע"י משרד
החקלאות ופיתוח הכפר ואינה מתבצעת יותר. במידה וידוע על מקרים מסוג זה, יש
ליידע את הממונה על פי חוק צער בעלי חיים במשרד החקלאות, ד"ר דגנית בן דב,
תוך העברת כל המידע הקיים בידי הפונה".
ספק אם הגשת תביעה זו לבדה עשויה להרתיע מדגרות נוספות מלהמשיך ולהפקיר
אפרוחים למוות איטי – בהיעדר פיקוח סדיר הכולל ביקורי פתע במדגרות מטעם פקחי
משרד החקלאות – אך יש לקוות שתביעה זו תהיה רק צעד ראשון במדיניות אכיפה
אמיתית של חוק צער בעלי-חיים במדגרות.
בתקשורת:
איתי משה ויואב איתיאל, "צער
בעלי כנף", מגזין המושבות, 15.6.2011.
חוסר הנוחות של אוכל
הבשר
על "קחו בחשבון את הלובסטר"
של דיוויד פוסטר וואלאס
מרים מונדרי
 המסה "קחו בחשבון את
הלובסטר" של הסופר דיוויד פוסטר וואלאס, הכלולה בקובץ "ילדה עם שיער
מוזר", שראה אור לאחרונה, נכתבה במקור ככתבה במגזין קולינרי, הסוקרת את
פסטיבל הלובסטרים השנתי של מיין, ארה"ב. בניגוד למצופה הוציא וואלאס תחת עטו
מאמר ביקורתי, המעורר מחשבות לגבי האופן שבו אנשים מנסים להצדיק בפני עצמם
בישול סרטנים בעודם בחיים, ולגבי יחס החברה האנושית לבעלי-חיים בכלל.
כאשר עורכי מגזין גורמה הטילו על וואלאס את מלאכת סיקור פסטיבל
הלובסטרים הנערך מדי שנה ברוקלנד, מיין, בוודאי לא ציפו לטקסט המוביל את
הקוראים אל דברי הסיכום הבאים:
"לקוראי גורמה שנהנים מארוחות מבושלות ומוגשות כמו שצריך
שכוללות בקר, עגל, כבש, חזיר, עוף, לובסטר וכו': האם יוצא לכם לפעמים לחשוב
על המעמד המוסרי (האפשרי) ועל הסבל (הקרוב לוודאי) של בעלי החיים המעורבים
באותן ארוחות? אם התשובה היא כן, אילו צידוקים מוסריים הצלחתם לפתח שיאפשרו
לכם לא רק לאכול מעדנים המבוססים על בשר אלא גם להתענג וליהנות מהם? [...]
אם, מצד שני, אין לכם דבר עם תהיות וצידוקים, [...] מהו הדבר שגורם לכם
להרגיש באמת בסדר, עמוק בפנים, ופשוט לפטור את התופעה כולה כעניין שאינו
בשליטתנו? כלומר, האם סירובכם לחשוב על משהו מכל זה הוא באמת תוצר של
מחשבה, או האם אתם פשוט לא רוצים לחשוב על זה? ואם בחרתם באפשרות השנייה,
אז למה לא? האם יוצא לכם לחשוב, או סתם להרהר, למה אתם נרתעים מלחשוב על
זה? אני לא מנסה להציק למישהו כאן, אני בכנות מסתקרן."
יש להבהיר, כי למרות רוחו הביקורתית של המאמר וואלאס אינו כותב
מתוך עמדה הדוגלת בזכויות בעלי-חיים: הוא עצמו אוכל-בשר, כמו מרבית נמעניו של
חיבורו. פרסום המאמר באכסניה כגורמה נתפס בעיקר כפרובקציה, ופחות כניסיון
להשפיע על עמדות לגבי אכילת בשר. למרות זאת, ואולי אפילו דווקא בשל כך, המסמך
שהוא מחבר הוא נוקב ובעל עוצמה, אולי אף יותר ממאמרים רבים של פעילי זכויות
בעלי חיים.
המסה מתחילה ככל "כתבת צבע" נינוחה אחרת, באופן
מנומנם-משהו המפרק את הקוראים מכל התנגדות אפשרית: מעט עובדות על הפסטיבל,
מיקומו, גודלו, הסביבה הציורית. סטטיסטיקות ושיאים למיניהם (אוהל אכילה שבו
צורכים 12,000 קילו של לובסטרים שהוכנו על מתקן הכיריים הגדול בעולם, למי
שהתעניין). תחרות מתכונים, חידונים משעשעים, בובות לובסטרים וכובעי לובסטר עם
צבתות רוטטות על קפיצים.
פסטיבל הלובסטרים ברוקלנד, מיין, 2006. צילום:
dgphilli
אך סביר שאותם קוראים המחשיבים עצמם אניני טעם יגחכו
בהתנשאות למקרא התיאורים של מאות התיירים המיוזעים הנדחקים לאוהל האכילה,
עומדים בתורים ארוכים "ברמת דיסנילנד" כדי לזלול לובסטרים בכלים חד-פעמיים
באוהלים מדיפי ניחוחות ונטולי תנאים סניטריים בסיסיים, תוך האזנה לחסויות של
עסקים מקומיים. מי שרוצה להחשיב עצמו כסועד מתוחכם ודאי לא יתחבר לחוויה
ולהמון ה"ווייט-טראשי" המגניב לאוהל ארגזי בירה שהביא מהבית.
באופן זה נבנים אצל הקורא תחושת עליונות מסוימת ונתק בינו
לבין התיאור, וכך מושג קשב: הקורא אינו מעוניין עוד להפוך לחלק מהחוויה
המתוארת והוא פנוי להרהר בה באופן ביקורתי.
כאן אפשר קודם כל להציג כמה עובדות מעניינות. למשל, שמעמדו
של הלובסטר כמזון יוקרתי ונחשק הוא חדש יחסית, ועד המאה ה- 19 נחשב למאכל
לעניים, מזון נחות שנצרך רק הודות להיותו מצוי בכמויות עצומות ועשיר בחלבון,
מעין "דלק לעיס". אפילו נאסר להגיש אותו לאסירים יותר מפעם בשבוע כיוון שהדבר
נחשב לאכזרי כלפיהם - "כמו להכריח אנשים לאכול עכברושים", בלשונו של הכותב.
וכך, כשמאחורי הקורא שליש מהמאמר והוא כבר מרוחק רגשית
מחוויית הפסטיבל ועסוק בלמידת עובדות חדשות ומעוררות מחשבה, פונה וואלאס
לעסוק בשאלה שמטרידה אותו: בישולו של הלובסטר כשהוא עדיין בחיים, והדיון
המוסרי המתבקש מן הפרקטיקה האכזרית הזו:
"הנה, אם כן, השאלה הבלתי
נמנעת באזור מתקן הכיריים ללובסטרים הגדול בעולם, שאולי עולה גם במטבחים
ברחבי ארצות הברית: האם זה בסדר לבשל יצור חי בעל יכולת חישה רק לשם עינוג
חושי הטעם שלנו? האם השאלה הקודמת היא שאלת פוליטיקלי-קורקט משעממת או שאלה
רגשנית? מהי בעצם המשמעות של "בסדר" בהקשר הזה? האם העניין כולו הוא רק
שאלה של בחירה אישית?"
כדי להשיב על רצף זה של שאלות פונה וואלאס לעיקרון העומד בלב
החשיבה על זכויות בעלי חיים: העובדה שהם מסוגלים לסבול, ולפיכך להיות בעלי
אינטרסים אמיתיים המכתיבים חובה מוסרית כלפיהם. המאמר מציג כמה עניינים
בסיסיים הנוגעים ליכולתנו לזהות כאב וסבל אצל בעלי חיים אחרים, עניינים
המוכרים היטב לכל מי שהתעניין מעט בתחום של זכויות בעלי החיים (אך מוכרים
פחות לקוראי גורמה, יש להניח): הקריטריונים לקיומה של חוויית כאב אצל יצור
אחר (כל שכן ממין ביולוגי אחר), הנוגעים למבנה מערכת העצבים ולהתנהגותו
בעקבות גירויים מסוימים - התנהגויות שניתן לפרש כהעדפה של מצב אחד על פני מצב
אחר וכניסיון להימנע מכאב.
מעמדם של הסרטנים עדיין נתפס
כשונה מזה של עופות ויונקים, כיוון ששאלת יכולת החישה שלהם (ושל חסרי-חוליות
בכלל) היא שנויה במחלוקת
מבחינה מדעית. יתכן כי זה מה שמאפשר את המשך הפרקטיקה של בישולם בעודם
בחיים, שרוב אוכלי הבשר לא היו מוכנים לאמץ ביחס לבעלי חוליות. וואלאס מודע
להבחנה התרבותית הזו, וכדרכו לא מקבל אותה באופן אוטומטי.
הוא בוחן עובדות רבות לאור שני
הקריטריונים לקיום חווית כאב והיכולת לסבול (מבנה מערכת העצבים והתנהגות
הקשורה לכאב). בתיאור מערכת העצבים של הלובסטר הוא מסביר באיזה אופן יכולים
נתונים מסוימים לתמוך בסברה שללובסטרים יש חוויית כאב, או בסברה ההפוכה.
וכשלעובדה מסוימת יש שתי פרשנויות אפשריות הוא מביא את שתיהן. כך למשל,
העובדה שלובסטרים לא מפרישים משככי-כאבים טבעיים (כמו אנדורפינים) יכולה
לתמוך בסברה שאין להם תחושות כאב שחומרים כאלה ייטיבו עמן, או דווקא להוביל
למסקנה ההפוכה, שהיעדר החומרים הופך אותם לפגיעים ורגישים יותר לכאב.
אך בסופו של דבר, פעם אחר פעם,
מבטא הכותב מפורשות את ההכרה, שהראיות מתחום מערכת העצבים מהוות בפשטות
ניסיונות להתחמק מהאמת הכואבת, תרתי משמע:
"הקריטריון השני הוא האם בעל החיים
מפגין התנהגות שקשורה לכאב. ונדרשת מידה רבה של התעמלות אינטלקטואלית
ודקדוקי עניות התנהגותיים כדי לא לראות במאבק, בחבטות ובנקישות במכסה
התנהגות שקשורה לכאב."
באופן מפורט ומכאני להחריד מתוארים
אופני הבישול וההריגה השונים שנהוגים בהכנת הלובסטר והאופן שבו הוא מנסה
להתנגד ולהיחלץ ממצבו. העיקרון שאליו שב הכותב בכל שלב הוא "טיעון האנלוגיה"
– האנלוגיה לעצמנו ולהתנהגותנו במצב דומה כבסיס להכרה בסבלו של הזולת. כשהוא
מתאר את היצמדות הלובסטר אל שפת הסיר בניסיון להימנע מנפילה, את הדפיקות
והנקישות שלו על הסיר בזמן הבישול, פוסק וואלאס: "הלובסטר, במילים אחרות,
מתנהג באופן דומה מאוד לאופן שבו את או אני היינו מתנהגים אם היו זורקים
אותנו לתוך מים רותחים".
עם כל הדיונים, הראיות לכאן ולכאן
והפרשנויות המנוגדות, מגיע הכותב להכרה:
"אחרי כל הפלפולים האינטלקטואליים
המופשטים, אנחנו נותרים עם העובדות של המכסה המקרקש בהיסטריה, ההיצמדות
הפאתטית אל שפת הסיר. כשעומדים ליד הכיריים, קשה להתכחש בכנות לכך שמדובר
ביצור חי שחווה כאב ומעוניין להימנע/לברוח מהחוויה הכואבת."
המהלך של וואלאס חשוב ומעניין לא רק בזכות העובדות שהוא מביא בצורה
נגישה ושווה לכל נפש, אלא בעיקר בזכות המהלך הנפשי שלו כאוכל-בשר, שהוא אינו
מהסס לחשוף ולבקר: הוא מדחיק את העובדות ובו-זמנית מודע לפעולת ההדחקה, מודע
להיותו מודע לכך, מודע לסיבות שבגינן הוא עושה זאת ולתגובות הרגשיות המנוגדות
שלו בכל שלב, במין מעגל מסחרר של גילוי והכחשה שיש בו גם מידה של אירוניה
עצמית. את הראיות התומכות בקיומה של חוויית כאב אצל הלובסטר הוא מכנה "חדשות
עצובות", הוא "מזהה שיפור ניכר במצב הרוח" לנוכח נתון מסוים שאולי תומך בסברה
ההפוכה, ושוב ושוב מצהיר על היותו אוכל בשר ועל חוסר הנוחות שלו ככזה:
"הנקודה היותר חשובה כאן, עם זאת,
היא שכל נושא ההתאכזרות-לבעלי-חיים-ואכילתם הוא לא רק מורכב, אלא הוא גם
כרוך בחוסר נוחות. לפחות מבחינתי זה כרוך בחוסר נוחות, וכך זה גם אצל כל
אלה שאני מכיר שנהנים ממגוון מאכלים ועדיין לא רוצים לראות את עצמם
כאכזריים או כחסרי רגישות. עד כמה שאני מבין, הדרך הפרטית שלי להתמודד עם
הקונפליקט הייתה להימנע מלחשוב על כל הנושא הלא נעים הזה. עלי להוסיף שנראה
לי בלתי סביר שקוראים רבים של גורמה יהיו מעוניינים לחשוב על זה בעצמם, או
להידרש לנושא מוסריות הרגלי האכילה שלהם מעל דפיו של ירחון קולינרי."
בזכות האומץ להישיר מבט אל הפרקטיקה שבה הוא לוקח חלק מגיע וואלאס בסופו
של דבר לניסוח לב לבה של הגישה הסוגנית, ולהבנה כי היא שרירותית וחסרת הצדקה
מוסרית:
"האמת היא שאם אתם, המבקרים
בפסטיבל, תרשו לעצמכם לחשוב שלובסטרים יכולים לסבול והיו מעדיפים לא לסבול,
הפסטיבל יתחיל לקבל צביון של קרקס רומאי או חגיגת עינויים מימי הביניים.
האם ההשוואה הזו נשמעת קצת מוגזמת? אם כן, למה בדיוק? או מה דעתכם על זה:
האם יש אפשרות שהדורות הבאים יתייחסו אל התעשייה החקלאית ואל מנהגי האכילה
של ימינו בדומה לאופן שבו אנחנו תופסים היום את מופעי הבידור של הקיסר נרון
או את הניסויים של מנגלה? התגובה הראשונית שלי תגיד שהשוואה כזו היא
היסטרית, קיצונית – ועם זאת הסיבה שההשוואה נראית לי קיצונית היא מן הסתם
האמונה שבעלי חיים חשובים פחות מבחינה מוסרית מאשר בני אדם, וכשאני נדרש
להגן על אמונה כזאת, אפילו בפני עצמי, אני חייב להכיר בכך ש – (א) יש לי
אינטרס אנוכי מובן מאליו באמונה הזאת, מכיוון שאני אוהב לאכול סוגים
מסוימים של בעלי חיים ורוצה להמשיך לעשות זאת, ו – (2) לא הצלחתי לפתח
מערכת מוסר אישית כלשהי שבמסגרתה האמונה הזאת תהיה באמת בת-הגנה ולא סתם
נוחה מבחינה אנוכית."
הוא אינו שוכח להוסיף כי מה שמוטל על
כפות המאזניים אינו ערך חיי אדם מול ערך חייו של בעל חיים אחר, אלא ערך חייו
של בעל החיים מול "הערך המיוחס לחיבתו של אדם אחד לחלבון מסוג מסוים. אפילו
מעריץ הבשר העיקש ביותר יכיר בכך שאפשר לחיות ולאכול טוב גם בלי לצרוך בעלי
חיים".
המחול העדין הזה של מודעות עצמית
המתבטלת ע"י מודעות עצמית אחרת הוא תימה החוזרת על עצמה גם במסות וסיפורים
נוספים בקובץ. שיאו של העניין מצוי בסיפור "ניאון ותיק וטוב", שהוא כולו
מונולוג של מספר המחפש נואשות אחר ה"אותנטיות" שלו, תוך שהוא מודע לכך שכל
ניתוח עצמי ואקט של מודעות הם מעצם הגדרתם מבעים נזילים שאינם מסוגלים ליצור
חוויה של "אני" קבוע ואותנטי. כל תובנה הופכת בעצמה לאובייקט להתבוננות מצד
שכבה אחרת של מודעות עצמית, החווה את המודעות העצמית הראשונה כמסיכה או
קלישאה.
כך גם בשאלת אכילתם של בעלי חיים:
עניינו המרכזי של "קחו בחשבון את הלובסטר" הוא המודעות העצמית של הכותב לכך
שהוא מסתיר מעצמו את גורלם של בעלי החיים כדי שיוכל לאכול אותם; מודעותו לכך
שזה בדיוק מה שהוא עושה; והמודעות לכך שזהו המבנה הנפשי (והתרבותי) המאפשר
להמשיך ולאכול בעלי חיים. חשיפת המנגנון הזה והאופן שבו היא נעשית כאן הופכים
את המאמר לבעל עוצמה רבה, וייתכן שבכוחו לעורר מחשבה בקרב הקוראים אוכלי הבשר
אף יותר ממאמרים שמטרתם המוצהרת היא לשכנע.
דייוויד פוסטר וואלאס, נערה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות, תרגום מאנגלית:
אלינוער ברגר ואסף גברון, עריכה: נגה אלבלך (ספרית פועלים: תל
אביב 2011).
חדשות
 ynet עקירת
ציפורניים. בכתבה " שנת מאסר
וקנס כבד לעוקרי ציפורניים לחתול" (14.11.2011) מדווח ארז ארליכמן על
דיון הצפוי בכנסת בחודש הקרוב על הצעת החוק שתאסור ניתוחי עקירת ציפורניים
לחתולים. במסגרת ניתוחים אלו עוקרים למעשה את פרקי האצבעות של החתולים.
הארץ צמחונות. בטור " הכל דיבורים: דו-שיח של
סופרים" (17.11.2011) משוחחים דרור בורשטיין ואסף שור על נושאים ספרותיים
שונים. השיחה נחתמת בדיון על אכילת בעלי-חיים, ובורשטיין כותב בין היתר:
"...אם לדבר באופן גלוי, מבחינתי העובדה שאנשים שמחזיקים מעצמם נאורים אוכלים
בשר על בסיס יומי זה דבר בלתי נסבל. לא ברור לי איך משורר לירי יכול לאכול
קציצה".
תזונה ומתכונים
ynet אוכל תוניסאי. בטור " ממרמומה ועד
לקוסקוס: מטבח תוניסאי צמחוני" (14.11.2011) מציע דרור ינאי מתכונים
מהמטבח התוניסאי: מרמומה (סלט עגבניות, פלפלים וטופו), סלט גזר תוניסאי
וקינואה, קוסקוס קטניות בטחינה וזעתר, ועוגיות יויו תוניסאיות בטעם תמרים
בציפוי שקדים וקוקוס.
צילום: ראובן אילת
nrg מעריב שמנת. בטור " קל לפיצוח: השמנת
האחרת" (16.11.2011) מציעה שחר שילוח דרך להכנת שמנת צמחית בריאה מאגוזי
קשיו, כחלק ממתכון לפסטה ברוטב שמנת קשיו עם
בטטה. nana10 ערמונים. בטור
" מתכון למרק
ערמונים" (11.11.2011) סוקרת נטלי שוינקלשטיין את יתרונותיהם של
הערמונים, ומציעה מתכון למרק.
פינת התזונה
מוס שוקולד ומנגו
 מרכיבים
מנגו גדול
200 גרם שוקולד מריר איכותי
מיץ מ-1/2 לימון
גדול
1/2 פחית קרם קוקוס
הכנה
-
חותכים את השוקולד לקוביות וממיסים אותן בסיר על אש קטנה.
-
כשהשוקולד נמס, מוסיפים לו את קרם הקוקוס ומערבבים.
-
טוחנים בבלנדר כמחצית מהמנגו עם מיץ הלימון. את שארית המנגו שומרים
להגשה.
-
מוסיפים את תערובת השוקולד והקרם מהסיר לבלנדר וטוחנים
שוב.
מעבירים לכלי זכוכית, מכסים ומקררים עד שהמוס מתמצק.
-
מגישים בגביעי גלידה או יין, בלוויית פרוסות
מנגו.
מתכון: הילה שוורץ. תמונה: ראובן אילת. פורסם לראשונה
במדור "שני
צמחוני", ynet.
|
מערכת זכויות בעלי-חיים השבוע: דדי
שי (עורך), כנען עוזיאל, מרים
מונדרי, עידן סוייר
לתגובות: info@anonymous.org.il. אין
להשיב (reply) לכתובת השבועון!
אנונימוס: ת.ד. 11915 תל-אביב, מיקוד 61119.
טל' 03-6204878 פקס 03-6204717
גיליונות קודמים
ניתן לקרוא בארכיון
להרשמה לאנונימוס באמצעות טופס
מאובטח
אם בכוונתך להחליף כתובתך, עדכן/י אותנו
אם אינך רוצה לקבל גיליונות נוספים, לחץ/י כאן | |
הקורס "החברה הרב-מינית: דיון ביקורתי
ביחסי אדם-חיה," בהנחיית אריאל צבל, מתקיים במקביל באוניברסטאות, פתוח
לקהל הרחב – וניתן עדיין להצטרף! פרטים באתר הקורס.
