רבי יהודה הנשיא לומד לרחם על בעלי-חיים

סבלו של הרב הנערץ

רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, המכונה "רבנו הקדוש", או פשוט "רבי", שימש כנשיא יהודה במחצית השנייה של המאה השנייה ובראשית המאה השלישית, וזכה להערצת בני דורו והדורות שלאחריו. במקומות שונים מסופר שידע מכאובים רבים, ושעברו עליו שלוש עשרה שנים קשות, שבהן התייסר מכאבי שיניים טורדניים. מדוע נגזרו עליו ייסורים קשים כאלה? כיצד נגאל מהם? על כך מסופר, בשינויים קלים, בכמה מקורות: התלמוד הבבלי (בבא מציעא פה, ע"א) התלמוד הירושלמי (כלאים, פרק ט, דף לב ע"ב), מדרש בראשית רבה (לג, ג) וילקוט שמעוני (תהלים, רמז תתפח). הנוסח שלהלן מובא בתרגום מארמית לעברית מהתלמוד הבבלי. תוספות מילים לשם הבהרה נרשמו בסוגריים מרובעים:

מידה כנגד מידה

בשני חלקי הסיפור מסופר על מפגש בין רבי יהודה הנשיא ובין בעל/י-חיים. במפגש הראשון חטא רבי, ולכן נענש בייסורים, ואילו במפגש השני תיקן את חטאו, ולכן נרפא מייסוריו. העונש והחטא הם על דרך מידה כנגד מידה: משום שלא ריחם רבי על העגל - לא ריחמו עליו משמיים, וגזרו עליו ייסורים; משום שריחם, שנים רבות לאחר מכן, על בני חולדה, ריחמו עליו משמיים, ופסקו ייסוריו.

עוול נורמטיבי

התנהגותו של רבי במפגשו עם העגל היא נורמטיבית. העגל המובל לשחיטה אינו שייך לו, וההלכה היהודית אכן מתירה שחיטת בעלי-חיים לצורך אכילתם, (לדעתי, בלית ברירה, מתוך התפשרות עם טבעו החלש של האדם). אולם המסר של הסיפור הוא חתרני: הסיפור מלמדנו שההתנהגות הנורמטיבית של רבי, שלא הייתה זוכה לגינוי מצד בני דורו ומצד מרבית האנשים החיים בדורנו, אינה ראויה. ר' יהודה הנשיא, שנחשב למושיעם של ישראל (בבלי מגילה י"א, ע"א), אינו טורח להושיע עגל אומלל, המבקש את חסותו. הוא אינו מסוגל להזדהות עם ה"אחר", המיוצג בסיפור על-ידי העגל. באוזן ערלה לבכיו של העגל, הנשפך לתוך כנף בגדו, הוא משלח אותו מעליו במלים "לכך נוצרת". דבריו סמכותיים ופסקניים. גדול הדור, רבי יהודה הנשיא, סבור שחשבונות שמים פתוחים לפניו, והוא יודע לשם מה נוצרו ברואי ה'. העגל, לפי הבנתו ולפי דבריו, נוצר כדי להיאכל על-ידי בני-אדם. עמדה זו זוכה לגינוי מפורש מאת ה', ומביאה על רבי ייסורים קשים.

הייסורים מחוללים שינוי

לא מסופר שרבי עמד על הקשר שבין התעלמותו מייסוריו של העגל ובין הייסורים שפקדו אותו עצמו. סביר שלא היה מודע לקשר הזה, שהרי, בניגוד למה שהוא סבור, חשבונות שמים אינם גלויים לו; אותה אמירה שמימית שגזרה את דינו "הואיל ואינו מרחם - שיבואו עליו ייסורים" בוודאי לא הגיעה לאוזנו (אותה אוזן שהייתה ערלה לבכיו של העגל). למרות זאת, בחלקו השני של הסיפור, שבו מתקן רבי את החטא שחטא בחלק הראשון, אנו פוגשים בעמדה נפשית חדשה מצדו כלפי בעלי-חיים. מאוד ייתכן שעמדה חדשה זו צמחה בעקבות הייסורים הקשים שבאו עליו, שזיככו את נפשו וגרמו לו להזדהות עם מצוקותיהם של אחרים, ואפילו יהיו בני חולדה.

מוסריות לא נורמטיבית

בעוד שהמפגש עם העגל התרחש בתחום הציבורי - ברחוב, מתרחש מפגשו של רבי עם בני החולדה בתחום הפרטי - בביתו. חולדות, כידוע, עלולות לגרום נזק לרכוש הבית, ודומני שאיש מאתנו לא ישמח "לארחן" אצלו. ניסיונה של העוזרת לטאטא את בני החולדה מחוץ לבית לא יעורר התנגדות גם מצד אנשים הרגישים לסבלם של בעלי-חיים. זוהי התנהגות נורמטיבית, הבאה להגן על הרכוש מפני מזיקים. ואילו רבי מפגין במקרה זה התנהגות מאוד לא נורמטיבית: הוא מסוגל כעת להזדהות עם כאבם ומצוקתם של בני החולדה, עד כדי כך שהוא מוכן לספוג נזקים וודאיים שייגרמו לרכושו, בכך שישאיר אותם בביתו. רבי, שבעבר היה חרש לבכיו של העגל, מסוגל כעת לשמוע את צעקתם האילמת של בני החולדה, למרות שהסיפור אינו נותן להם פתחון פה, ובניגוד לעגל הבוכה הם אינם מבטאים בקול את מצוקתם. זאת ועוד, בניגוד לעגל, שיצר קשר פיסי עם רבי, בכך שהכניס את ראשו לכנף בגדו וביקש את חסותו, לא נוצר קשר פיסי בין רבי ובין בני החולדה, והללו אינם פונים אליו בבקשת עזרה. בחלקו הראשון של הסיפור הקשר הפיסי בין רבי ובין העגל לא גורר היענות נפשית מצדו של רבי, ואילו בחלקו השני של הסיפור היעדר הקשר הפיסי אינו מונע היענות נפשית ויכולת הזדהות עמוקה עם ה"אחר" מצדו של רבי. זאת למרות שאותו "אחר" אינו בעל-חיים שדרכו לעורר חיבה בלבבות בני-האדם, כמו עגל, אלא בעלי-חיים שדרכם לעורר רתיעה ואולי אף סלידה - בני חולדה.

בזכות הרחמים

המסר של הסיפור כולו מבוטא על-ידי רבי, המזכיר לעוזרת, לעצמו ולנו את הפסוק הנפלא מתהלים: "ורחמיו על כל מעשיו". רבי, שבעבר לא ריחם על העגל, מבקש ומסוגל כעת להידמות לקב"ה, ולרחם על כל מעשי ה', כולל בני חולדה "מזיקים". התנהגות זו הולמת את הוראת המדרש וציפיותיו מכל אחד ואחת מאתנו: "נקרא המקום [=הקב"ה] רחום, אף אתה הֱיֵה רחום, הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה הֱיֵה חנון" (ספרי דברים, פסקה מט, ד"ה "ללכת בכל", ובדומה לכך במכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ג, ד"ה "זה אלי" ).