מבחנו של משה

נפש חיה

בפרק א' בספר בראשית מיוחס הביטוי "נפש חיה" לבעלי חיים. בפסוק כ"א נאמר: "ויברא אלוהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת..."; ואילו בפסוק כ"ד כתוב: "ויאמר אלוהים: תוצא הארץ נפש חיה למינה... ויהי כן". בפרק ב' בספר בראשית מיוחס הביטוי "נפש חיה" לאדם: "וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפו נשמת חיים. ויהי האדם לנפש חיה" (פס' ז). הביטוי "נפש חיה" או "נפש החיה" מופיע במקרא שלוש עשרה פעמים (מתוכן - שתים עשרה בתורה). אחת עשרה פעמים מתייחס הביטוי לבעלי חיים בלבד; פעם אחת לכל הברואים (בראשית פרק ט', פסוק ט"ז: "והיתה הקשת בענן, וראיתיה לזכןר ברית עולם בין אלוהים ובין כל נפש חיה, בכל בשר אשר על הארץ"). ופעם אחת מתייחס הביטוי לאדם בלבד: בעת בריאתו. אם כן, כבר בפרק השני של ספר בראשית קובעת התורה, כי גם האדם וגם החיה הם "נפש חיה", דהיינו, יצור אשר נפש לו. ולדברים הללו יש משמעות רבה.

קיצור שולחן ערוך

הספר "קיצור שולחן ערוך" מתבסס על הספר "שולחן ערוך", שנכתב במאה השש-עשרה על ידי הרב יוסף קארו מצפת. "שולחן ערוך" הוא אוסף הדינים וההלכות אשר לפיהם צריך לחיות יהודי. "קיצור שולחן ערוך", שנערך על ידי הרב שלמה גאנצפריד, מכיל אוסף של דינים הכרחיים שנאספו מארבעת חלקיו של "שולחן ערוך", ונוסחו בבהירות רבה. פורסם לראשונה בשנת תרנ"ד (1834), ומאז יצאו לו מהדורות רבות. פרק קצ"א בספר "קיצור שולחן ערוך" מוקדש ל"איסור צער בעלי חיים ואיסור סירוס". וכה נאמר בסעיף א':


הציטוט לעיל נקרא כמעט כדבר והיפוכו. אבל, הכתוב עצמו פותח במילים "אסור מן התורה לצער כל בעל חי".

צער בעלי חיים מובא חמש פעמים במקרא, ושלושים פעמים בתלמוד. במחלוקת אם צער בעלי חיים הוא מדאורייתא (מן התורה) או מדרבנן (מן הרבנים, דהיינו, הפוסקים שאחרי המקרא), הוכרע, שצער בעלי חיים הוא מדאורייתא, והוא דוחה איסורים דרבנן (בבא מציעא לב, ע"ב). כך כתב גם הרמב"ם (רבי משה בו מיימון, רופא, פוסק ומנהיג גדול. חי 1135 - 1205) בהלכות רוצח צער בעלי חיים פ"ג ח. משמעות הדבר היא: לא זו בלבד, שאסור לצער בעלי חיים. אלא חובה על כל יהודי למנוע צער, כאב וסבל מבעלי חיים.

נעמיק מעט להתבונן במשפט "אם... צריך האדם להם לרפואה, או לשאר דבר, מותר אפילו להרגן, ואין חוששין לצערן...ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות אם אין לו נוצה אחרת". אם כן, האווז ונוצותיו, אשר מריטתן גורמת לו כאב רב, ניתנו כדוגמא להמחשת הכלל הכתוב לפני הדוגמא. ואפשר לשאול: ומה אם יש לו, לאדם, נוצה? ומה אם יש דרכים אחרות למצוא רפואה, דרכים שאינן מצריכות פגיעה בבעלי חיים, אותה פגיעה נוראה שגורמים, למשל, ניסויים בבעלי חיים? והכתוב עצמו אומר, שאפילו שהותר לצער אווז על ידי מריטתן הכואבת של נוצותיו, "העולם" (דהיינו, יהודים) צריכים להימנע מכך, משום האכזריות שבדבר.

בפרק קצ"א ב"קיצור שולחן ערוך" יש בסך הכל שישה סעיפים. אצטט מתוכם שניים נוספים:

צמחונות ושלטון האדם בחיה

בפרק א' בספר בראשית, פסוקים כ"ט-ל, מתווה הבורא את הדיאטה המומלצת לברואיו. לאדם הוא אומר: "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, אשר על פני הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, לכם יהיה לאכלה" (דהיינו, אגוזים, פירות וירקות). לבעלי חיים הוא מציע "...את כל ירק עשב לאכלה" (כלומר, האריה והאיילה לוחכים עשב באחו זה לצד זו).

אכילת בשר הותרה לאדם רק לאחר המבול: "כל רמש אשר הוא חי, לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט', פסוק ג'). ממצאים ארכיאולוגיים מצביעים על כך, כי אכן התרחש באזורנו אסון טבע, הנקרא בתורה "מבול", בערך בשנת 4000 לפני הספירה. אם כן, הגיוני לחשוב, כי לאחר אסון כזה נותרו מעט מאד, אם בכלל, מקורות מזון מן הצומח, ולא נותרה ברירה אלא לצרוך מזון מן החי. זהו גם הסברו של דון יצחק אברבנאל (מדינאי, פילוסוף, ופרשן מדיני. חי 1437 - 1508) להיתר אכילת הבשר שניתן לאחר המבול.

התלמוד מעדיף את אכילת הצומח על פני אכילה מן החי: "מארת (קללת) ה' בבית רשע זה, פקח בן רמליהו, שהיה אוכל מ' (ארבעים) סאה גוזלת (כנראה פרגית) בקינוח סעודה. ונווה צדיקים יבורך חזקיה מלך יהודה, שהיה אוכל ליטרא ירק בסעודה" (סנהדרין צד ע"ב).

הספר "חזון הצמחונות והשלום מבחינה תורנית" הוא אסופת מאמרים פרי עטו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, הרב האשכנזי הראשי בפלשתינה של תקופת המנדט הבריטי. עילוי בתורה, שנהג צמחונות מגיל עשר (חי 1865 - 1935). האסופה מהוה דיון מעמיק בסוגיית הצמחונות והיחס הנאות כלפי בעלי חיים. בחלק ד' בספר, תחת הכותרת "בשר תאווה", הוא כותב בפירוש לדברים י"ב, פסוק כ': "כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בעלי חיים, מפני הגועל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תאווה נפשך לאכול בשר, ולא תאכל..."

בחלק ב', תחת הכותרת "לא הותר בשר לאדם הראשון", כותב הרב קוק: "אין ספק שהרדייה האמורה בתורה, 'ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ' (בראשית א' פס' כ"ח) איננה מכוונת לרדייה של מושל עריץ, המתעמר בעמו ובעבדיו, רק כדי להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ד', הטוב לכל, 'ורחמיו על כל מעשיו' (תהילים קמ"ה פס' ט'), שאמר 'עולם חסד יבנה' (תהילים פ"ט פס' ג')".

ליבה הטוב של תיבת נוח

"וירא אלוהים כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו' פס' ה). "ויאמר ה': אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם ועד בהמה, עד רמש ועד עוף השמיים, כי ניחמתי כי עשיתים" (בראשית ו' פס' ז').

אלוהים מזהיר את נוח, האדם היחיד שנושא חן לפניו, מפני מבול צפוי. נפשו קצה ברשע ובחמס שפשטו בקרב בני האדם, עד כדי כך שהוא מתחרט על בריאת כל היצורים החיים. המבול נועד להשמיד את כל הברואים, למעט מתי מספר: נוח, בני משפחתו, זוגות-זוגות מן החיות הטמאות, ושביעיות מן החיות הטהורות. כל אלה ייאספו לתיבה, אשר נוח יבנה לפי מפרט טכני מדויק שהוא מקבל משמיים. סיפור המבול מעורר בעייתיות מסוימת. מחד גיסא, ישנה משמעות רבה לכך שנוח קיבל הוראה לשמר בעלי חיים. מאידך גיסא, מה חטאו החיות שטבעו במבול? הלא רק על בני האדם נאמר שחטאו!

ד"ר אברהם שליו ז"ל (אימונולוג שעסק בתרפיה בעזרת חיות) כותב בספרו המקסים "נפש חיה", כי מפרשת נוח ניתן להסיק, שגורל עולם החי תלוי בהתנהגותו של האדם. בימינו, יש לכך משמעות כפולה ומכופלת: התנהגותו חסרת המחשבה וחסרת הלב של האדם היא זו שגורמת להשמדת מינים רבים של חיות וצמחים, דרך זיהום האוויר והמים, דלדול שכבת האוזון, כריתת יערות הגשם, ועוד היד הרעה נטויה. אבל, בבומרנג גדול, חוזרים הפשעים הללו אל האדם עצמו, ו"מטביעים" אותו במחלות שונות, פרי ישיר ותוצאה עקיפה של החשיפה הבלתי פוסקת לזיהום וקרינה מסוגים שונים.

כאן יש לחדד את הסוגיה של "חיות טמאות" ו"חיות טהורות". כלב, לדוגמא, נחשב לחיה טמאה, מפני שעל פי כללי הכשרות אסור ליהודי לאכול מבשרו. על פי אותם כללים, פרה, למשל, טהורה למאכל. אך כללי כשרות אלה, המגדירים את הכלב כטמא, אינם הופכים אותו לנחות או שלילי. חכמים פירשו, שחסידה נקראת כך מפני שהיא עושה חסד עם חברותיה, דרור - מפני שהוא לא מקבל מרות, לילית - עוף לילה, ועוד. וכלב? הכלב נקרא כך מפני ש"כל לב" (כל - צורת כתיב חסר של המילה "כולו". קובוץ באות כ', וחולם חסר באות מ'). לפי הכתוב בספר בראשית פרק ב', אדם הראשון הוא שנתן שמות לבעלי החיים: "ויצר ה' אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמיים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו...ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמיים ולכל חית השדה..." (פסוקים י"ט - כ')

סוגיית הקרבנות

סדר הקרבת הקרבנות מופיע בפרשת "תצווה" (ספר שמות פרק כ"ז פס' כ'-כ"א, פרקים כ"ח, כ"ט, פרק ל' פס' א-י'. ההפטרה - ספר יחזקאל פרק מ"ג, פס' י-כ"ז). ההנחיות - מדויקות, ומטבע הדברים, אינן מלבבות לאדם בעל רגישות לייסוריהם של בעלי חיים.

למה נועדו הקרבנות? הבורא אינו זקוק להם ואינו מבקש אותם. האדם הוא-הוא הזקוק לעשיית המחווה הזו, אשר נועדה להביע חרטה או תודה. והבורא מבין לנפש אנוש וכוונותיו, כאותה אם טובה המבינה ללב בנה הקטן, המגיש לה בשמחה רבה פרפר מעוך במתנה (ראו דעת הרמב"ם בספר "מורה נבוכים", חלק ג', ל"ב).

יש רגליים לסברה, שקורבנות חיה נועדו להוות תחליף לקרבנות אדם (ובאופן מיוחד - הקרבת בנות ובנים בכורים), אשר היו מקובלים מאד בפולחנים אליליים מסוימים באיזורנו. סיפורו של אברהם, אבי האומה, העומד להעלות את יצחק בנו לעולה ונעצר על ידי מלאך ה' (בראשית פרק כ"ב), הוא סיפור רב משמעות גם מן הבחינה הזו. חשוב להדגיש, כי לא מלאך ה', העוצר בעד אברהם ("אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה..." - פס' י"ב) הוא המציע לו את העלאת קרבן החיה. אלא "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו" (פס' י"ג). מלאך ה', הקורא אליו שנית, אינו משבח אותו על העלאת קרבן חיה, כי אם על דבקותו הרבה באלוהיו: "בי נשבעתי, נאום ה', כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך; כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך..." (פס' ט"ז,י"ז).

אני חוזרת ומדגישה: לא מלאך ה' הוא שביקש את קרבן החיה חלף קרבן האדם. אברהם הוא שבחר בכך.
בספר ישעיהו (פרק ס"ו פס' ג) ישנה הקבלה מעניינת בין חוטאים מסוגים שונים. כדאי לשים לב לסוג המעשים המשוקצים בעיני הבורא: "שוחט השור, מכה איש, זובח השה, מעלה מנחה דם חזיר, מברך אוון, אשר...גם המה בחרו בדרכיהם, ובשיקוציהם נפשם חפצה". כל אלה הם, כנראה, גם סוגי פולחן אלילי, וכולם מדיפים צחנה של אלימות קשה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל כותב (עולת ראי"ה, עמ' 292), שהחיה מקבלת תיקון בהיותה מועלית לקרבן. אך "לעתיד לבוא", אותה תקופה עתידית מופלאה של חן וחסד ורחמים, גם בעלי החיים לא יזדקקו לתיקון ולא יהיה צורך להעלותם לעולה להקריבם. ובבית המקדש השלישי הקורבן היחיד יהיה המנחה, שהיא, כפי הנראה, סולת בלולה בשמן. בספרו "עשה לך רב" (כרך 9) כותב הרב חיים דוד הלוי ז"ל (הרב הספרדי הראשי לתל-אביב), כי בשום מקום אין המושג "מנחה" מתייחס לקרבן חיה. ודווקא מנחה היא הרצויה, לפי ספר מלאכי: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות" (פרק ג' פס' ד').

נביאי ישראל תיעבו בכל ליבם את ההרגל הנפוץ לפשוע ביד האחת, ולהקריב קרבנות ביד השנייה. שוב ושוב חזרו ואמרו, במילים חריפות וברורות, כי הדרישה הראשונית והבסיסית של האל לעמו היא ללכת בדרכיו, ולהקפיד הקפדה יתרה על קיום מצוות שבין אדם לחברו. כדאי לשים לב לדבריהם:

ישעיהו: "שמעו דבר ה' קציני סדום, האזינו תורת אלוהינו עם עמורה. למה לי רב זבחיכם, יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו לראות פני, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי? לא תוסיפו הביא מנחת שווא, קטורת תועבה היא לי, חודש ושבת קרוא מקרא, לא אוכל אוון ועצרה. חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא. ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו. רחצו, היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע. לימדו היטב, דירשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה" (פרק א', פס' י-י"ז).

ירמיהו: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל: עולותיכם ספו על זבחיכם, ואכלו בשר. כי לא דיברתי אל אבותיכם, ולא ציויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצריים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה ציויתי אותם לאמר: שמעו בקולי, והייתי לכם לאלוהים, ואתם תהיו לי לעם, והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם, למען ייטב לכם" (פרק ז' פס' כ"א-כ"ג).

מבחנו של משה

לאחר הסיפור הידוע על משה התינוק, המפגש הראשון עם משה הבוגר הוא מפגש עם אדם שקם להלחם באלימות, שלוש פעמים בזו אחר זו, אירוע גורר אירוע.

בפעם הראשונה הוא מתערב בסכסוך בין עברי לבין נוכרי: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם. וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי, ויטמנהו בחול" (שמות פרק ב', פס' י"א-י"ב).

בפעם השניה הוא מתערב בסכסוך בין עברי לבין עברי אחר: "ויצא ביום השני, והנה שני אנשים עבריים ניצים, ויאמר לרשע: למה תכה רעך? ויאמר: מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי? ויירא משה ויאמר, אכן, נודע הדבר" (שמות פרק ב' פס' י"ג-י"ד). ואמנם, הדבר נודע לפרעה, והוא מבקש להרוג את משה. קם משה ובורח למדיין, ומיד נקרית לו הזדמנות להושיט עזרה, הפעם בסכסוך בין נוכרי לנוכרי. נוכריות, ליתר דיוק: "ולכהן מדיין שבע בנות, ותבאנה...להשקות צאן אביהן. ויבואו הרועים ויגרשום, ויקם משה ויושיען, וישק את צאנן" (שמות פרק ב' פס' ט"ז-י"ז).

הבנות מקדימות לחזור הביתה, ומספרות לאביהן על האביר שפגשו ליד הבאר. וכך מתגלגלים העניינים, משה נושא את בת הכהן לאשה, ועוסק ברעיית צאנו. וכאן ראו חז"ל לנכון להוסיף מקרה רביעי, אשר מבטא את חמלתו של משה כלפי בעלי חיים. וכך מסופר בשמות רבה ב':


משה לא היה היחיד מגדולי האומה שנבחן, ונבחר, לתפקידו על פי יחסו לבעלי חיים. על דוד המלך מספרים כך:


לא רק במדרש אגדה, גם במקרא משתמשים במבחן החמלה כלפי בעלי חיים. אברהם שולח את עבדו לחפש אשה לבנו יצחק. יוצא העבד למשימתו החשובה, ומתפלל לסימן. "ויאמר: ה' אלוהי אדוני אברהם, הקרה נא לפני היום, ועשה חסד עם אדוני אברהם. הנה אנוכי ניצב על עין המים, ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים. והיה הנערה אשר אומר אליה, הטי נא כדך ואשתה, ואמרה, שתה, וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני" (בראשית פרק כ"ד פס' י"ב-י"ד).
ואמנם, רבקה, קרובה רחוקה של אברהם, מתנהגת על פי הסימן אשר אליו התפלל עבד אברהם, ואף מגדילה עשות בדאגתה לגמלים:

עוד קצת פסוקים

בעשרת הדברות מופיעה הדרישה לתת בשבת מנוחה גם לבעלי חיים: "ויום השביעי שבת לה' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך..." (דברים פרק ה פס' י"ג).
"ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת" (דברים י"א פס' ט"ו). הקדים הכתוב "עשב...לבהמתך" ל"ואכלת ושבעת". דהיינו, אם יש ברשותך בעל חיים, הקפד להאכיל אותו לפני שאתה מתיישב לאכול. כי כל זמן שאתה רעב, אתה מודע יותר לרעבונה של החיה המבויתת, הכלואה, שאינה יכולה לקחת מזון לעצמה, והאחריות לרווחתה מוטלת עליך. הפסוק הזה כלול בקריאת "שמע", אחת התפילות הנחשבות ביותר בסידור התפילה. הופעת הפסוק בתפילה כה רבת חשיבות כקריאת "שמע" יש בה להעיד על המשמעות הרבה שייחסה מורשת ישראל למתן יחס הוגן לבעלי חיים (קריאת "שמע", הנאמרת בכל בוקר ובכל ערב, לקוחה מספר "דברים", והיא כוללת שלוש פרשיות: שמע ישראל, והיה אם שמוע תשמעו - שם מופיע הפסוק הנדון, ופרשת ציצית).

"לא תחסום שור בדישו" (דברים כ"ה פס' ד). כאשר השור, הרתום למכונת הדיש, רוצה לטעום מן החיטה המונחת לפניו - הנח לו לאכול ממנה, ואל תחסום את פיו כדי למנוע זאת ממנו, על מנת שלא לצערו.

"יודע צדיק נפש בהמתו, ורחמי רשעים אכזרי" (משלי י"ב פס' י). אחת מתכונות הצדיק היא הבנה לנפש הבהמה האילמת אשר תחת חסותו.