חזון הצמחונות והשלום

רקע - רעיון הצמחונות ביהדות

לפני שאציג את משנתו הצמחונית-טבעונית של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מן הראוי להזכיר את מקור ההשפעה שלו - רעיון הצמחונות ביהדות, ששניים משופריו הבולטים היו ר' יוסף אלבו (בערך 1444-1380, פילוסוף דתי שחי בספרד, מוכר במורשת ישראל בעיקר כבעל 'ספר העיקרים') ודון יצחק אברבנאל (1508-1437, מדינאי, פילוסוף ופרשן מקרא חשוב, שחי בספרד ובפורטוגל).

דעה מקובלת ביהדות היא, שעשרה דורות ראשונים היו צמחונים, ורק לאחר חטאי דור המבול התיר ה' לאנושות לאכול בשר. כך נאמר בגמרא, מסכת סנהדרין נט ע"ב: "אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב 'לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ' (בר' א, 30-29) - ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר 'כירק עשב נתתי לכם את כֹּל' (בר' ט, 3)". וכן מפרש רש"י (ר' שלמה יצחקי, 1105-1040, גדול מפרשי התלמוד שבכל הדורות, והמפורסם ופופולארי מבין פרשני המקרא), את דברי ה' לאדם ולחוה "הנה נתתי לכם את כל עשב זֹרע זֶרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זֹרע זֶרע, לכם יהיה לאכלה" (בר' א, 29): "ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר".

ר' יוסף אלבו מבאר את ההיתר שניתן בדיעבד לאכילת בשר בכך ש"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתיר להם יפת תואר על זה הדרך" (ספר העיקרים, מאמר שלישי פרק טו). את דעתו על אכילת בשר הוא מביע במילים חריפות: "מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חֵמה ושטף אף ולימוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חינם, עוד יוליד אכילת בְּשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש" (שם).

בדומה לכך מסביר דון יצחק אברבנאל בפירושו לשמ' טז, 4, מדוע סיפק ה' לבני ישראל במדבר "לחם מן השמים" (הלא הוא המן), ולא בשר: "אמר הקב"ה למשה: הנה ענין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומלוי מעַים ותאוה גוברת. גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי. ומפני זה תמצא שהחיות והעופות הטורפות אוכלות הבשר הם אכזריות ורעות. אבל הצאן והבקר תרנגולים תורים ובני יונה שמתפרנסים מעשב השדה אין בהם אכזריות ולא רשע, ולכן יעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה 'אריה כבקר יאכל תבן' (יש' יא, 7; סה, 25). וביאר הסיבה בזה באמרו 'לא ירעו ולא ישחיתו' וגו' (יא, 9; סה, 25). הנה מפני זה לא אמר הקב"ה למשה שיתן לישראל בשר, כ"א לחם, שהוא מזון נאות והכרחי למזג האדם, וזה הוא 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים'".

חזון הצמחונות והשלום של הרב קוק

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (להלן: הרב קוק), ששימש כרב האשכנזי הראשון בא"י, נולד בלטוויה ב1865-, ונפטר בירושלים ב1935-. נחשב לאחד מגדולי אישי הרוח שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים. איש רב אשכולות, שעסק במקרא, אגדה, קבלה, פילוסופיה דתית ועוד. נחשב למנהיג הרוחני של תנועת הציונות הדתית. זכה להערכה ולהערצה בשל גדולתו התורנית, הרוחנית והמוסרית. ידוע בגישתו הנלבבת והאוהבת כל אדם וחי.

הרב קוק מתייחס במקומות שונים בכתביו לשאלה מהו היחס הראוי שיש להעניק לבעלי החיים. ההתייחסויות הללו, המצויות בספריו 'אפיקים בנגב' ו'טללי אורות', לוקטו וקובצו (ע"י הרב דוד כהן, המכונה "הנזיר", צמחוני אף הוא) בספר חזון הצמחונות והשלום מבחינה תורנית, וממנו אני מביאה את הציטוטים שלהלן.

הריגת בעלי חיים ואכילת בשרם

הרב קוק קיבל את דעת חז"ל (בבלי סנהדרין נט ע"ב), שלא הותרה אכילת בשר לאדם הראשון, ושרק בשל ירידת הדורות הותר לאנושות להרוג בעלי חיים ולאכול את בשרם (עמ' מט). את דעתו על העוולה המוסרית שבאכילת בשר הביע במלים ברורות: "חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו" (עמ' ז); וכן "אי אפשר כלל לצייר, שאדון כל המעשים, המרחם על בריותיו, ברוך הוא, ישים חק נצחי כזה בבריאתו הטובה מאד, שאי אפשר יהיה למין האנושי להתקיים כי אם בעברו את רגש מוסרו על ידי שפֹך דם, יהיה גם דם בעלי חיים" (עמ' ח).

בכתוב "כי תאַוֶה נפשך לאכול בשר" (דב' יב, 20) הוא מוצא "גערת חכם נסתרת והערה גבולית, כלומר, כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בעלי חיים, כמו שכבר אתה קץ מבשר אדם" (עמ' יא). מצב מוסרי ירוד זה של המין האנושי הוא זמני: "שבבא התור של המצב המוסרי לשקץ בשר בעלי חיים, מפני הגועל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תאַוֶה נפשך לאכל בשר, ולא תאכל" (שם).

מדוע אם כן לא אסרה התורה לאכול בשר? הרב קוק מסביר, שנדרשת הדרגתיות בהתפתחותו המוסרית של המין האנושי. תחילה צריכים בני האדם לפתור את בעיית האיבה והמלחמות שבקרבם, ורק לאחר מכן יוכלו להגיע לדרגה המוסרית הגבוהה של התנהגות מוסרית וצודקת כלפי בעלי חיים: "אין ספק בדבר, שאלו היה איסור הריגת בעלי חיים מפורסם פרסום דתי ומוסרי, מצד הרגש הטהור של הצדק האלהי, הראוי להתפשט על כל היצורים… לעת עתה, שאין המצב המוסרי מתוקן כלל, ורוח הטומאה טרם עבר מן הארץ, אין ספק שהיה הדבר גורם תקלות רבות. התאוה הבהמית לאכול בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה" (עמ' יד).

היתר אכילת בשר הוא אפוא "ויתור מוסרי" העתיד להתבטל בעתיד (עמ' יח). אולם כבר במערכת המצוות הקיימת יש טפטוף מתמיד של ערכים, והוא שיהווה את ההכנה המוסרית לשינוי התנהגות המין האנושי עם בעלי החיים בעתיד (עמ' כג). לדוגמה, מצוות כיסוי הדם נועדה להזכיר לבני האדם שיש פגם מוסרי שמן הראוי להתבייש בו בנטילת חיי בעלי החיים (עמ' כג-כד).

הרב קוק מדגיש, שלעתיד לבוא ההתנהגות המוסרית של המין האנושי עם בעלי החיים לא תנבע מרגשות רחמים או "צדקה של ויתור", אלא תהיה בגדר "משפט ודין גמור, גזרה וחֹק איתן" (עמ' כב).

שימוש נוסף במוצרים מן החי (כגון חלב וצמר)

רבים הם האנשים, גם מקרב הצמחונים, שמודעים לעוולה המוסרית שבנטילת חיי בעלי-חיים לצורך אכילת בשרם, אך אינם מודעים לעוול שבצורות נוספות של ניצול בעלי חיים, כגון שימוש במוצרי עור, נוצות, צמר, משי, חלב וביצים. לא כך הרב קוק, שמקדיש דיון מיוחד למה שהוא מכנה "השימוש בדברים שהם קניניו הטבעיים של בעלי החיים (כל ההדגשות שלי), אפילו בשעה שאין האדם נוטל את חייו מן העולם, כחלב הבהמה הנחלבת, וצמרה של הנגזזת" (עמ' כט). גם שימוש זה הוא פגיעה ברגש המוסר הטבעי, שכן "האדם בחולשת אהבת עצמו, העוברת כל גבול, נִגש אל הפרה העניה ואל הרחל הנאלמה, ונוטל מזאת את חלבה, ומזאת את צמרה". יחד עם זאת מבהיר הרב קוק, ש"אין כאן פגם מוסרי, אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש עצמו, יקל על ידי זה משאו, ועל כל פנים לא יצר לו ולא יזיק לו. אבל מגונה הוא כשנוטל אותו להנאתו, בשעה שהבעלים האמתיים הטבעיים, הכבש עצמו, צריך לו. אז ראוי מצד ההערה השכלית להכיר הדבר בתור גזל משפט, הבא רק מתגרת יד התקיף על החלש" (שם). אין לי ספק שהרב קוק היה רואה בדרך שבה גוזזים היום את הצאן "גזל משפט", כי זאת יש לדעת, גז, כפי שהוא מבוצע היום, כלל אינו דומה לתספורת: הדרישה לביצוע מהיר באה על חשבון יחס עדין ומתחשב כלפי הכבשים וכן על חשבון נקיטת אמצעי זהירות שלא תחבלנה. הכבשים ההמומות והמבועתות נקשרות ומוטלות על צדן, לצורך הגז. פעמים רבות נגרמים להן חתכים במהלכו.

ולגבי שימוש בחלב: הרב קוק מבהיר, שחלב הפרה או חלב העז נועד לצאצאיה, ולא לאדם: "על פי ההשקפה השלמה, המלאה חסד ד' וטובו על כל יצוריו, יכיר האדם את יסוד מציאות החלב בשדי האם החיה לא למען יוכל הוא בחזקתו לעשוק אותו לעצמו, כי אם למען תוכל להניק את ילדהּ הרך, את הגדי שלה, האהוב לה, מחלב שדיה" . אולם "חולשתו החמרית והמוסרית" של האדם "שנתה ועִותה את ההשקפות הישרות הללו" (עמ' ל).

ואסיים בטעם היפה ורב העצמה שהוא נותן לאיסור ההלכתי "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמ' כג, 19; לד, 26; דב' יד, 21), שניכר בו שהועלה על הכתב מנהמת לבו: "אבל בן אדם, אֹזניך תשמענה דבר מאחריך, קול אלהים בכֹח, הקורא לך, 'לא תבשל גדי בחלב אמו'. לא! תעודת (=יעוד) הגדי איננה דוקא להיות לבָּרות (=מאכל) לשניך החדות, שהוחדו אמנם גם מורטו (=הושחזו) לרגלי השפלתך וזוללותך באכילת בשר, והחלב ממילא לא נועד להיות לתבלין לך למלאות את תאותך השפלה" (עמ' ל).