שחיטה כשרה? לא זו הבעיה
מאמר דעה
הכוונות לאסור "שחיטה כשרה" בהולנד ובצרפת עוררו, כצפוי, סערה ציבורית. הוויכוח התמקד בשאלות המוכרות לעייפה של רב-תרבותיות וחופש דת, עד כי השאלה המהותית בדבר מידת התועלת של הצעת החוק הזאת לבעלי החיים נדחקה הצדה. בתור פעיל ותיק לזכויות בעלי-חיים, אני סבור כי הצעת החוק אינה רק בלתי-מועילה לחיות אלא אף מזיקה. מיקוד הדיון והמאבק הציבורי למען בעלי-חיים המנוצלים בתעשיות המזון בסוגיית אופן השחיטה שלהם הוא לדעתי מוטעה, מקומם, חסר אחריות ושגוי אסטרטגית, משלוש סיבות עיקריות:
ראשית, הפגיעה בבעלי-חיים בתעשיית הבשר המודרנית היא חמורה ומתמשכת, עד שהעיסוק ברגע ההרג אינו אלא הסחת דעת מחיים שלמים של סבל שאנו כופים על בעלי-החיים. המאבק בשחיטה ללא הימום מטפח את המיתוס (הנפוץ והמוטעה) לפיו הבעיה המוסרית הרצינית ביותר בהריגת בעלי-חיים למאכל, היא הצורה בה הורגים אותם – ולא ההתעללות בהם לאורך שבועות וחודשים לפניה, או עצם נטילת חייהם.
אם רוצים לצמצם את סבלם של בעלי-החיים העולים על שולחננו, יש לנהל מאבק בנושאים פחות "חמים" וכובשי כותרות, אך משמעותיים בהרבה, כמו העיוות הגנטי המייסר ממנו סובלים מרבית בעלי-החיים בתעשיות המזון, ולאורך כל חייהם: תרנגולים סובלים פחות מהשחיטה עצמה ויותר מנכויות וקשיי נשימה הנגרמים מעיוות גופם לגדילה מהירה של החזה (המכונה "שניצל"). התמקדות בשחיטה ולא, למשל, בהשחתות הגוף הרבות הנהוגות בתעשיית הבשר הרבה לפני המוות (חיתוכי מקור, שיניים, זנבות, קרניים, צריבת מספר בברזל מלובן, ועוד) לא רק מפנה מאמץ לסוגיה שולית יותר בהשפעתה על חיי החיות, אלא גם מחזקת את האשליה שהבשר שאנו אוכלים מקורו במעין "ציד": הרג פתאומי של חיות שעד אז חיו את חייהן בשלווה. ההתמקדות בשחיטה הכשרה לא נועדה "לנער" חברה אדישה לסבל שהיא גורמת לבעלי-חיים, אלא דווקא לטפוח על שכם החברה ההולנדית על "נאורותה" לעומת אחרים, ששוחטים חיות בלי לחשמלן קודם. זוהי דוגמה מובהקת לטענתם של תיאורטיקנים העוסקים בהגנת בעלי-חיים במשפט (הבולט בהם הוא גארי פרנציון), שחוקים להגנת בעלי-חיים עושים לעתים יותר להשקטת מצפוננו מאשר להביא לשיפור ממשי במצב בעלי-החיים.
שנית, "שחיטה תעשייתית הומאנית" אינה יותר מאגדה לילדים. הספר "משחטה" (1997) מאת גייל אייזניץ מסכם שמונה שנות חקירה במשחטות בארה"ב, על בסיס תצהירים מפי מאות עובדי משחטות. התחקיר המאלף של אייזניץ מוכיח כי החובה החוקית להמם בעלי-חיים בחשמל לפני שיסוף צווארם, אינה באמת מונעת או מצמצמת את סבלם. שיקולים כלכליים ופיקוח לקוי גורמים לאי הפעלת ההימום, להפעלתו באופן רשלני או סדיסטי, בעוצמה נמוכה מדי, או לזמן קצר מדי. השפעת ההימום ממילא אינה אחידה ובמקרים רבים ספק אם הוא מונע תחושת כאב או דווקא מחריף את המצוקה. בפועל נראה כי החשמול מהווה פעמים רבות עינוי נוסף, ואינו מצליח גם במיטבו למנוע את מרבית הייסורים הנלווים לטבח תעשייתי של בעלי-חיים. האם חיוב ביצוע חישמול כזה הוא המטרה הראויה ביותר למאבק למען בעלי-חיים?
שלישית, המאבק בשחיטה הכשרה מנצל ומלבה מתחים אתניים ודתיים לחלוטין שלא לצורך. מאבקים נגד שחיטה כשרה הונעו באופן היסטורי לרוב מתוך מניעים אנטישמיים יותר מאשר דאגה לבעלי-החיים. באירופה של ימינו, גם העוינות ההולכת והגוברת כלפי המוסלמים משחקת תפקיד ניכר. הניצול הציני של בעלי-החיים ככלי לליבוי מתחים אתניים, צפוי לטווח הארוך להזיק להם הרבה יותר מלהועיל.
השלכת האשמה המודחקת שלנו ביחס להרג חיות לאכילה על "זרים" היא תופעה המוכרת גם מישראל. ההתמקדות בסוגיית השחיטה הכשרה מזכירה (לצד ההבדלים) את הזעזוע בישראל מ"אכילת כלבים על ידי עובדים זרים", תוך התעלמות מכך שאכילת בשר תרנגול שנקנה במכולת כרוך בלא פחות (ואף יותר) אכזריות. בחירה לעסוק דווקא במקרים בהם ניתן להאשים "זרים" באכזריות שאנו חולקים איתם, נובעת לא רק משנאת הזר, אלא בעיקר מרצון להרחיק מעלינו את האשמה. כשאנחנו מציגים התעללות בבעלי-חיים כתופעה שולית וחריגה המתבצעת בידי מיעוטים, קל לנו יותר להמשיך להתכחש לכך שהיחס השגרתי לרובם של בעלי-החיים המוחזקים בידינו הוא יחס של ניצול חסר-רחמים.
הכתבה פורסמה במקור בוואלה! בתאריך 20.3.2012|"
.jpg)
