טום רייגן: הטיעון לזכויות בעלי-חיים

במאמר זה: מושג הרווחה  | מושג הזכויות  | השלכות מעשיות  | הרצאה מצולמת 

רייגן על רווחת בעלי-חיים

אחד משני הגדולים

אחד משני הספרים המשפיעים ביותר בתנועה לשחרור בעלי-חיים בדור האחרון הוא "הטיעון לזכויות בעלי-חיים" (The Case for Animal Rights), מאת טום רייגן, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת צפון קרוליינה בארצות-הברית. הספר האחר – שהקדים אותו, למעשה – הוא "שחרור בעלי-החיים", מאת פיטר סינגר. שלא כמו ספרו של סינגר, הכתוב כמניפסט, "הטיעון לזכויות בעלי-חיים" הוא ספר פילוסופיה מקצועי. הספר, שיצא לאור בשנת 1983, כתוב באופן קריא ומסודר (למשל, בסוף כל פרק מופיע סיכום ותקציר הפרק – דבר חיוני כשמדובר בספר בן 400 עמודים), והוא כולל תשובות לאתגרים שהועלו בפני התנועה לשחרור בעל-חיים ולא מעט פולמוס פנימי של התנועה. רייגן מציע גם תורת מוסר כוללת משלו. השורה התחתונה של הספר היא תביעה מוסרית לשינוי רדיקלי ביחסנו לבעלי-החיים, כולל ביטול ניצולם של בעלי-חיים בחקלאות ובמדע.

מבנה הספר

"הטיעון לזכויות בעלי-חיים" מעניק טיפול שיטתי לסוגיית מעמדם המוסרי של בעלי-חיים. הספר פותח בשאלת חיי הנפש של בעלי-חיים: רייגן מעלה את הטיעונים, השוללים מחיות שונות את קיומה של תודעה (או הכרה) - ומפריך אותם. לאור מורכבותם המשוערת של חיי הנפש של החיות, הוא מגדיר באריכות מהי "רווחת בעלי-חיים". לאחר מכן הוא מציג שתי עמדות כלליות בעניין מעמדם המוסרי של בעלי-חיים: האחת היא, שאנו חייבים לנהוג בחיות מתוך התחשבות, כסוג של מחויבות לעצמנו; רייגן דוחה עמדה זו כבלתי מספקת. העמדה הכללית השנייה, שרייגן תומך בה, טוענת למחויבות ישירה שלנו כלפי בעלי-החיים. לקראת סיום, שוטח רייגן את תורת המוסר שבה הוא מצדד: תורה המבוססת על זכויות אינדיבידואליות של פרטים (בני-אדם ובעלי-חיים אחרים) – זכויות שאסור להפר אותן אלא כשהן מתנגשות עם זכויות אחרות. לבסוף, מובא פירוט ההשלכות של תורת הזכויות על יחסם של בני-אדם לבעלי-חיים.

רווחה והעדפות

עניין מיוחד יש בהגדרתו של רייגן ל"רווחת בעלי-חיים" (ובכלל זה רווחת בני-אדם), בפרק השלישי בספר. לדבריו, לבעלי-חיים יש "אוטונומיה של העדפות": יש להם רציות (למשל, כשהחיה רוצה להשיג את הפרי שעל העץ), האמנות פשוטות (היא מאמינה שהפרי הנמצא על העץ ראוי למאכל), ויכולת לפעול כדי להשיג את המטרות שלהם (השגת הפרי ואכילתו). לחיה שניחנה ביכולות אלה יש אינטרס במימוש העדפותיה. כאשר היא פועלת למימוש יכולות אלה ושואבת מכך סיפוק, היא מצויה במצב של רווחה. אך בכך לא די: לא תמיד קיימת זהות בין העדפות לאינטרסים. למשל, יתכן כי החיה רוצה להשיג נתח מזון, הנמצא בתוך מלכודת; מימוש ההעדפה שלה, בטווח הקצר, פוגע באינטרסים שלה בטווח הארוך יותר. הרווחה תלויה אפוא בהעדפות כמכלול, ולא רק בהעדפה מקומית במצב נתון.

פגיעות ברווחה

רייגן מבחין בין שני סוגים של פגיעה ברווחה: הראשון הוא גרימת נזק ישיר וברור (infliction), כגון: גרימת כאב מתמשך, רעב מתמשך, פחד או חרדה בעוצמה ניכרת, וכיוצא באלו מקרים של גרימת סבל ברור. פגיעה מסוג שני היא שלילת היכולת לממש יכולות והעדפות (deprivation), כגון: כליאה, בידוד מקשרים חברתיים (כשמדובר בבעלי-חיים חברתיים), מניעת גירויים סביבתיים ועוד, וכן – מוות. יש לשים לב לכך, ששלילת היכולות של חיה פוגעת ברווחתה, לפי רייגן, גם כאשר לא נגרם לה כל סבל: למשל, המחסור בגירויים סביבתיים בלול המודרני מביא לכך, שמוחם של אפרוחים מתפתח במידה מוגבלת ביותר, בהשוואה להתפתחות הצפויה בסביבה העשירה בגירויים; אף על-פי שככל הנראה אין הם סובלים מחוסר ההתפתחות כשלעצמו, הוא פוגע ברווחתם, לפי רייגן.

לא רק סבל!

במבט ראשון, עשוי מושג הרווחה של רייגן להיראות מובן מאליו, ואולי מייגע מעט בשימוש במונחים טכניים. אך למעשה, הגדרה זו יוצאת כנגד ההגדרה התועלתנית לרווחה, המיוצגת על-ידי סינגר, והמתקבלת אף היא, לא פעם, כמובנת מאליה. הגדרת הרווחה של סינגר, מתבססת על מושגי הסבל וההנאה: פגיעה ברווחה היא שוות-ערך לגרימת סבל, ומצב של רווחה הוא מצב של הנאה, או, לכל הפחות, היעדר סבל. לתפיסה זו שני חסרונות בולטים, שאינם קיימים בהגדרתו של רייגן:

• ההתמקדות במושג הסבל מביאה לאבסורדים בכל הנוגע לפגיעות, שאינן כרוכות בסבל. הדברים מגיעים לידי כך, שיש הטוענים, כי לחייהם של בעלי-חיים אין, כשלעצמם, כל ערך, וכי אין כל רע בהריגתם, כל עוד לא נגרם להם סבל! לפי רייגן, לעומת זאת, המוות שולל מן החיה את האפשרות לממש את כל יכולותיה, ומדובר אפוא בפגיעה חמורה ביותר - השלילה המוחלטת.
• ההתמקדות במושג הסבל מביאה לתפיסת החיה כמעין "כלי", הנושא בתוכו סבל (או הנאה). העניין ברווחת בעלי-חיים הופך למשימה של זיהוי סימנים למצוקה חריפה, ותו לא. תפיסת ה"אוטונומיה של העדפות" של רייגן, לעומת זאת, מעניקה כבוד רב יותר לחיה: היא נתפסת כיצור שלם, העומד בפני עצמו והמתקיים לאורך זמן; מתעורר עניין במצבים נפשיים מורכבים של החיות, ונוצר צורך להשתדל להכיר באופן מעמיק את אורחות חייהן ואת המבנה הנפשי שלהן – ולא להסתפק בזיהוי סימני מצוקה גרידא.

המתות חסד ו"המתות חסד"

לתפיסת הרווחה של רייגן יש השלכות חשובות על נושא המתות החסד של בעלי-חיים. בהגדרה של רייגן להמתת חסד, לא די בכך שכוונותיו של האדם הממית טובות (כלומר, שהאדם מתעניין ברווחתה של החיה שאותה הוא מבקש להמית), לא די בכך שהוא מאמין, שהוא עושה את הדבר הראוי ביותר עבורה, וגם לא די בכך, שהוא משתמש באמצעים שאינם גורמים כאב. כדי שייחשב המעשה כהמתת חסד, חייבת ההמתה להיות הדבר הטוב ביותר עבור אותה חיה, באופן אובייקטיבי; הרג של חיה בריאה (ב"מקלטים" לכלבים ולחתולים ובמעבדות מחקר) בהחלט אינו הדבר הטוב ביותר עבורה. במקרים אלה מדובר בפשטות בהרג, ולא בהמתת חסד. יש שיטענו נגד רייגן, שלא ניתן לדעת באופן אובייקטיבי מהו הדבר הטוב ביותר עבור החיה. אולם כאן יש לזכור, כי תפיסת הרווחה של רייגן, המביאה ליחס של כבוד כלפי החיה ולשאיפה להכירה על כל מורכבותה, מכוננת כלים רציניים לשיקול מוסרי; זאת בהשוואה לתפיסה, שכל עניינו של המוסר, בכל הנוגע לבעלי-חיים, הוא מניעת סבל. אין פלא אפוא, שדווקא אותם אנשים וארגונים, המתהדרים ברטוריקה של "מניעת סבל" – ידם קלה להרוג חיות בריאות בהיקף גדול, ולכנות זאת "המתת חסד".

רייגן על זכויות בעלי-חיים

הגדרות פילוסופיות

בשימוש היומיומי, מציין בדרך-כלל המושג "זכויות בעלי-חיים" התנגדות נחרצת לכל צורות הניצול הממוסדות של בעלי-חיים. זאת בנבדל מן המובן המקובל של המושג "רווחת בעלי-חיים", המציין תמיכה בשיפור תנאי החיים של החיות, מבלי לשאוף בהכרח לביטול ניצולן הממוסד. למובנים אלה יש שורשים היסטוריים, אך כפי שראינו, רייגן מגדיר "רווחת בעלי-חיים" באופן אחר. גם הגדרתו ל"זכויות בעלי-חיים" שונה מן המובן המקובל של המושג.

תיקון לתועלתנות

את מושג הזכויות שלו מעלה רייגן כתשובה לחסרונותיה של תפיסת המוסר התועלתנית, כפי שמציג אותה סינגר (שחרור בעלי-החיים אינו חושף בהרחבה את התועלתנות של סינגר. רייגן מתייחס בעיקר לספר אחר של סינגר, Practical Ethics, שתורגם לעברית תחת הכותרת "מוסר הלכה לעשה"). התועלתנים עוסקים, באופן עקרוני, בחישובים של סבל והנאה: התועלתנות, על רגל אחת, היא הניסיון למזער ככל האפשר את הסבל בעולם, ולהגביר ככל האפשר את האושר (או ההנאה) בעולם. לשם כך יש לחשב, אילו פעולות יגבירו את האושר בעולם, ואילו פעילויות ימזערו את הסבל.

חישובים משונים

הכוונות טובות, אך התורה פשטנית מדי. למשל, אם מטרתנו היא להביא למרב האושר בעולם, אנו צריכים לחבר יחד (בחישוב מתמטי, לכאורה), את כל "מקרי" ההנאה וכל "מקרי" הסבל. אך מה עולה בגורלו של היחיד, האינדיבידואל, תחת חישובים גורפים כל-כך? רייגן מצביע על הבעיות:

• ניתן "להמיר" סבל באושר, כאילו היו שווי-ערך: פעולת הפגיעה אינה נחשבת כדבר פסול, כשלעצמו, אפילו היא חמורה ביותר, כי אם פגיעה במישהו מסבה הנאה לזולתו, הרי שההנאה נכללת בחישוב התועלתני, והיא אף עשויה לגבור על הסבל.
• ניתן לחבר ולחסר "מקרי" הנאה וסבל של אינדיבידואלים שונים, והתוצאה הסופית היא שקובעת מה מן הראוי לעשות, מבלי להתחשב בעובדה, שאולי חלק מן האינדיבידואלים ייפגעו מאוד כתוצאה מחישוב כזה.

תוצאות אבסורדיות

אם כן, זוהי תוצאה מעשית סבירה של חישובים תועלתניים: ניתן "להמיר" את סבלם של מעטים בהנאתם של רבים! אם נוכיח שפגיעה במישהו, ואפילו פגיעה חמורה מאוד, תביא אושר רב לרבים אחרים, הרי שבחישוב הסופי יגבר האושר הכללי על סבלו של היחיד, והפגיעה בו תהיה מעשה רצוי, לפי החישוב התועלתני. כך, למשל, לא נראה כל פסול בציד לווייתן כדי לספק מזון מותרות למאות לקוחות במסעדה; העובדה, כי הלווייתן סבל פציעות מוות וקיפח את חייו, נשקלת מול הנאתם של מאות אנשים, ומכיוון שהם רבים כל-כך – ההרג נחשב, לכאורה, כמוצדק. כמובן, החישוב התועלתני תקף בה-במידה ביחס לבני-אדם: לכידת אדם בריא והריגתו כדי לספק אברים להשתלה עבור אנשים רבים ורקמות למחקר, תיחשב כראויה אף היא לפי החישוב התועלתני.

זכויות יסודיות

רייגן, שאינו הראשון לבקר את השלכות התועלתנות, מציע (וגם בכך אינו הראשון), להכיר בזכויות יסודיות של כל אינדיבידואל, אשר לא ניתן לבטלן על-ידי חישובים: פגיעות חמורות בפרט אינן ניתנות ל"המרה" תמורת כל הנאה שהיא, כי זו תהיה הפרה של "זכויותיו היסודיות". חידושו של רייגן הוא בערעור על ההנחה, שרק בני-אדם ראויים לזכויות יסודיות. פילוסופים מסוימים אף מגבילים את הזכויות רק למי שמסוגלים להבחין בין טוב לרע ולפעול לפי עקרונות של צדק – ושוללים בכך זכויות יסודיות הן מבעלי-חיים, והן מילדים קטנים, מחולי נפש מסוימים וכדומה. רייגן מראה שהגבלה זו היא שרירותית, וקובע, שכל מי שיש לו/ה טווח מסוים של תכונות נפשיות, המביאות לכך שניתן לפגוע ברווחתו, הוא בעל "ערך פנימי", ולכן ראוי לזכויות יסודיות, לא פחות מכל פרט אחר בעל "ערך פנימי".

התנגשות בין זכויות

לא פשוט לממש זכויות יסודיות, משום שבמציאות אין הן נשקלות רק מול הנאותיהם של אחרים, אלא גם מול זכויותיהם היסודיות. כאשר מימוש זכויותיו של פרט אחד מתקיים בהכרח על חשבון זכויותיו של משנהו – מישהו חייב להיפגע. רייגן מכיר בכך, ומדגיש – כנגד התפיסה התועלתנית – שאין לפתור את הקונפליקט על-ידי מזעור הנזק הכללי, אלא לשמור לכל אורך הדרך על הענקת משקל מכריע לזכויות הבסיסיות ביותר; כמו כן, אם הבחירה היא בין פגיעה מסוימת ברבים, לעומת פגיעה חמורה יותר במעטים, יש לבחור לפגוע ברבים. רק במקרים שהבחירה היא בין פגיעה מסוימת ברבים, לעומת פגיעה זהה לחלוטין במעטים, יש לבחור בפגיעה במעטים.

האם צריך "זכויות"?

מבקריו של רייגן טוענים, שמושגי הזכויות והערך הפנימי מעורפלים ומיותרים: היכן, למשל, נמצאות, הזכויות – בגופו של הפרט? והאם הערך הפנימי נמצא בנפשו?! כאן יש לזכור, כי רייגן פנה למושגים כאלה בניסיון ליצור תורת מוסר, שתעניק לפרט הגנה קבועה, שאינה תלויה במצב נתון ובחישובים מקומיים: יש למנוע פגיעה בפרט, גם אם לא ניתן להוכיח חד-משמעית כי הוא יסבול מן הפגיעה, וגם אם נוכל להוכיח, שהפגיעה בפרט תתרום לאושר הכללי. במובן זה, מושגיו של רייגן עונים היטב על האינטואיציות המוסריות שלנו – על אף שהם מעורפלים. אם מתעקשים לוותר עליהם, ניתן להחליפם בניסוח מסורבל, הכולל את הגדרת הרווחה המורכבת של רייגן, על בסיס הנחות מסובכות על חיי הנפש של בעלי-חיים מסוימים, ובתוספת הקביעה, שפגיעה ברווחתם היא פסולה ולא ניתן לבצע ברווחתם "המרות" תועלתניות.

האם רייגן מגזים?

לספר הטיעון לזכויות בעלי-חיים תרומה חשובה ביותר לאתיקה שבין בני-אדם למינים ביולוגיים אחרים. אולם לעתים נראה, כי רייגן נלהב מדי לקעקע את טיעוניו של סינגר. למשל, הוא טוען כי לפי התועלתנות, ייתכן ש"ייצור" בשר ייחשב כמוצדק, כי יש לקחת בחשבון את כל ההנאות של האנשים המעורבים בכך, ישירות ובעקיפין; אי-אפשר לדעת מראש, כי החישוב הסופי יביא לפסילת ה"ייצור" (ולכן יש צורך לאסור מראש על הפרת זכויות יסודיות). ביקורת זו מוגזמת. הפגיעה בחיות בתעשיות המזון היא חמורה באופן קיצוני כל-כך, שאי-אפשר "להמיר" אותה בהנאתם של כל יושבי המסעדות בצירוף משכורתם של כל החקלאים והסוחרים גם יחד. אמנם, "המרה" כזו אפשרית באופן עקרוני – לפי התפיסה התועלתנית – אך די במעט ידע על הזוועות המתרחשות בתעשיות הבשר (וכן הביצים, החלב וכדומה), כדי להכריע שלא ניתן לבצע "המרה" כזו באופן משכנע, במציאות המוכרת לנו. מסתבר, שדי אפילו בתועלתנות, על חסרונותיה הרבים, כדי לשלול את קיומן של תעשיות המזון מן החי, ואת התמיכה הכלכלית בהן באמצעות צריכת מוצריהן.

השלכות מעשיות לפי רייגן

צריך כבוד!

ראינו כי לפי תורת הזכויות של רייגן, חיות בעלות מורכבות נפשית מסוימת, ראויות ליותר מאשר חמלה גרידא – הן ראויות לכבוד:

ביטול מוסדות הניצול

ומתי מתייחסים בני-אדם לחיות ממינים אחרים כאל משאבים? כשמדובר בניצול ממוסד: בחקלאות, במדע ובציד – רשימה חלקית. רייגן מפגין מחשבה חברתית מפוקחת, כאשר הוא קובע, שכדי לברר האם הפעולות שאנו מבצעים צודקות, לא די להעריך, אילו תוצאות ישירות צפויות לפעולותינו (כגון גרימת סבל ומוות או מניעת סבל ומוות). הגישה העומדת מאחורי פעולותינו חשובה לא פחות. את הפגיעה בחיות יש לבטל דרך עקירתה משורשיה המוסדיים והפסיכולוגיים:

חובת הצמחונות

הרג חיות ואכילת בשרן הם אחת התופעות הבולטות, הכרוכות ביחס לחיות כאל אמצעי לסיפוקו של מישהו אחר, וכמשאב דומם, שניתן להחליפו בחיות "דומות", שנתפסות אף הן כמשאב דומם. האם הריגתן ואכילתן פסולות תמיד? תיאורטית, לא; מעשית – כן: אם הרג חיות ואכילתן הן הדרך היחידה שבה יוכל אדם להציל את חייו, רייגן טוען שיש לו זכות לכך. אולם מצבים כאלה נדירים ביותר; בחיי היומיום, הימנעות מאכילת בשר אפילו אינה מחייבת פגיעה בבריאותנו. לכן, הניצול החקלאי של חיות – אשר ללא ספק אינו מתקיים בתנאי חירום חמורים, המצדיקים הרג – פסול אפוא מן היסוד, וכך גם התמיכה הכלכלית בו, באמצעות קניית בשר. יש להעיר, שרייגן אינו דן בתעשיות הביצים והחלב. אולי זוהי התעלמות מכוונת, כדי שמסקנות הספר יתקבלו ביתר קלות, אך אולי זו תוצאה של בורות דווקא, ביחס לאותן תעשיות. השמטת הנושא מטרידה, אך עקרונותיו של רייגן ברורים ביותר, ונימוקיו נגד "ייצור" בשר וצריכתו, חלים בה-במידה על "ייצור" ביצים וחלב וצריכתם.

מה עם הטעם?

במציאות, עיקרון מתן יחס של כבוד לחיות המנוצלות בחקלאות, מתנגש עם העדפות של טעם ועם מסורות קולינריות. רייגן לא רואה בכך אתגר, המעמיד בספק את החובה לצמחונות: הפגיעה בחיות אינה שקולה לפגיעה, לכאורה, שנפגעים בני-אדם על-ידי שלילת אכילת בשר. הפגיעה בחיות בסיסית כל-כך, שאין מקום ל"פשרה" בין הצורך האנושי בטעם לזכויות הבסיסיות של החיות (למשל, אם מצמצמים בצריכת הבשר). הפגיעה בבני-אדם כתוצאה מהפסקת אכילת הבשר היא רק פגיעה לכאורה, כי ההימנעות אינה דנה אדם לחיים של היעדר הנאה מטעם ומבישול מעניין, שניתן להשיגם דרך מאכלים צמחיים.

שימצאו פרנסה אחרת!

יש המעלים את זכותם של החקלאים לפרנסה כנימוק כבד-משקל, לכאורה, נגד צמחונות. רייגן משיב, כי איננו רואים זאת כזכותם של בני-אדם, להתפרנס תוך פגיעה בכבודם של אחרים והפיכתם למשאבים לשימושם של אחרים. לחקלאים אין זכות מוסרית להתפרנס ממוסד נצלני, ואנו איננו מחויבים לתמוך בהם על-ידי רכישת מוצריהם, גם אם ידוע לנו, שיסבלו כתוצאה מכך; הבחירה בניהול משק-חי כפרנסה היא בחירה שלהם – בדומה לספורטאים במרוץ, שבחרו להשתתף בו ואין אנו מחויבים להעניק למפסיד מקום מנצח, גם אם ידוע לנו שייפגע מאוד מן ההפסד שלו.

המחקר לא מקדש את האמצעים

עריכת ניסויים בחיות פסולה, לפי רייגן, שכן הן מוחזקות כמשאב לביצוע מחקר. התחום כולו פסול גם אילו לא היו הניסויים מכאיבים, כי היחס הפוגע כלפיהן חורג מעל ומעבר לגרימת הסבל. ובכל זאת – מה בדבר תועלת עתידית גדולה, שניתן, אולי, להפיק מן הניסויים (בניגוד למקרה של אכילת בשר)? רייגן מבהיר, שהצבת תועלת אפשרית כזו כנימוק היא בגדר פגיעה יסודית בפרטים מסוימים כדי להועיל (אולי) לאחרים, ועיקרון חליפין שכזה עומד בניגוד לתפיסת הזכויות.

חיסרון של פילוסוף

אי-אפשר לסיים את הסקירה על הטיעון לזכויות בעלי-חיים, מבלי להתייחס לטיפולו המביך-משהו של רייגן בקורבנות הרבים ביותר של תעשיות המזון – עופות ודגים. רייגן "מעניק" זכויות ליצורים מורכבים, "אוטונומיים" כלשונו: כאלה המסוגלים להרגיש, לתפוס בתודעתם, לזכור, להאמין בעובדות פשוטות, כולל עובדות על עתידם שלהם, לרצות דברים וליזום פעולות לצורך סיפוק הרצונות – וכל זאת עם זהות פסיכולוגית המתקיימת לאורך זמן. מרגע ש"עומדות" החיות בדרישות אלה – הן "זכאיות" למלוא הזכויות. אולם כאן מפתיע רייגן וקובע, שהתכונות הדרושות קיימות, ככל הנראה, רק ביונקים בגיל שנה ומעלה! קביעה זו, לא זו בלבד שהיא מפוקפקת מבחינת המיון הביולוגי (לתוכים ולעורבים יש תודעה מפותחת פחות מאשר למכרסמים?!) אלא שהופקרו כאן, ללא נימוק, כל החיות שחסרות חלק מן התכונות הנדרשות. האם היכולת לסבול היא חסרת משמעות מבחינה מוסרית, פשוט משום שהחיה אינה מספיק "אוטונומית?!" רייגן אינו עונה על כך. הוא רק טוען כבדרך-אגב, שתורת המוסר שלו מחייבת הימנעות מניצול ממוסד של עופות, משום שקשה לסמן גבולות, והעופות צריכים ליהנות מן הספק. גישתו של פיטר סינגר, לפיה עופות ודגים (רייגן לא מתייחס לדגים) ראויים להתחשבות מוסרית ברורה משום שהם מרגישים סבל, משכנעת כאן הרבה יותר.

סיכום: מומלץ ביותר!

על אף חסרונותיו, הטיעון לזכויות בעלי-חיים הוא ספר מצוין, חשוב וכדאי מאוד להכירו. 400 עמודים של פילוסופיה מרתיעים גם דוברי אנגלית – ללא הצדקה. קצרי/ות-הרוח יוכלו לקרוא את הסיכומים הקצרצרים והממצים שבסוף כל פרק, ולשוב אחורנית, לסעיפים המושכים את העין – וכך להשתחרר מאימת עוביו של הכרך. מי שיבצעו מאמץ זה, יגלו, דרך ניסוחים פשוטים ביותר, תפיסה עמוקה של זכויות בעלי-חיים, שעודנה נדירה – וחבל שכך – אפילו בתוך התנועה לשחרור בעלי-חיים.

הרצאה מצולמת: הצורך בהצהרת זכויות בעלי חיים