תזת האוטומט

דקארט

כשסוקרים את ההיסטוריה של הרעיונות בדבר מעמדם המוסרי של בעלי-חיים, בולט לרעה מקומו של הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי, רנה דקארט (1650-1596 ,René Descartes). דקארט וממשיכיו הביאו לעולם את "תזה האוטומט": ההנחה שכל החיות מלבד האדם הן מכונות אוטומטיות, המשוללות כל הכרה או חיי נפש. בהיעדר נפש, החיות אינן מסוגלות לסבול מהפגיעות שפוגעים בהן בני-אדם ולכן אין כל צורך להתחשב בהן. עיקרי רעיון זה הוצגו על-ידי דקארט ב"מאמר על המתודה" (1637) ובמשך השנים הוא הוסיף לו ביאורים במכתביו. פילוסופים אחרים פיתחו את הרעיון ויש המחזיקים בו עד עצם היום הזה.

דואליזם: גוף/נפש

תזת האוטומט פותחה לכאורה כמענה לבעיה פילוסופית טהורה: שאלת הקשר שבין גוף לנפש. אריסטו, שהשפעתו ניכרה בימי דקארט, הניח שכל היצורים החיים הם בעלי נפש ברמות שונות; והנפש והגוף הם היבטים שונים של ישות אחת. דקארט, לעומת זאת, ראה בנפש הוויה שונה ונפרדת במהותה מגוף. "נפש", עבורו, היא רק נפש תבונית, המקיימת חשיבה תבונית (רציונלית). היכולת לגדול ולהתרבות, שקיימת גם בצמחים והיא נפש בעיני אריסטו, אינה נפש לדעת דקארט; והיכולת לחוש, לזכור ולהשתוקק, שקיימת בחיות והיא נפש בעיני אריסטו ובעיני רבים מאתנו כיום, אף היא אינה נפש בעיני דקארט, שהאמין שרק בבני-אדם יש נפש במובן שהגדיר.

איך מזהים אוטומט?

לפי דקארט, אנו, בני-האדם, מהווים גם גוף, והשאלה כיצד משפיעים הגוף והנפש זה על זה – אם בכלל – היא אתגר מסובך. אולם הגוף החי כשלעצמו הוא "מכונה" או "אוטומט". האדם הוא יותר ממכונה גרידא, בזכות נפשו; ואילו שאר החיות, בהיעדר נפש, הן מכונות ותו לא – מכונות משוכללות שנוצרו בידי אלוהים. לדברי דקארט, אילו נתקלנו במכונה שדומה בדיוק ל"חיה לא-תבונית", לא היינו יודעים להבחין בינה לבין החיה האמיתית. אולם אם אי-אפשר להבחין בין שימפנזה לבין מכונה דמוית-שימפנזה, כיצד אפשר להבחין בין אדם לבין מכונה דמוית-אדם? דקארט חשב שיש לו תשובות משכנעות לכך: ראשית כל, אף מכונה לא תוכל להשתמש במילים ולשוחח; ושנית, אף מכונה לא תצליח לפעול באופן המגוון והסתגלני שמאפיין את ההתנהגות האנושית. דקארט ממשיך וטוען שמבחנים אלה מבחינים גם בין אדם לחיה: כל אדם, אפילו הוא מפגר, מסוגל לדבר, ואף חיה אינה מסוגלת לעשות זאת; ולאדם יש יכולת לפעול בגמישות בהתאם לנסיבות משתנות, בעוד שפעילות של חיות מותאמת רק לנסיבות מסוימות וצרות.

דקארט עצמו לא היה עקבי בטענותיו על חיות כמכונות, ובהתכתבויותיו הוא הסכים שחיות יכולות להרגיש ולהשתוקק, אבל באופן לא מודע. כמה מחסידיו הרחיקו לכת וטענו שתגובות הכאב של חיות, כגון צרחות, אינן מעידות על תחושת כאב אלא הן לא יותר מרפלקסים נטולי תחושות – יללות כלב שהוכה אינן מוכיחות שהחיה סובלת, כפי שקולות שמפיק אורגן שמקישים על קלידיו אינם מעידים שכלי הנגינה סובל.

"הברווז המעכל" או "הברווז המלשלש" של ז'אק דה ווקסון (Vaucanson) שהוצג לראשונה בפאריס ב-1738, ונחשב כשיא חיקויי החיות האוטומטיים שנוצרו בתקופה זו. זהו רובוט שנראה כמו ברווז, נע כמו ברווז, ליקט גרעינים ופלט לשלשת, אף על-פי שלא עיכל באמת. יתכן שחיקויי חיות כאלה טשטשו את הגבול שבין מכונות מלאכותיות לבין הדימוי של חיות בתור מכונות. 

התנגדויות לתזת האוטומט

תזת האוטומט עוררה עניין רב בחוגים האינטלקטואליים באירופה במאות ה-17 וה-18. עם הזמן דעכה האמונה בכך שחיות אינן חשות כלל, אך אפילו כיום יש פילוסופים הרואים בשפה תנאי מרכזי לקיומה של תודעה – טענה שממנה נובע לכאורה שחיות אינן סובלות. מצד אחר, תזת האוטומט עוררה התנגדות פילוסופית רבה. מקוצר היריעה, נזכיר כאן בקיצור נמרץ תהיות שעולות למקרא דבריו של דקארט:

• אם גוף ונפש הם מהויות נפרדות לחלוטין, לא ברור כיצד הם יכולים להשפיע זה על זו: דקארט ניסה לפתור בעיה זו בטענה שיש בלוטה מסוימת במוח שבה מתקיים קשר בין גוף לנפש, אולם כפילות כזו באיבר מסוים בגוף היא למעשה הודאה בכישלון ההפרדה בין גוף לנפש.
  
• מצד אחר, אם מערכת העצבים של חיות גורמת להתנהגותן באופן אוטומטי, מבלי שמעורבת בכך נפש, ניתן לטעון באופן זהה שגם התנהגות האדם נובעת אך ורק ממבנה מערכת העצבים שלו, ללא צורך להניח שיש לאדם נפש. רעיון זה נפוץ אחרי דקארט.
  
• נניח שבאמת אפשר ליצור רובוט שיחקה את המראה וההתנהגות של חיה כלשהי (כולל אדם); באיזה אופן מעיד קיומו של הרובוט על תכונותיה של החיה הטבעית? ההיקש של דקארט, שהאפשרות ליצור "אוטומטים" בדמות חיות תעיד על כך שאין לחיות עצמן נפש, פשוט אינו תקף מבחינה לוגית.
  
• אפשר להסביר את כל קיומם של חיי הנפש כתולדה של גוף, וליתר דיוק – תולדה של פעילות מערכת העצבים. כשם שמערכת העצבים מייצרת תגובות רפלקס לא מודעות, כך היא מייצרת רגשות מודעים ומחשבות מודעות; הנפש אינה מהווה אפוא דבר אחר מהגוף, אלא היא היבט של הגוף. ואם כך, אין סיבה להניח שהנפש מיוחדת דווקא לבני-אדם.
  
• כבילת התודעה רק לחשיבה רציונלית ולשפה אינה סבירה – אנו חווים במודע גם רגשות ללא מילים. הנחתו של דקארט, שכל מה שאיננו תודעה תבונית/לשונית הוא רפלקס גרידא, אינה הולמת חוויות אלה. ואם נסכים שיש תודעה שאיננה תבונית/לשונית, יתכן שהיא קיימת גם במינים שאינם תבוניים/לשוניים.
  

מעבר לכך, תזת האוטומט אינה סבירה מבחינה מדעית:

• האמונה שנפש קיימת בבני-אדם בלבד, אינה סבירה לאור ההנחה שקיים רצף אבולוציוני בין מינים ביולוגיים שונים; היא גם אינה סבירה לאור היתרון ההישרדותי שיש לתודעה במינים ביולוגיים שונים. כמובן, טיעונים כאלה מושתתים על תורת האבולוציה ופיתוחם התאפשר יותר מ-200 שנה לאחר דקארט.
  
• דקארט התעלם מהמורכבות ומהגמישות של התנהגות חיות שונות והתקשורת ביניהן, המעידות על תבונה ולא על רפלקסים. תצפיות יומיומיות פשוטות יגלו תופעות כאלה, אם כי רק בשליש האחרון של המאה ה-20 החל מחקר שיטתי על דגמי תקשורת והתנהגות חייתיים (ובכלל זה שימוש בשפה) שלא ניתן להסבירם באופן משכנע כרפלקסים.
  

הנתיחות שביצע דקארט בעצמו ועודד את קוראיו להשתתף בהן מהוות חלק ממסורת ארוכה של נתיחות בבעלי-חיים (לעתים בבני-אדם) מתים או חיים. חיתוך העץ מ-1541, ממחיש הדגמה שערך גאלנוס במאה ה-2 או ה-3 לספירה בחיתוך עצבים השולל מחזיר את יכולתו להשמיע קולות. 

הטיעון הדתי

למי שלא השתכנע מטיעוניו של דקארט נגד קיומה של נפש בחיות, מזמן הפילוסוף בסוף הפרק העוסק בנושא את השורה התחתונה:



דקארט מסיים בטענה, שיש צורך לבסס היטב את ייחודיותה של נפש האדם כדי להבהיר שהיא בלתי תלויה בגוף, ומכיוון שאינה נעלמת עם מות הגוף ולא נראה שיש כוח שיוכל להכחידה – היא בת-אלמוות. במילים אחרות, דקארט כאילו מרמז שגם אם טענותיו אינן מוצקות במיוחד, עדיף להאמין בהן; כי אם לא כך – אין צורך לצפות לגמול ולחשוש מעונש בעולם הבא (שהרי לא נגיע לעולם הבא אם נשמתנו תמות עם גופנו) ובכך יאבד הבסיס להתנהגות המוסרית בחברה הנוצרית.

עבור החילונים שבינינו (וכן לא מעט דתיים לא-נוצרים) אין ספק שהטיעון הזה שומט את הקרקע מתחת לכל תזת האוטומט. אולם האם הוא חייב לשכנע אפילו קתולים אדוקים? האם, למשל, ההנחה שגם נפשם של "זבובים ונמלים" היא בת-אלמוות תחייב את הקתולי לנטוש את האמונה בשכר ועונש בעולם הבא? לכאורה נראה שהדברים אינם תלויים זה בזה, אבל באירופה של המאה ה-17 רעיונות כאלה היו עלולים להיות מסוכנים.

התלהבות ממכונות

מעבר להצהרה בדבר המניע הדתי לגיבוש תזת האוטומט, בולטת לעין התלהבותו של דקארט ממכונות. יותר משהתעניין במכונות עצמן (כגון שעונים) הוא התלהב מעיקרון המכונה: מערכת שכל חלקיה תוכננו ונבנו למטרה מוגדרת, ושהצלחת פעולתה תלויה בשליטת המהנדס בעקרונות הפעולה המכניים. המכונה שימשה כדימוי שניתן להדביק לדברים טבעיים שונים ולהדגיש בכך שאנו יודעים כיצד הם פועלים. הידע מאפשר שליטה ללא מצרים ב"מכונות" שקיימות בטבע, במיוחד אם נדע ליצור מכונות מלאכותיות דומות. דימוי המכונה מגלם את ניצחון התבונה האנושית: האדם מצליח לברוא גוף פועל – ובכך הוא רוכש לעצמו משהו מיכולת הבריאה האלוהית. הגדרת חיות בתור "מכונות" מגלמת אפוא כוחות של ידיעה ושליטה, ואפילו כוח אפשרי של בריאה.

הדברים האלה לאו דווקא נכתבו במפורש ב"מאמר על המתודה", אלא הם מעין מסר סמוי וזהיר: דקארט מדגיש עד כמה ה"מכונות" שנוצרו בידי אלוהים משוכללות יותר, ומבטח את עצמו מפני כפירה בעיקרי הנצרות כשהוא מוציא את הנפש האנושית לחלוטין מתחום שליטתו של המכונאי האנושי. אולם כצפוי, הוגים שפעלו אחריו סילקו את הנפש מהדיון וכרכו את האדם עם שאר הטבע – עולם שניתן לפענחו כליל ולשלוט בו באמצעות חוקי הפיזיקה והכימיה. במידע רבה, כך פועל המדע גם כיום.

הדגמה פומבית של ויוויסקציה בכלב. פרט מתוך ציורו של Emile-Edouard Mouchy, משנת 1832. 

התלהבות מהפיזיולוגיה

ההתפתחויות החדשות בפיזיולוגיה, ובמיוחד גילוי מחזור הדם על-ידי וויליאם הארווי, כשני עשורים קודם ל"מאמר על המתודה", משכו את דקרט אף יותר מדימוי המכונה. לדיון שלו בבעלי-חיים כמכונות נטולות נפש, קודם תיאור ארוך של מערכת כלי הדם, המבטא התלהבות מהצלחתו החדשה של האדם בפענוח רזי ה"מכונה" מעשי ידי האל. בפתח התיאור, ממליץ דקארט למי שאינם בקיאים באנטומיה "לטרוח שיערכו בנוכחותם דיסקציה של הלב של חיה גדולה כלשהי שיש לה ריאות (כי דבר זה כולו דומה לאדם במידה מספקת)." דקארט עצמו הרבה לעבור בין קצביות, לצפות בחיות הנשחטות ולקנות אברים לניתוח. מטרת המחקר מסוג זה (הנערך במסורת קדומה יותר) היא להשיג ידע תיאורטי המקנה שליטה בטבע; אולם זאת במקביל למעשה גשמי מאוד של שליטה: הרג. קשה שלא להבחין בקשר שבין הפרקטיקה שדקארט ממליץ עליה לבין טענותיו על טיבה של הנפש.

"הקצב ועוזרו", חיתוך עץ מאת האמן השוויצריJost Amman, משנת 1568. דקארט הרבה לבקר בקצביות ולחזות בהרג החיות. 

השורה התחתונה: תירוץ האוטומט

תזת האוטומט עוסקת לכאורה בתיאור טיבם של הגוף והנפש, אולם יש לה השלכות מוסריות דרמטיות: אם לחיות אין יכולת לסבול, אין אפילו משמעות למושג "עינוי" ביחס אליהן. דקארט סיפק את התירוץ המושלם לכל מי שחפץ לפגוע בחיות במצפון נקי, וודאי לא יהא זה מוגזם לומר שבימיו, ואולי עד היום, יחסם של קוראי דקארט לתזת האוטומט משקף את עמדתם ביחס לפגיעה בלתי מרוסנת בחיות. ויוויסקטורים אימצו בחום את תזת האוטומט, ודאי גם בזכות התלהבותו של דקארט משיטות המחקר בפיזיולוגיה. הפילוסוף עצמו, בתגובה לביקורת של אחד ממעריציו, הבהיר את הקסם שהוא מוצא בתורתו עבור רוב בני-האדם: