מקום של כבוד לרגש כלפי בעלי-חיים

דונובן

ג'וזפין דונובן מכהנת כפרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת מיין (ארצות-הברית). היא כתבה רבות על פמיניזם, זכויות בעלי-חיים וספרות נשים. בשנת 1996 יצא לאור ספר שערכה עם קרול אדמס (השתיים ערכו יחד ספר נוסף): מעֶבֶר לזכויות בעלי-חיים: אתיקה של אכפתיות ליחס כלפי בעלי-חיים. בספר תשעה מאמרים המציגים תפיסת מוסר פמיניסטית בתחום יחסם של בני-אדם למינים ביולוגיים אחרים. דונובן תרמה שני מאמרים: "זכויות בעלי-חיים ותיאוריה פמיניסטית" ו"תשומת-לב לסבל: סימפטיה כבסיס ליחס אתי כלפי חיות". מאמרים אלה מייצגים כיוון עשיר וחשוב של מחשבה בתנועה לשחרור בעלי-חיים, המשגשג זה יותר מעשור.

סינגר, רייגן ורגש

עמדתה של דונובן (ושל כל שאר הכותבות והכותבים בספר) היא תגובה ביקורתית לפילוסופיה המוכרת יותר של התנועה לשחרור בעלי-חיים, שנציגיה הבולטים הם פיטר סינגר (שחרור בעלי-החיים) וטום רייגן (הטיעון לזכויות בעלי-חיים).

בהקדמה לשחרור בעלי-החיים מבהיר סינגר שכל טיעוניו בספר הם רציונליים ושעניינו בבעלי-חיים אינו מבוסס על רגשנות ועל קשר עם "חיית מחמד", המביאים לחוסר עקביות (אוהבים חיות מסוימות ואוכלים חיות אחרות!). גישה דומה מפגין גם רייגן בספרו שלו. הדגש על הרציונליות אינו מתמצה בהתנערות מ"אשמת" הרגשנות אלא הוא טבוע בעצם צורת המחשבה של סינגר, רייגן ועמיתיהם. סינגר כותב במסורת התועלתנית: הוא עוסק במעין חישובים של סבל ושל הנאה, בניסיון למזער את הסבל ולהביא למרב ההנאה בעולם. את היחס הראוי לבעלי-חיים יש לקבוע, לפי סינגר, בהתאם לחישוב הנאתם וסבלם מול הנאתם וסבלם של בעלי-חיים אחרים (וביניהם בני-אדם). החישוב הוא רציונלי ובלתי אישי לחלוטין.

רציונליות חמורה ניכרת גם אצל רייגן, המתבסס בהרחבה על הפילוסוף עמנואל קאנט. קאנט, המתנגד במפורש לביסוסו של המוסר על רגשות, ראה בהכרה המוסרית סוג של עיקרון תבוני הקובע חובות מוסריות – החלות על יצורים תבוניים ועבור יצורים תבוניים בלבד (לדעת קאנט – עבור בני-אדם בלבד). רייגן מבצע "תיקון" לקאנט וקובע, שהחובות המוסריות צריכות להתייחס גם לבעלי-חיים בעלי נפש מורכבת מספיק. כמו אצל סינגר, גם כאן הדרך לקבוע מהו היחס הראוי לחיות מסוימות מבוססת על עיקרון האמור להביא כל אדם לשפוט באופן זהה.

נגד הרציונליות

מה רע בכך שכולנו נשפוט כיצד לנהוג בבעלי-חיים לפי עקרונות רציונליים ואוניברסליים? בתשובתה לכך מגייסת דונובן מסורות נכבדות של ביקורת חברתית על צורת המחשבה הדומיננטית בתרבות המערב. הביקורת מראה שהרציונליוּת, האוניברסליוּת והמדעיוּת פועלות נגד האינדיבידואלים בחברה, ובעיקר נגד החלשים שבהם – נשים וכמובן בעלי-חיים:

• לפי ההיגיון המדעי נתפסים יצורים חיים כגופים פיזיקליים גרידא, כמכונות המתפקדות לפי חוקים אוניברסליים. היצור החי נתפס כלא-יותר מאובייקט שניתן לבצע בו כל סוג של מחקר ומניפולציה טכנולוגית.
• עם הדגש על עקרונות אוניברסליים נרמסת האינדיבידואליוּת של היצור החי. הוא נתפס כדוגמה של מערכת ביולוגית מסוימת, חסר ערך כשלעצמו – אין כל מעצור להשתמש בו, להחליפו או להשמידו.
• הלמידה המדעית היא חלק ממערכת מובהקת של שליטה. הידע על היצור החי מנוצל תמיד כדי לשלוט בו ביתר יעילות; החקלאות המודרנית, השולטת באופן חסר תקדים בתנאי חייהם של בעלי-חיים ובתכונותיהם התורשתיות, היא יישום של הביולוגיה ושל מדעים אחרים.
• נוצרת הפרדה בין דברים הנתפסים כמנוגדים, מתוך העלאת ערכו של האחד וביטול ערכו של האחר: הרגש נתפס כנחות מן ההיגיון, נשים נתפסות כנחותות מגברים, בעלי-חיים נתפסים כנחותים מבני-אדם.

אם כן, לפי דונובן, תפיסת המוסר המדגישה את הרציונליות ואת האוניברסליות נשענת על מערכת הרומסת כל יצור חי; כדי להגן על בעלי-חיים, יש להישען על מערכת אחרת.

סימפטיה

המערכת שמציעה דונובן מעמידה את היחס הרגשי האישי של כל פרט בתור בסיס להכרעות המוסריות שלה או שלו. ללא רגש, קשה לפתח עניין מוסרי בזולת ולהגיע להכרעה מוסרית. יחס רגשי אינו נוצר מעצמו – הוא דורש מאמץ: להתקרב ליצורים חיים השונים מאתנו במובנים רבים, להכיר אותם, לנסות להבינם, להזדהות איתם, לדאוג להם, לנסות לתפוס מה עובר עליהם. גישה זו של יצירת "סימפטיה" או ethics of care, מנוגדת לגישה המדעית של הכרת הזולת, השואפת לצבור עליו ידע מרחוק, באופן בלתי אישי ככל האפשר.

סימפטיה פוליטית

פיתוח אכפתיות, סימפטיה והזדהות הוא נקודת-מוצא בלבד, לפי דונובן. אם כל ענייננו המוסרי יהיה ברגש המתעורר לנוכח סבלה של חיה הניצבת מולנו נחמיץ את התמונה הכוללת, של המערכת שבני-אדם מנצלים בה בקביעות חיות שונות למטרות חקלאיות ואחרות. דונובן טוענת שכדי לעבור מן החיה הבודדת למערכת המנצלת, אין טעם רב בעקרונות שמציעים סינגר (חישוב סבל והנאה) ורייגן (ציות לחובה כלפי זכויותיו של הזולת). העקרונות הללו מופשטים מדי, מנותקים מן המציאות. מה שדרוש הוא "פוליטיזציה" של העניין המוסרי – להבין את המערכת החברתית-כלכלית-פוליטית של הניצול ולפעול בתוכה מתוך סימפטיה לחלשים.

הרגש יוצא מהארון

העימות בין "הפילוסופים הרציונליים" (כגון רייגן וסינגר) ובין הפילוסופיות הפמיניסטיות (כגון דונובן) אינו דרמטי ביותר. דונובן אינה מציעה להשליך את תפיסות המוסר הרציונליות ולהחליפן בתפיסת מוסר רגשית אלא להוסיף את הממד הרגשי. גם אצל סינגר ורייגן אפשר למצוא הכרה בחשיבותו של הרגש בתפיסת המוסר, אולם קיים הבדל ברור של דגש. אצל סינגר, בעיקר, בולטת הדגשת הרציונליות מטעמים רטוריים – הוא כתב תחת ההכרה שכדי לזכות ביחס רציני כדאי להצהיר על עצמך כעל אדם רציונלי לעילא. אגב כך נחנק הבסיס הרגשי שעליו מושתתת התנועה לשחרור בעלי-חיים: אנו מתביישים בחמלה שלנו כלפי החיות, בזעזוע שאנו חשים למראה סבלן, בדמעות שלנו – ומשתדלים להפגין קור-רוח לא פחות מתעשייני-מזון ומדענים. כאן הגיעה הביקורת הפמיניסטית והוציאה את הרגש מן הארון: לא זו בלבד ש"אפשר לסלוח לנו" על רגישותנו אלא שאין – ולא יכול להיות – מוסר ללא רגש.

הרגש במבט ביקורתי

הצבתו של הרגש בחזית התמונה נותרת בעייתית. דונובן מתארת תהליך פיתוח של רגשות התובע קרבה פיזית מתמשכת עם חיות אינדיבידואליות לשם הכרתן היסודית. גישתה פועלת במיטבה בתוך הקהילה האנושית וביחס ל"חיות מחמד" או לחתולים החיים חופשיים בחצרות.

אולם הניצול החקלאי והמדעי המתועש של בעלי-חיים מפעיל התנגדות עצומה לרגש: החיות רחוקות ובלתי נגישות, המון בלתי נתפס, אנונימי לחלוטין. כמעט אי-אפשר להכירן באופן בלתי אמצעי, ולמעשה אנו באים איתן במגע בעיקר לאחר שהפכו למוצרי צריכה. הרגש נוטה להיאלם דום מול היקפו הבלתי נתפס של הניצול, מול ה"נורמליות" שלו, מול האנונימיות. עבור רבים מאתנו, התשובה לשיתוקו של הרגש עשויה להיות פנייה לעקרונות צדק אוניברסליים.

פורסם לראשונה בזכויות בעלי-חיים השבוע, גיליון 63, 13.9.2002.