עניי עירך קודמים?

במאמר זה: העדפת קרובים: השאלה העקרונית  הקסם המיוחד של מצבי-חירום 

העדפת קרובים: השאלה העקרונית

צריך להעדיף קרובים?

מבקרינו הזועמים טוענים שצריך לעזוב הכל ולהתעסק רק בעצמנו או בקרובים לנו. אך האם אכן עלינו להעניק עדיפות עליונה לקרובים לנו (כגון המשפחה), אחר-כך לסייע לאנשים רחוקים יותר ויותר, ורק בסוף להתפנות ליצורים ממינים אחרים? לכאורה, התשובה קלה: "ברור שהמשפחה שלי חשובה לי יותר מכל התרנגולות שבעולם!" (אך מי קרוב אלי יותר - הכלב שקורא לי כעת לצאת אתו לטיול או ילדה אלמונית בקמצ'טקה? שאלה לא פשוטה, שנשאיר לדיון אחר). כאן כדאי להתרחק לרגע מעניינים של חיים ומוות, ולבחון את הנושא בהקשרים יומיומיים: האם יש הצדקה, למשל, לתת לאחי לעקוף את כל האנשים הממתינים בתור למשרד שלי - פשוט מפני שהוא אחי? נראה שלא. גם אם רבים מעניקים לקרוביהם פרוטקציה, אין זה אומר שהדבר צודק: העדפת קרובים עלולה להפר את עיקרון השוויוניות, שנראה חשוב יותר מבחינה מוסרית. כלומר, אם הטענה שעלינו להעניק לחיות יחס פחות טוב מיחסנו לבני-אדם מתבססת על עצם היותן שונות ורחוקות מאתנו - טענה זו אינה משכנעת מבחינה מוסרית.

טבעי להעדיף קרובים?

ובכל זאת אנחנו נותנים עדיפות לקרובים. יש המסבירים זאת כך: "עקרונות מוסריים הם עניין טוב ויפה, אבל אנחנו לא פועלים רק לפי עקרונות מוסריים. אנחנו יצורים עם רגשות, ואיננו יכולים לפעול בניגוד לטבענו הרגשי." ומה גוזר טבענו? "שנעדיף את הקרובים לנו, כמובן!" אולם גם טענה זו אינה משכנעת. פרוטקציה נשארת פרוטקציה, ובמידה שהיא פוגעת בעיקרון השוויון - היא פסולה: בין אם המניע לכך הוא עמדה עקרונית-אתית ובין אם הוא עמדה רגשית.

זכות קדימה לקרובים!

אמנם, להעדפת קרובים יש כמה נקודות-זכות. מי זקוק לנו יותר - אנשי קהילתנו, או פינגווינים באנטארקטיקה? ולמי מן הפרטים בשתי הקבוצות אנו מסוגלים להעניק יותר - ונחשבים כאחראים לפעול לטובתם? במובן זה, עדיף בהחלט לפעול לטובת הקרובים לנו. אולי אפילו צריך להתעלם מן החיות הפרוותיות, המכונפות והקשקשיות?!

זכות קדימה לרחוקים!

מצד אחר, האם מישהו (או מישהי) זקוק לעקרונות מוסריים, כדי לדעת שעליו לעזור לעצמו ולקרובים לו, ובו-בזמן לדעת שהפינגווינים באנטארקטיקה, למשל, אינם בדיוק בראש סדר העדיפויות שלו? ה"עיקרון" כאן הוא לא יותר משיקוף של אינטרס עצמי. במובן זה, מתן עדיפות לרחוקים ולשונים מאתנו הוא ההפך מהאינטרס העצמי. הרחוקים והשונים, איננו מכירים ומחבבים אותם, קשה לנו להזדהות איתם, ולכן אין לנו מוטיבציה לעזור להם. אם מישהו זקוק לעקרונות מוסריים שיגנו עליו, הרי זה הם. ואין מי שזקוק לעקרונות כאלה יותר מבעלי-חיים שאיננו מכירים מקרוב.

מתחרים על משאבים מוגבלים?

נראה שהגענו לתסבוכת מוסרית: צריך להעניק מידה שווה של התחשבות בקרובים וברחוקים, אבל גם לתת תשומת-לב מיוחדת למי שאנו נוטים להזניח (חיות שונות), ובו-בזמן להשקיע יותר בקרובים (המשפחה, הקהילה), כי הם התלויים בנו ביותר. אז מתי יש לנהוג כך ומתי אחרת? זהו לב העניין: כאשר מאיים מישהו לגזול את מה שאיני יכול/ה לתת אלא בצמצום בלבד - אעדיף (ובצדק!) להעניק את מה שיש לי להעניק - לקרובים אלי ביותר. אך כאשר מבקש מישהו לקחת דבר-מה שאני יכול להעניק כמותו בשפע - חוזר עיקרון השוויוניות ודורש את שלו.

מה "לוקחות" מאתנו החיות?

מבקרינו הזועמים אוהבים לומר שפעילי התנועה לשחרור בעלי-חיים "בוחרים בחיות במקום לבחור בבני-אדם". כיצד זה בא לידי ביטוי? הדבר הראשון שיכול אדם לעשות למען בעלי-חיים ממינים שונים הוא לא לאכול מוצרים שהופקו מגופם. בהחלט לא מדובר בחיסול משאביו המוגבלים של אותו אדם. כל שעליו לעשות הוא לקחת מוצרים מסוימים ולהחליף אותם באחרים, מתוך אפשרות בחירה מלאה; הפעולה למען החיות אינה גוזלת דבר שניתן היה להקדיש לאנשים אחרים. גם פעילות נמרצת יותר למען החיות, כפי שמקובל באנונימוס, אינה באה בדרך-כלל על חשבון פעילות למען בני-אדם. אולי בעולם שבו היו כל האנשים מקדישים את כל-זמנם-כולו לפעילות נמרצת למען אנשים אחרים אפשר היה לטעון ביושר, שפעילות לטובת תרנגולות באה על חשבון פעילות לטובת בני-אדם. אך הביקורת נוגעת לעולם הממשי, לא לעולם דמיוני. ובעולמנו, פעילות לשחרור בעלי-חיים מעול הניצול הממוסד אינה מתחרה עם פעילות למען בני-אדם, ובמובנים רבים היא אף תורמת לבני-אדם.

תירוצים יש תמיד...

כמובן, יש שיאמרו, שעצם המאמץ להיות צמחוני, או אפילו לשמוע חמש דקות של הסברה מפעילי אנונימוס, גוזל מהם משאבים עצומים, חד-פעמיים, שמן הראוי להקדישם למען העם, או למען זכויות האדם. זהו הבסיס האתי היחיד שיכול להיות לתלונה שבימי פיגועים ו/או כיבוש צריך "להפסיק להתעסק בבעלי-חיים". אבל קשה להאמין, שמישהו עסוק כל-כך בסיוע לבני-אדם עד שאינו יכול להשקיע בהחלפה הדרגתית של התפריט. לסיכום, אנו רואים שהדילמה הפילוסופית הנוקבת: "למען מי עלינו לפעול - למען בני-אדם או למען חיות ממינים שונים?" אינה עולה במציאות היומיומית של רובנו הגדול. דילמה כזו עשויה לעלות במצבים מסוימים, אך בדרך-כלל, ואפילו במצבים של פיצוצים וירי, היא פשוט אינה רלוואנטית.

הקסם המיוחד של מצבי-חירום

טריק: איך מסיטים תשומת-לב

אם תנסה/י להזכיר למישהו אחריות כבדה ומעיקה המוטלת על כתפיו, הדרך הנוחה ביותר להשתיק אותך תהיה לומר לך: "יש לך לכלוך על הפרצוף! את/ה חייב/ת ללכת לראי ולנקות את הלכלוך!" עיקרון דומה עומד מאחורי הטענה, "כאשר בני-אדם נהרגים, אסור לעסוק בזכויות בעלי-חיים". זו איננה טענה מוסרית כנה על סדרי העדיפויות הראויים בעולם - זוהי התגרות, שמטרתה להסיט את תשומת-הלב מן החיות הנפגעות ומן האחריות האישית שיש לנו, כצרכנים, כלפי אותן חיות נפגעות - אל עבר מי שהעזו להפר את שלוותנו ולהזכיר לנו את העובדות הקשות. הטענה היא מוסרית רק לכאורה: היא נועדה לגרום לך להתגונן, להראות שאת/ה "בסדר", והנה - כבר מדברים עליך! (ולא על תרנגולות, ולא על אכילת בשר).

מצב חירום תמידי!

מתי החל "המצב" שבעטיו אסור, כביכול, לעסוק בזכויות בעלי-חיים? בחודשיים האחרונים? לא. גם לא בתחילת האינתיפאדה, או עם תחילתה של כל מלחמה אחרת. למעשה, "המצב" לא החל מעולם: הוא תמיד היה כאן. גם בימי השלום המבטיחים ביותר, יש מי שיזכירו, שמדינת ישראל נלחמת על קיומה (ולכן צריך לעזוב את התרנגולות בצד), או שאיש לא מבטיח שהמלחמה לא תחזור מחר (אווזים - הצדה!); ואם לא מלחמה, אז יש "מצב כלכלי", או "מצב חברתי", או כל מצב אחר, ואלה תובעים את שלהם ללא פשרות. זוהי הדרך לדחוק את העיסוק בזכויות בעלי-חיים אל אחרית הימים, לעידן שבו ייפתרו כל בעיותיהם של בני-האדם - והרי זה עידן נוח מאוד, שכן הוא לא יגיע לעולם. ואם הוא יגיע, חלילה? גם אז ניתן לדחוק את בעלי-החיים למקום האחרון, כי כל דבר שבני-אדם עושים חשוב יותר ("אין לכם משהו יותר טוב לעשות?")!

יד שמאל רוחצת את יד ימין

הרטוריקה של "עניי עירך קודמים" נגד זכויות בעלי-חיים, מצליחה לעשות את מה שלא מצליחה לממש אף ממשלת אחדות: להביא להסכמה בין שמאל לימין. מימין תוקפים בטענה, שהעיסוק בכאבי החליבה של פרות, למשל, יוצר זילות בכאבם של קורבנות האלימות בני-עמנו ופוגע במורל הלאומי; ואילו משמאל תוקפים ואומרים, שלתנועה לשחרור בעלי-חיים אין זכות קיום ללא בסיס מוצק של מחויבות לזכויות האדם, ולכן עליה לציית לסדרי העדיפויות שקובע השמאל, כלומר - לשכוח מכאבי החליבה של הפרות עד להודעה חדשה. אילו היו שני הצדדים נותנים את דעתם על שורשי הקואליציה המשונה שנוצרה כך, ודאי היו שוקלים שוב את עמדתם: הטיעון של הימין נגד ההתעניינות בכאבי החליבה פסול בעיני השמאל בגלל לאומנות-יתר, ואילו הטיעון של השמאל פסול בעיני הימין בגלל עניין מופרז ברווחת האויב. אך רוב המקטרגים אינם שוקלים את עמדתם. הם פשוט רוצים לשתות חלב בשקט.

למה דווקא אנחנו?

פעילי זכויות בעלי-חיים היוצאים לפעילות ציבורית, זוכים למידה מפתיעה לכאורה של אמון מצד מבקריהם, כאשר מטילים המבקרים על הפעילים את האחריות להתגייס לאלתר להגנה על המין האנושי. ההמונים הפוקדים את בתי-הקולנוע, את המועדונים ואת המסעדות, או פשוט אלה שנשארו להתבטל בבית - אינם נשלחים למשימות כבדות-משקל כאלה. אז למה להיטפל דווקא לפעילי זכויות בעלי-חיים? התשובה הגלויה היא, שהפעילים מציבים את עצמם לעיני הציבור, מבקשים ליצור קשר עם הקהל ותובעים ממנו תביעות שונות. כלומר, הם מזמינים תגובה. אך זוהי רק חצי תשובה. הסיבה העמוקה יותר להתנהגות זו של מבקרי הפעילות נעוצה בכך שהעיסוק בזכויות בעלי-חיים מאיים על הדימוי העצמי של אנשים רבים כבני-אדם מוסריים. מישהו בא ומראה לך שאת/ה פועל/ת באופן לא-מוסרי. "אני? לא מוסרי/ת?! מה פתאום!" ואיך תוכיח/י לעצמך שאצלך הכל בסדר? "הנה, אני אוהב/ת אדם גדול/ה!" לכן אנשים הרואים את עצמם כבעלי מצפון מפותח הם המפגינים לעתים קרובות את התוקפנות הרבה ביותר כלפי פעילי זכויות בעלי-החיים: הדימוי העצמי שלהם הוא המאוים ביותר.

נהלים לשעת חירום

לניסיון להציג תמונה של "מצב חירום" ביחסים בין בני-אדם יש יתרון נוסף עבור מי שמבקשים להתעלם מזכויות בעלי-החיים: בשעת חירום מותר להפר את כללי ההתנהגות הרגילים. אולי נכון הדבר שחנק רבבות תרנגולים בהפרשותיהם הוא עסק לא נעים, שמן הראוי להימנע ממנו; אבל בשעת חירום עלינו להיות חזקים וקשוחים, ולהניח בצד את העקרונות היפים. ולא זו בלבד שהכותרת "מצב חירום" מספקת היתר לשכוח את מה שאנו מעדיפים לשכוח - היא גם מהווה תירוץ מצוין לסתום את פיהם של אלה המבקשים להזכיר לנו את מה שאנו רוצים לשכוח. את האבסורד והציניות שבניצול "מצבי חירום" לצורך דיכוי חירויות ודאי קל יותר לזהות, כאשר הן מתרחשות אצל מישהו אחר. הפיגועים הגדולים בארצות-הברית ב-11 בספטמבר הם דוגמה לכך. אף-על-פי שהפיגועים נערכו על-ידי גורמים מסוימים וידועים, רבים באמריקה מיהרו לנצל את המצב ולהדביק את אימת ה-11 בספטמבר לכל פעילות בלתי רצויה. ידיעה בעיתון The New York Times, העוסקת בפעולות לא-חוקיות של החזית לשחרור החיות, ממחישה זאת - בדברים המצוטטים מפי דוברת המשרד הפדרלי לחקירות בפורטלנד:

ה"טרוריזם", שזכה להיקשר באופן אמיץ לרצח ההמונים ב-11 בספטמבר כולל, בין השאר, פריצה לחוות פרוות לצורך שחרור מינקים, ופריצה למעבדה לצורך שחרור יונים שנוצלו למחקר.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 43-42, 19.4.2002-12.4.2002.