אתיקה בין-מינית – סבל, שוויון ופילוסופיה

גם הם יכולים לסבול

אתיקה בין-מינית היא תחום בפילוסופיה, שמבקש לנסח מהם יחסים צודקים בין בני-אדם לבין חיות ממינים ביולוגיים אחרים. בדור האחרון פורסמו עשרות ספרים בנושא ומאות מאמרים אקדמיים. לא פעם נראה הדיון מסובך ומייגע, אולם העקרונות הבסיסיים פשוטים למדי. את העיקרון הפשוט ביותר ביטא ג'רמי בנת'ם, הפילוסוף האנגלי מסוף המאה ה-18, כאשר העמיד בחזית המחשבה המוסרית את היכולת לסבול. הדברים הבאים נכתבו בהערת שוליים בספרו של בנת'ם (אשר אפילו הסתייג מהם במקצת במקומות אחרים!) אולם פשטותם וחדותם הפכו אותם לציטוט המפורסם ביותר בתולדות התנועה לשחרור בעלי-חיים:

ג'רמי בנת'ם 

לקחת ברצינות את עיקרון השוויון

"שחרור בעלי-החיים" של פיטר סינגר, שראה אור לראשונה ב-1975, הוא הספר הידוע ביותר בתחום האתיקה הבין-מינית (אם כי אין מדובר בספר פילוסופיה מקצועי). סינגר מקבל את תפיסתו של בנת'ם, אולם מראה שלא די בה; אמנם חיות שונות יכולות לסבול ויש להתחשב בכך, אך אולי לא נעשה כל רע אם נתחשב בסבל שלהן פחות משאנו מתחשבים בסבלם של בני-אדם? סינגר קובע, כי עמדה זו מנוגדת לתפיסת השוויון, העומדת בבסיס תפיסות המוסר המתקדמות של תקופתנו:

פילוסופיה וחיי יומיום

תוצאות פשוטות אלה של מערכת השיקולים הפילוסופית אמורות לשנות מן הקצה אל הקצה את עקרונות המוסר המכתיבים את התנהגותנו היומיומית, אלא שכאן מיהרו פילוסופים רבים – כמו אנשים שאינם בעלי השכלה בפילוסופיה – להגן על ההרגלים שלהם:

"...במקום לקבל את התוצאה שאליה הובילו באופן טבעי הטיעונים שלהם – הם ניסו ליישב בין דעותיהם בדבר השוויון האנושי ואי-השוויון של בעלי-החיים על-ידי טיעונים שהנם עקלקלים או קצרי-ראות.

פיטר סינגר מרצה (צילום: Todd Huffman) 

"...בהימצאם במצב, שבו הם רואים צורך לבסס את הפער המוסרי שעדיין מקובל לראותו כמפריד בין בני-אדם לבעלי-חיים אחרים, אך אינם מסוגלים למצוא שום הבדל ממשי ביניהם שלא יערער את השוויון בין בני-אדם, עברו הפילוסופים לדברי קשקוש. הם החלו להשתמש בביטויים מנופחים כמו 'הכבוד המהותי של היצור האנושי'. הם דיברו על 'הערך הפנימי של כל האנשים'... או שאמרו כי בני-האדם, ורק בני-האדם, הם 'מטרות לעצמם'.

"...הרעיון בדבר כבוד וערך אנושיים ייחודיים הוא בעל היסטוריה ארוכה. במאה ה-20, עד לשנות ה-70', הפילוסופים השליכו מעל רעיון זה את כבליו המטאפיזיים והדתיים ואימצוהו ביד קלה בלי לחוש כל צורך כל להצדקתו. מדוע שלא נייחס לעצמנו 'כבוד מהותי' ו'ערך פנימי'? למה שלא נאמר כי אנו הדברים היחידים ביקום שהם בעלי ערך פנימי? יש להניח, כי עמיתינו בני-האדם לא ידחו את התהילה שאנו מרעיפים עליהם בנדיבות כה רבה, ואילו אלה שמהם אנו שוללים את הכבוד אינם מסוגלים למחות. ובאמת, כשאנו חושבים רק על בני-האדם – הרי זה נשמע מאוד ליברלי, מאוד מתקדם, לדבר על הילת הכבוד הפרוסה על כולם. בכך אנו, במובלע, מגנים עבדות, גזענות והפרות אחרות של זכויות אדם; בכך אנו מודים כי אנו עצמנו, במובן בסיסי כלשהו, עומדים בשורה אחת עם העניים ביותר, עם הנבערים ביותר, שבתוך המין שעמו אנו נמנים. ורק כשאנו רואים את בני-האדם כלא יותר מקבוצת משנה קטנה בתוך מכלול של היצורים המאכלסים את כדור-הארץ נעשים אנו ערים לכך, כי ברוממנו את המין שלנו הרי אנו, במעשה זה עצמו, מנמיכים את מעמדם של כל יתר-המינים."
סינגר, עמ' 279-278.

בכך לא תם, כמובן, הדיון הפילוסופי, אך זוהי התחלה, שלא ניתן להתעלם ממנה. אמנם, "דברי קשקוש", כלשונו של סינגר, לא חסרים, אך בשני העשורים האחרונים זכה הנושא לטיפול רציני מצד פילוסופים רבים. אתיקה בין-מינית (המכונה בספרים בעיקר בשם animal ethics) הפכה לתחום מוכר בתוך מחשבת המוסר המקצועית.