אי-נוחות
בתנועה לזכויות בעלי-חיים משתמשים ב"זכויות" בתור מושג פשוט ולגיטימי. אולם לא מעט אנשים מגיבים לצירוף המילים "זכויות בעלי-חיים" באי-נוחות, ברתיעה, אפילו בכעס. כמובן, בין המתנגדים יש כאלה שמסרבים להתייחס לחיות ברצינות ומתנגדים לא רק ל"זכויות בעלי-חיים" אלא לכל עניין מוסרי בהן. אבל יש גם בעלי רצון טוב שיאמרו: זכויות בעלי-חיים?! למה דווקא "זכויות"? למה לא לומר פשוט שהחיים שלהם חשובים ושמה שהם מרגישים חשוב? או שיש להם מעמד מוסרי? או שהם ראויים להתחשבות מצדנו? למה להסתבך עם מושג כל-כך בעייתי ולא מתאים?
אז האם באמת יש משהו מוזר בחיבור שבין "זכויות" ל"בעלי-חיים", ועדיף להשתמש במושגים אחרים?
הבלבול המושגי
למושג "זכויות" יש מובנים שונים בהקשרים שונים, שלעתים קרובות משמשים בערבוביה:- המובן הנורמטיבי: כאן מדברים על זכויות מוסריות, זכויות טבעיות, זכויות יסוד, זכויות שאינן ניתנות להעברה (inalienable rights) וכו'. "זכות" במובן זה היא עיקרון תיאורטי שראוי להיות בעולם טוב יותר, לפי השקפתנו המוסרית.
- המובן התיאורי (דסקריפטיבי): כאן מדברים על זכויות משפטיות, זכויות פוזיטיביות או ממשיות, זכויות פוליטיות, זכויות אזרחיות וכו'. "זכות" במובן זה היא ציווי שנקבע במסגרת הסדר החברתי הקיים והכוחות הממשיים שפועלים בו, כגון מערכת החוק והמשפט.
המוזרות ההיסטורית
ההבחנה המושגית היא רק המלצה; בפועל, שני המובנים של "זכויות" קשורים הדוקות זה בזה בהיסטוריה הפילוסופית והפוליטית של המערב. הספר "על הממשל המדיני" מאת ג'ון לוק (1689), "הצהרת העצמאות" של ארצות-הברית (1776), "הצהרת זכויות האדם והאזרח" בצרפת (1789),
"הצהרת זכויות האדם והאזרח" הצרפתית: ביטוי אחד מני רבים של מסורת הקושרת בין הזכויות המשפטיות והפוליטיות של בני-האדם לזכויותיהם המוסריות
כמובן, המושג "זכויות בעלי-חיים" זר מאוד למסורת זו. אפשר להימנע מבעיית הזרות אם פשוט נוותר על המושג הטעון ונשתמש במקומו במושגים אחרים. למשל, אם מישהו הרג תרנגול, אין צורך לומר "ההרג מהווה הפרה של זכות התרנגול לחיים" – די לומר שזהו מעשה רע. כך ניפטר מאסוציאציות תרבותיות בעייתיות (אם כי באותה הזדמנות נאבד גם אסוציאציות רצויות שמעורר המושג "זכויות", כגון הדגש על רעיון החירות!). יש פילוסופים (למשל: פיטר סינגר) שוויתרו על השימוש במושג "זכות מוסרית" כי הם מאמינים שמושג זה מוסיף סיבוך מיותר לרעיונות מוסריים בסיסיים יותר. אם כך, במידה שוויתרנו כליל על המושג "זכויות" מסיבה זו, נותרנו עם עולם לשוני פתוח יותר לענייני בעלי-חיים.
שאלת החובות
במסורת המחשבה על זכויות האדם יש משקל רב לרעיון, שכדי לקבל זכויות צריך גם למלא חובות. לא פייר שמישהו ייהנה מזכויות אם הוא מצפצף על הנורמות של החברה! זהו עיקרון שמתאר חלק
הספר "לוויתן" של תומס הובס (1651): ניסיון מוקדם לבסס את המוסר על אמנה חברתית דימיונית.
לטיעון הזה יש כוח רטורי עצום. אולם מעולם לא ניתן נימוק מוסרי משכנע לרעיון, שקבלת זכויות מותנית באופן גורף במילוי חובות. האם זה הוגן לשלול ממני את כל זכויותיי המוסריות בטענה שלא עמדתי בתנאי האמנה, או משום שאיבדתי את היכולת להבינה? האם ראוי פשוט להתעלם מכל הצרכים והרגישויות שלי? אם אני רגישה לכאב, למשל, האם זה מוצדק להכאיב לי כל עוד לא הוכחתי שאני מקיימת חובות כלפי אחרים, או מסוגלת לקיים חובות כלפיהם? שאלות נוקבות אלה מערערות על הקשר שבין קבלת זכויות למילוי חובות. אגב כך הן גם משיבות לתחום הזכויות את בעלי-החיים – בנוסף על מפגרים, סניליים וילדים קטנים, שגם הם מחוץ ל"משחק" המוסרי לפי התפיסה שלעיל, כי גם הם לא מסוגלים לקבל על עצמם חובות מוסריות.
שאלת הרלוונטיות
כשבוחנים את ההיסטוריה של השימושים הפרטניים במושג "זכויות", שוב מצטיירת תמונה שרובה לא רלוונטי לחיות. אמנם הזכויות לחיים, לביטחון ולשלמות הגוף רלוונטיות בעליל לחיות, אבל הן תופסות מקום צנוע בלבד בשימוש ההיסטורי במושג. רוב שיח הזכויות התמקד בתופעות אנושיות טיפוסיות, כגון דת ואמונה, התבטאות בדיבור ובכתב, התאגדות פוליטית, בחירות פוליטיות, קניין ורכוש, ומערכות החינוך והבריאות. על רקע זה, המושג אינו נראה מתאים אלא לבני-אדם.אולם מבט מעמיק יותר יגלה, שגם כאן מדובר בהתנגדות הנובעת בעיקרה ממסורת מסוימת של השימוש במושג ולא מתוך מהותו של המושג. למשל, "זכות הקניין" היא מושג ששורשיו נעוצים בזכויות האצולה על הקרקע, וברבות השנים הורחבה תחולתו לרכוש שנצבר במסגרת של יחסי קניין המוסדרים בעיקר באמצעות כסף. אז איך כל זה יכול להיות קשור לחיות?! התשובה היא, שהתיאור שלעיל דן במימוש ההיסטורי של "זכות הקניין", בשעה שמאחורי זכות הקניין בפועל עומדת השאלה המוסרית: "מהי ההצדקה לזכות הקניין?" אם הדיון במשמעות התיאורית של זכות הקניין אכן יתמקד בענייני חוק, גניבה, הפקעה, קנייה וכדומה במסגרת משטר מסוים וכלכלה מסוימת, הרי שהדיון במשמעותו הנורמטיבית של המושג יתמקד בצורך שלנו להחזיק בדברים שונים ובצורך להגן על עצמנו מפני גזילת הדברים הללו בידי אחרים.
והנה, עקרונות מוסריים אלה חלים על בעלי-חיים באופן דומה לאופן שבו הם חלים על בני-אדם. למשל, צבאים המתגוררים מקדמת דנא בשטח טבעי מסוים, ריק מבני-אדם, זקוקים לשטח זה ולהגנה מפני השמדתו, באופן המכונן זכות מוסרית לקניין. יש להם זכות על הקרקע אף על-פי שהם לא קנו אותה ולמרות ההתעלמות של מערכת המשפט מזכות זו – בדיוק באותו אופן שבו הייתה לילידי אמריקה זכות על הקרקע שעליה הם חיו עד לפלישת המהגרים מאירופה.
מה הקשר בין הזכות לחופש הדת והפולחן לבין זכויות בעלי-חיים? התשובה טמונה בעיקרון המוסרי שמאחורי הזכויות, המחייב להניח לזולת לחיות את חייו כרצונו ולפי המנהגים המקובלים בקהילתו; חטיפת תרנגולי יער, כליאתם וביותם מנוגדת לעיקרון זה.
כאשר בוחנים את הרשימה המקובלת של זכויות האדם דרך העקרונות המוסריים שמאחורי זכויות אלה – נעלמת רוב תחושת הזרות שמעוררת הרשימה ביחס לבעלי-חיים. אפשר לעבור על הזכויות בזו אחר זו, ומסתבר שאף על-פי שהן מומשו בהיסטוריה באופן אנושי מובהק וזר לבעלי-חיים, העיקרון המוסרי שעומד מאחוריהן רלוונטי לא רק לבני-אדם ולא רק לנסיבות המוכרות לנו בהיסטוריה.
שאלת הקהילה
המושג "זכויות האדם" מתייחס לבני-האדם כקהילה ומכונן מערכת של כללים להסדרת יחסי הגומלין בינינו בחיינו המשותפים. לעומת זאת, כשמדברים על זכויות בעלי-חיים, מתמקדים בעיקר בהפרדה: להפסיק לנצל אותם, להפסיק להתערב להם בחיים, ובכלל – להתרחק מהם. יתירה מזאת, מכיוון שעשרות מיליארדים מהם "מיוצרים" באופן תעשייתי ללא אפשרות לקיום עצמאי, יש לשאוף לכך שהם כלל לא ייוולדו. המדובר אפוא בגישה זרה מאוד למסורת העוסקת בזכויות.
כדי להבין את מהות הפער הזה, יש לשקול הרחבה של מושג הקהילה. למשל: קהילת כל בעלי-החיים שמסוגלים לחוש (לפי התנועה לזכויות בעלי-חיים) או קהילת כל האורגניזמים (לפי האקולוגיה העמוקה). כך או כך, המושג "קהילה" מבטא שותפות-גורל ותלות הדדית, שמהן נגזרת מחויבות הדדית (אמנם, רוב חברי הקהילה החדשה לא יבינו את המחויבות ההדדית; אולם למעשה, חוסר ההבנה נפוץ גם בקהילות על טהרת המין האנושי!).פיתוח רעיון הקהילה המורחבת עשוי להבהיר מדוע "זכויות בעלי-חיים" ממוקדות בהפרדה, בניגוד ל"זכויות האדם": בפועל, אנו מתעלמים מהמחויבות שלנו כלפי שאר החיות במידה כזו, שאותן זכויות בעלי-החיים שמחייבות כיום טיפול דחוף מתמקדות בהכרח בהפרדה. לעומת זאת, בעולם שבו בני-אדם יכירו ברצינות בשותפות-הגורל ובתלות ההדדית שבינם לבין סביבתם החיה, יתפתחו גם "זכויות בעלי-חיים" של חיים משותפים.
לא פשוט וגם לא מוזר
לסיכום, בתנועה לזכויות בעלי-חיים אנו נוטים להתעלם מהמטען התרבותי העצום שרובץ על מושג המפתח שלנו והופך אותו לבלתי סביר בעיני אנשים רבים. יתכן שאפילו פעילים מסורים למען בעלי-חיים משמרים התנגדות מסוימת למושג. בסופו של דבר, ההתנגדויות הן ביטוי לספישיסיזם. הספישיסיזם הוא לאו דווקא כוחנות בוטה כלפי חיות או זלזול מופגן בהן – אלא גם דעות קדומות סמויות, המושרשות בעומק ההכרה החברתית והמוסרית שלנו. הכרה זו קושרת בעקשנות בין רמיסת בעלי-החיים בעולם המוכר לנו לבין מה שאנו מצפים מהעולם להיות.המושג "זכויות" הוא הרבה יותר מסתם מילה: הוא מילה שנושאת היסטוריה שלמה של תיקון חברתי, תביעת חירויות, הגנה על החלשים, צדק חסר פניות ושאיפה לעולם טוב יותר. לא כדאי לוותר על המילה הזו בשביל להרגיש יותר נוח כשמדברים על חיות. אבל כדי שמילה כה טעונה תוכל להתחבר לבעלי-חיים מבלי לעורר התנגדות, יש צורך להכיר במכשולים ולפרק אותם אחד לאחד.
המאמר מבוסס על דיון שנערך באנונימוס ב-6.11.2008 בהנחיית המחבר
http://anonymous.org.il/art626.html