להפעיל את חוק צער בעלי-חיים

החוק הראשי

חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים), התשנ"ד-1994 נחקק ביוזמת חבר-הכנסת אברהם פורז. בשנים האחרונות הורחב החוק עצמו ונחקקו מספר תקנות צער בעלי-חיים המרחיבות את הוראות החוק באורח דרמטי (תקנות הן חקיקת משנה הכפופה לחוק הראשי ומחייבת בדומה לו). ההוראה הכללית ביותר בחוק צער בעלי-חיים ניתנה בסעיף 2. (א) לחוק:

פירוש ישיר ותמים של משפט נחרץ זה היה הופך את חקלאות-החי כולה לבלתי חוקית. אולם המחוקק פעל במסגרת נורמות מסוימות, המתבהרות בסעיפי החוק ובתקנות. כל פגיעה שאינה מופיעה במפורש בחוק הראשי ובתקנות לא תיחשב כאסורה בחוק אלא בעקבות פרשנות נועזת יחסית של בית-המשפט. סעיפי החוק הראשי מגבילים במפורש מעט מאוד פרקטיקות:

העונש המרבי על עבירות אלה הוא שלוש שנות מאסר או קנס בסך 202,000 שקלים. החוק קובע גם איסורים אלה:

העונש המרבי על עבירות אלה הוא שנת מאסר אחת או קנס בסך 67,300 שקלים.

סוס העובד באופן שאינו חוקי בישראל לפי תקנות החזקה שלא לצרכים חקלאיים וכנראה גם לפי החוק הראשי. (צולם בקולומביה, Global Opportunity Garden) 

התקנות

תקנות צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תערוכות, הצגות ותחרויות של בעלי-חיים), תשס"א-2001, קובעות את האיסורים העיקריים הבאים:

הממונה אמורה לספק היתר רק אם "הוכח להנחת דעתו של הממונה כי במהלך המופע, בהכנות לקראתו או באופן החזקת בעלי-החיים הקשורים למופע לא ייגרם סבל לבעלי-חיים." כמו כן, כשמדובר בחיית בר שלא הוגדרה בתור "מזיק" או "חיית בר מטופחת", עצם החזקתה עבור מופעים מחייבת היתר לפי החוק להגנת חיית הבר. העונש המרבי על עבירות לפי תקנות אלה הוא קנס בסך עד 12,900 שקלים.

תקנות צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (החזקה של עגלי חלב), תשס"ו-2006, אוסרות להחזיק עגלים בשיטה הישנה של גידול "עגל חלב": אסור לבודד את העגלים בתאים ללא קשר ראייה ביניהם ואסור כלל לבודד עגלים מיובאים; חובה להחזיק "עגלים בוגרים ובריאים" בקבוצות של ארבעה לפחות; שטח המחיה בתא שבו מוחזק העגל חייב לאפשר לו לשכב, להיעמד וללקק את עצמו בלא קושי; יש לספק לעגלים מי שתייה באופן חופשי (מלבד שעה לפני הארוחה ושעה אחריה); ויש לספק מדי יום לעגלים מעל גיל ארבעה שבועות "תערובת מוצקה" (כלומר, לא רק חלב או תחליפי חלב). העונש המרבי על הפרת הוראות אלה הוא שישה חודשי מאסר או קנס בסך 12,900 שקלים.

תקנות צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (הובלת בהמות), תשס"ו-2006, חלות על בקר, צאן, גמלים וחזירים. התקנות מתירות להוביל בהמות רק לאחר הכשרה לתפקיד "משגיח" או תחת פיקוח של "משגיח". התקנות אוסרות להוביל בהמה חולה, פצועה או עד יומיים לאחר המלטה (למעט לצורך טיפול רפואי); משך ההובלה המרבי המותר הוא שש שעות לצאן, לבקר ולגמלים, וארבע שעות לחזירים; לבהמות מלבד חזירים יש לספק מזון ומים בנקודת המוצא; אסור להטעין ולפרוק בהמות באופן אלים (להשליך, להכות, לדרבן במכשיר חשמלי, להרים על-ידי תפיסה באברים שונים, לדחוף או לגרור באמצעים מכניים, לתלות באוויר); המעבר לרכב צריך להיות בנוי בצורה נוחה להליכה בהתאם להגדרות נתונות; ואסור שתאי ההובלה והצפיפות בהם יהיו מסוכנים לחיות או מועדים לגרום להן מצוקה רבה, בהתאם להגדרות נתונות. העונש המרבי על עבירות לפי תקנות אלה הוא שישה חודשי מאסר.

תקנות צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (החזקה שלא לצרכים חקלאיים), תשס"ט-2009, כוללות הוראות מפורטות במיוחד, שרלוונטיות לפגיעה בבעלי-חיים שאנו עשויים לראות באופן יומיומי – בחנויות בעלי-חיים, בגני חיות, בפינות חי, בפינות ליטוף, בחצר, ברחוב וכל מקום אחר ששבויות בו חיות למטרות שאינן חקלאות או מחקר. לאור הפירוט, סקרנו תקנות אלה בנפרד. באופן כללי, יש בתקנות אלה הוראות בעניין תנאי השבי: תאורה ואקלים, מזון ומים, סביבה ההולמת צרכים התנהגותיים, הגבלה על הפרדת גורים ואפרוחים מאמותיהם, הגבלות צפיפות מותרת, קשירה, מנוחה ממגע עם אנשים ("ליטוף"), והגבלות על נשיאת משאות. העונש המרבי על העבירות החמורות יחסית לפי תקנות אלה הוא שישה חודשי מאסר, והעונש המרבי על שאר העבירות הוא קנס בסך 12,900 שקלים.

משרד החקלאות מעכב כבר שנים את התקנתן הסופית של תקנות בעניין הובלת עופות, החזקת חזירים ומניעת סבל בהמתה. תקנות אלה קיימות כטיוטות בלבד.

תוכונים בחנות בעפולה, מוחזקים בצפיפות האסורה כיום לפי תקנות החזקה שלא לצרכים חקלאיים (צולם ב-19.2.2001). 

חוקים אחרים

חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) ותקנותיו אינם חלים על ניסויים בבעלי-חיים – בעניין זה נחקק חוק צער בעלי-חיים (ניסויים בבעלי-חיים), התשנ"ד-1994, שקיבל בעיקרו את עמדת הלובי של הנסיינים; עם זאת, הוא דורש מזעור של מספר הניסויים בחיות, מזעור הסבל שהם גורמים ושימוש בחלופות במידת האפשר. החיסרון הגדול של חוק זה הוא מנגנון הפיקוח הלקוי שלו. לאדם מן השורה אין כמעט אפשרות לתרום לאכיפתו.

החוק להגנת חיית הבר, תשט"ו-1955, אוסר לצוד את רוב חיות הבר או לפגוע בהן בדרכים אחרות, ומגביל את נסיבות הציד המותרות של החיות המותרות בציד (רישוי, שיטות ציד, קרבה ליישוב וכו'). החוק מגדיר מינים מסוימים כ"מזיקים" וכ"חיית בר מטופחת" שאינם מוגנים כלל בחוק זה (אך הם מוגנים בחוק צער בעלי-חיים). העונש המרבי לפי החוק להגנת חיית הבר משתנה בין עבירות שונות: שנה עד שנתיים מאסר או קנס בסך עד 134,600 שקלים.

קיימים חוקים רבים נוספים שעשויים להתגלות בתנאים מסוימים כרלוונטיים להגנה על בעלי-חיים – בעיקר חוקים הקשורים במחלות בעלי-חיים, וכן חוקי קניין, המספקים הגנה לחיות בתור רכוש של בעליהן. כמו כן, קיימים במשרד החקלאות מספר נהלים, שאין להם תוקף של חוק: "הנחיות ביניים לטיפול בחתולי-רחוב", "נהלי כלבת" ועוד.

הובלת כבשים בתנאים האסורים כיום לפי תקנות הובלת בהמות. (צולם באילת, 22.9.2002). 

מי אחראי על ביצוע החוק?

משרד החקלאות, שאחראי בפועל על רוב הפגיעות בבעלי-חיים בארץ, אחראי גם על ביצוע חוק צער בעלי-חיים ועל התקנת התקנות. ניגוד האינטרסים במשרד הביא לחולשה ניכרת בתוכן התקנות ולעיכוב מתמשך בהתקנתן. עם זאת, המשרד חייב להגיש את טיוטות התקנות לאישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, אשר נוטה לאזן במקצת את התעלמותו מחוק צער בעלי-חיים ומהעקרונות שלשמם נחקק (למשל, הוועדה הדפה את ניסיונות משרד החקלאות למסד את פיטום עופות המים).

אכיפת החוק מתפזרת בין גופים רבים:

משרד החקלאות הוא שמופקד על ביצוע החוק, והוא מקציב משרה אחת לעניין זה: הממונה לפי חוק צער בעלי-חיים, שכפופה למנהל השירותים הווטרינריים. בתפקיד מכהנת מאז שנת 2002 ד"ר דגנית בן-דב (טל' 03-9688901 פקס: 03-9681661, דואל dganitb@moag.gov.il). גישתה של הממונה לאכיפת החוק משתקפת בדבריה על פינות ליטוף (הארץ, 19.9.2008): "האכיפה שלנו מדגמית, בהתאם לתלונות. [...] היו מקרים שעשיתי קולות של 'נו-נו-נו!' כשהכיוון הוא התראה ולהסביר את עמדתנו. [...] בתנאים גרועים מאוד, אנחנו יכולים לשקול עבירה של צער בעלי-חיים, מה שמצדיק תלונה במשטרה. אבל לרוב זה לא קורה." עבודת האכיפה של משרד החקלאות עשויה להסתייע ביחידת הפיצו"ח (פיקוח על הצומח והחי) בווטרינרים רשותיים או במשפטני משרד החקלאות, אך אין טעם לפנות לערכאות אלה.

המשרד להגנת הסביבה מפעיל לפי חוק "קרן להגנה על בעלי-חיים". המשרד אמנם אינו ממונה על ביצוע החוק, אולם הוא מציע מוקד דיווח על התעללות בבעלי-חיים, בטלפון 08-9788886 (מספר הטלפון של קצין המטה המיוחד, להלן) ובדואל kerenb@sviva.gov.il.

משטרת ישראל היא הכתובת הראשונה לטיפול בתלונות על עבירות צער בעלי-חיים. תלונות אמורות להתקבל ולזכות בטיפול ראוי בכל תחנת משטרה. הניסיון מלמד, שלא בכל התחנות יש לשוטרים ידע ונכונות לפעול בנושא, ולכן חשוב שלא להסתמך רק על תלונה בתחנת המשטרה.

קצין מיוחד: המשרד להגנת הסביבה מפעיל קצין משטרה מיוחד לעניין חוק צער בעלי-חיים, בחצי משרה (טל' 08-9788886, פקס 08-9788889). בין השאר, הקצין מלווה תלונות שהתקבלו בתחנות המשטרה. לפי דיווח ב"הארץ" (14.4.2007), "בשנתיים האחרונות הוגש כתב אישום אחד מטעם משרד החקלאות לעומת עשרות שהוגשו על-ידי קצין המטה וגורמי משטרה נוספים." משרד החקלאות הפעיל בתקופה זו לחץ נגד עבודת הקצין, ומצב תפקידו אינו ברור (המשרד להגנת הסביבה והמשטרה לא פרסמו כל הודעה על שינוי במעמדו).

יחידה מיוחדת: באפריל 2007 הוקמה במשטרת ראשון לציון יחידה משטרתית למניעת התעללות בבעלי-חיים, וביולי 2008 הוקמה יחידה כזו במשטרת כפר סבא. עמותת "משמר בעלי-החיים" שפעיליה מאיישים יחידות אלה, מפרסמת כיום את פעילותה רק במשטרת כפר סבא, משם היא פועלת גם ברעננה, בהוד השרון וביישובי הסביבה. שוטרי היחידה הם מתנדבים שפועלים במדים ובניידות משטרה עם סמכויות שיטור מלאות ובליווי שוטר מקצועי. לפי "משמר בעלי-החיים", תלונות למוקד 100 בעניין התעללות או הזנחת בעלי-חיים אמורות כיום לעבור לטיפול היחידה. הטיפול אפקטיבי יותר מטיפולן של ערכאות אחרות, אם כי רובו אינו מגיע לכדי הגשת כתבי אישום.

נאמנים: ערכאה התנדבותית נוספת היא "נאמני בעלי-החיים" במשרד להגנת הסביבה. סמכותם מוגבלת ביותר: בהציגם תעודת מינוי ותעודת זהות, הם רשאים לבקש מחשוד בהתעללות להזדהות בפניהם, במטרה להעביר את פרטיו למשטרה.

פיטום אווזים: ענף חקלאי שלם שנסגר לאחר שבג"ץ קבע שהוא אינו עומד בהוראות חוק צער בעלי-חיים. (צולם במשק תשבי באחיסמך, 15.5.2001) 

מגישים תלונה

במקרים מורכבים עם השלכות ניכרות עשויות העמותות לקחת על עצמן את הובלת התלונה והמהלך המשפטי, אך בדרך-כלל אין להן אמצעים אלא להגיש ייעוץ. לעמותות להגנה על בעלי-חיים יש סמכות לבקש צווי-מניעה, וכן קובלנה פלילית (באישור פרקליט מחוז). כשמדובר במקרה של התעללות מקומית, ואפילו מקרה קשה ביותר, תוכל/י לפנות למשטרה בכוחות עצמך ולהגיש את התלונה (באזור השרון אפשר לפנות ישירות ל"משמר בעלי-החיים"). לפנייה למשטרה יש לצרף כתובת מדויקת של מקום הפגיעה, תאריכים ושעות שבהן אירעה, מידע מדויק שיוביל אל המתעלל ותיעוד הפגיעה עצמה, מתוך ניסיון לצבור ראיות מוצקות ועדויות נוספות. אם עברת ליד חצר וקיבלת רושם שקשור בה כלב זנוח, לא תוכל/י לבסס על כך תלונה משכנעת. דרושים תצפית מתמשכת, סימנים גופניים חד-משמעיים לסבל של החיה או תצפית ישירה באדם המבצע פעולות אלימות. כמובן, צילומים יוכלו לעזור וכדאי לצרפם לתלונה.

משעה שנאספו כל הפרטים, יש לפנות לתחנת המשטרה הקרובה ולבקש להגיש שם תלונה על התעללות בבעלי-חיים. לא פעם נתקלים אזרחים/ות בחוסר שיתוף-פעולה בתחנת המשטרה, ואז יש לפנות ישירות לקצין המטה (ראו לעיל). לאחר הגשת התלונה יש לקבל בתחנת המשטרה אישור על הגשת התלונה (שבו מצוין מספר התיק), למלא דו"ח עבירה ולשלוח את האישור ואת הדו"ח לפקס של קצין המטה, שצוין לעיל.

בפניות למשטרה ולרשויות אחרות חשוב להתאזר בסבלנות רבה. לעתים קרובות, הפניות אינן מטופלות היטב במשטרה או שהן נתקעות במשרד החקלאות, ואם הן מגיעות לבית-המשפט – יש לעבריין סיכוי מצוין לצאת בעונש מגוחך, אם בכלל. למרות זאת, הטרחה הרבה שכרוכה בהגשת תלונה היא מאמץ ראוי בהחלט. מערכת החוק והמשפט לא תפעל כלל ללא מאמצים כאלה מצדנו, האזרחים, והתלונות מחנכות את אנשי הרשויות שהנושא חשוב לציבור ויש להקדיש לו תשומת-לב. בסופו של דבר, גם לא מעט חיות ניצלו בשנים האחרונות בזכות התערבות רשותית – החל במיליוני אווזים וברווזים שניצלו בגלל המהלך המשפטי שהובילה אנונימוס נגד תעשיית הפיטום, וכלה בכלבים וחתולים רבים שנחלצו מהזנחה ומהתעללות. בנוסף לכך, אחדים מהעבריינים הורשעו וריצו חודשי מאסר בכלא.

תודה לעו"ד יוסי וולפסון על הייעוץ בהכנת הכתבה