טום רייגן: הטיעון לזכויות בעלי-חיים

במאמר זה: מושג הרווחה  | מושג הזכויות  | השלכות מעשיות  | הרצאה מצולמת 

רייגן על רווחת בעלי-חיים

פרופ' טום רייגן 

אחד משני הגדולים

אחד משני הספרים המשפיעים ביותר בתנועה לשחרור בעלי-חיים בדור האחרון הוא "הטיעון לזכויות בעלי-חיים" (The Case for Animal Rights) מאת טום רייגן (2017-1938). הספר יצא לאור ב-1983, שמונה שנים לאחר הספר המשפיע האחר, "שחרור בעלי-החיים" מאת פיטר סינגר. שלא כמו ספרו של סינגר, הכתוב כמניפסט, "הטיעון לזכויות בעלי-חיים" הוא ספר פילוסופיה מקצועי, שרייגן כתב בעיצומה של הקריירה הממושכת שלו כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת קרוליינה הצפונית. עם זאת, מדובר בספר קל לקריאה, הן בזכות הניסוח הבהיר והן בזכות הסיכום והתקציר המופיעים בסופו של כל פרק. "הטיעון לזכויות בעלי-חיים כולל תשובות לאתגרים שהועלו בפני התנועה לשחרור בעל-חיים ולא מעט פולמוס פנימי של התנועה. רייגן מציע גם תורת מוסר כוללת משלו, ומסכם בתביעה מוסרית לשינוי רדיקלי ביחסנו לבעלי-החיים, ובכלל זה הפסקת ניצולם בחקלאות ובמדע.

מבנה הספר

"הטיעון לזכויות בעלי-חיים" מטפל בשיטתיות בסוגיית מעמדם המוסרי של בעלי-חיים. הספר פותח בשאלת חיי הנפש של בעלי-חיים: רייגן מעלה את הטיעונים השוללים מחיות שונות את קיומה של תודעה (או הכרה) ומפריך אותם. לאור מורכבותם המשוערת של חיי הנפש של החיות, הוא מגדיר באריכות מהי "רווחת בעלי-חיים". לאחר מכן הוא מציג שתי עמדות כלליות בעניין מעמדם המוסרי של בעלי-חיים. את העמדה שלפיה אנו חייבים להתחשב בחיות כסוג של מחויבות לעצמנו דוחה רייגן כבלתי מספקת. העמדה הכללית השנייה, שרייגן תומך בה, היא מחויבות ישירה כלפי בעלי-החיים. לקראת סיום הספר שוטח רייגן את תורת המוסר שלו, המבוססת על זכויות אינדיבידואליות של פרטים (בני-אדם ובעלי-חיים אחרים) – זכויות שאסור להפר אותן אלא כשהן מתנגשות עם זכויות אחרות. לבסוף מובא פירוט ההשלכות של תורת הזכויות על יחסם של בני-אדם לבעלי-חיים.

רווחה והעדפות

עניין מיוחד יש בהגדרתו של רייגן ל"רווחת בעלי-חיים" (ובכלל זה רווחת בני-אדם), בפרק השלישי בספר. לדבריו, לבעלי-חיים יש "אוטונומיה של העדפות": יש להם רציות (למשל, כשהחיה רוצה להשיג את הפרי שעל העץ), האמנות פשוטות (היא מאמינה שהפרי הנמצא על העץ ראוי למאכל), ויכולת לפעול כדי להשיג את המטרות שלהם (השגת הפרי ואכילתו). לחיה שניחנה ביכולות אלה יש אינטרס במימוש העדפותיה. כאשר היא פועלת למימוש יכולות אלה ושואבת מכך סיפוק, היא מצויה במצב של רווחה.

לא תמיד קיימת זהות בין העדפות לאינטרסים. למשל, יתכן שהחיה רוצה להשיג נתח מזון הנמצא בתוך מלכודת; מימוש ההעדפה שלה בטווח הקצר פוגע באינטרסים שלה בטווח הארוך יותר. הרווחה תלויה אפוא בהעדפות כמכלול, ולא רק בהעדפה מקומית במצב נתון.

פגיעות ברווחה

רייגן מבחין בין שני סוגים של פגיעה ברווחה:

1. גרימת נזק ישיר וברור (infliction) כגון: גרימת כאב מתמשך, רעב מתמשך, פחד או חרדה בעוצמה ניכרת, וכיוצא באלו מקרים של גרימת סבל ברור;
2. שלילת האפשרות לממש יכולות והעדפות (deprivation) כגון: כליאה, בידוד מקשרים חברתיים (כשמדובר בבעלי-חיים חברתיים), מניעת גירויים סביבתיים וכדומה, וכן מוות.

אם כן, לפי רייגן שלילת האפשרות לממש יכולת כלשהי פוגעת ברווחתה של חיה גם כאשר לא נגרם לה כל סבל. למשל, המחסור בגירויים סביבתיים בלול המודרני מביא לכך שמוחם של אפרוחים מתפתח במידה מוגבלת ביותר, בהשוואה להתפתחות הצפויה לו בסביבה עשירה יותר בגירויים; סביר להניח שהאפרוחים אינם סובלים מחוסר ההתפתחות כשלעצמו, אך הוא מהווה פגיעה ברווחתם.

לא רק סבל!

במבט ראשון עשוי מושג הרווחה של רייגן להיראות מובן מאליו, ואולי מייגע מעט בגלל השימוש במונחים טכניים. אך למעשה הגדרה זו יוצאת כנגד ההגדרה התועלתנית לרווחה, המיוצגת על-ידי סינגר והמתקבלת אף היא כמובנת מאליה לעתים קרובות. הגדרת הרווחה של סינגר מתבססת על מושגי הסבל וההנאה: פגיעה ברווחה היא שוות-ערך לגרימת סבל, ומצב של רווחה הוא מצב של הנאה, או לכל הפחות היעדר סבל. לתפיסה זו שני חסרונות בולטים שאינם קיימים בהגדרתו של רייגן:

• ההתמקדות במושג הסבל מובילה לאבסורד בכל הנוגע לפגיעות שאינן כרוכות בסבל. הדברים מגיעים לידי כך שיש הטוענים שלחייהם של בעלי-חיים אין כל ערך כשלעצמם, ושאין כל רע בהריגתם כל עוד לא נגרם להם סבל! לפי רייגן, לעומת זאת, המוות שולל מן החיה את האפשרות לממש את כל יכולותיה, ומדובר אפוא בפגיעה חמורה ביותר - השלילה המוחלטת.
• ההתמקדות במושג הסבל מביאה לתפיסת החיה כמעין "כלי" הנושא בתוכו סבל (או הנאה). העניין ברווחת בעלי-חיים הופך למשימה של זיהוי סימנים למצוקה חריפה ותו לא. לעומת זאת, תפיסת ה"אוטונומיה של העדפות" של רייגן מעניקה כבוד רב יותר לחיה: היא נתפסת כיצור שלם העומד בפני עצמו והמתקיים לאורך זמן; מתעורר עניין במצבים נפשיים מורכבים של החיות ואין מנוס מהיכרות מעמיקה של אורחות חייהן ושל המבנה הנפשי שלהן – מבלי להסתפק בזיהוי סימני מצוקה גרידא.

המתות חסד ו"המתות חסד"

לתפיסת הרווחה של רייגן יש השלכות חשובות על המתות החסד של בעלי-חיים. בהגדרה של רייגן להמתת חסד, לא די בכך שכוונותיו של האדם הממית טובות (כלומר, שהאדם מתעניין ברווחתה של החיה שאותה הוא מבקש להמית), לא די בכך שהוא מאמין שהוא עושה את הדבר הראוי ביותר עבורה, וגם לא די בכך שהוא משתמש באמצעי המתה שאינם גורמים כאב. כדי שייחשב המעשה כהמתת חסד, חייבת ההמתה להיות האפשרות הטובה ביותר לאותה חיה, באופן אובייקטיבי; הרג של חיה בריאה (ב"מקלטים" לכלבים ולחתולים ובמעבדות מחקר) בהחלט אינה האפשרות הטובה ביותר עבורה. במקרים כאלה מדובר בפשטות בהרג ולא בהמתת חסד.

יש שיטענו נגד רייגן שלא ניתן לדעת באופן אובייקטיבי מהו הדבר הטוב ביותר עבור החיה. אולם כאן יש לזכור כי תפיסת הרווחה של רייגן, המביאה ליחס של כבוד כלפי החיה ולשאיפה להכירה על כל מורכבותה, מכוננת כלים רציניים לשיקול מוסרי; זאת בהשוואה לתפיסה שבכל הנוגע לבעלי-חיים אין עניינו של המוסר אלא במניעת סבל. אין פלא אפוא שדווקא אותם אנשים וארגונים המתהדרים ברטוריקה של "מניעת סבל" מרבים להרוג חיות בריאות ולכנות זאת "המתת חסד". 

רייגן על זכויות בעלי-חיים

הגדרות פילוסופיות

בשימוש היומיומי מציין המושג "זכויות בעלי-חיים" התנגדות נחרצת לכל צורות הניצול הממוסדות של בעלי-חיים, לעומת המובן המקובל של המושג "רווחת בעלי-חיים", המציין תמיכה בשיפור תנאי החיים של החיות מבלי לשאוף בהכרח לביטול ניצולן הממוסד. למובנים אלה יש שורשים היסטוריים, אך כפי שראינו, רייגן מגדיר "רווחת בעלי-חיים" בצורה אחרת. גם הגדרתו ל"זכויות בעלי-חיים" שונה מן המובן המקובל של המושג.

פיטר סינגר. צילום: Denise Applewhite/Princeton University 

תיקון לתועלתנות

את מושג הזכויות שלו מעלה רייגן כתשובה לחסרונותיה של תפיסת המוסר התועלתנית, כפי שמציג אותה סינגר (שחרור בעלי-החיים אינו חושף בהרחבה את התועלתנות של סינגר. רייגן מתייחס בעיקר לספר אחר של סינגר, Practical Ethics, שתורגם לעברית כ"מוסר הלכה למעשה"). התועלתנות, על רגל אחת, היא הניסיון למזער ככל האפשר את הסבל בעולם, ולהגביר ככל האפשר את האושר (או ההנאה) בעולם. התועלתנים עוסקים לכאורה בחישובים של סבל והנאה: עליהם לזהות את הפעולות שיגבירו את האושר ואת הסבל בעולם ואת הפעולות שימזערו את אושר ואת הסבל, להעריך את עוצמות הסבל וההנאה בכל המקרים ולקזז ביניהן.

חישובים משונים

כוונותיהם של התועלתנים טובות, אך תורתם פשטנית מדי. למשל, אם מטרתנו היא להביא למרב האושר בעולם, אנו צריכים לחבר יחד (בחישוב מתמטי לכאורה) את כל "מקרי" ההנאה וכל "מקרי" הסבל. אך מה עולה בגורלו של היחיד, האינדיבידואל, תחת חישובים גורפים כל-כך? רייגן מצביע על הבעיות:

• ניתן "להמיר" סבל באושר כאילו היו שווי-ערך: פעולת הפגיעה, אפילו היא חמורה ביותר, אינה נחשבת כפסולה כשלעצמה כי אם פגיעה במישהו מסבה הנאה לזולתו הרי ההנאה נכללת בחישוב התועלתני והיא אף עשויה לגבור על הסבל.
• ניתן לחבר ולחסר "מקרים" של הנאה וסבל של אינדיבידואלים שונים, והתוצאה הסופית היא שקובעת מה ראוי לעשות, מבלי להתחשב בעובדה שאולי חלק מן האינדיבידואלים ייפגעו מאוד כתוצאה מחישוב כזה.

תוצאות אבסורדיות

אם כן, זוהי תוצאה מעשית סבירה של חישובים תועלתניים: אפשר "להמיר" את סבלם של מעטים בהנאתם של רבים! אם נוכיח שפגיעה במישהו, ואפילו פגיעה חמורה מאוד, תביא אושר רב לרבים אחרים, אז בחישוב הסופי יגבר האושר הכללי על סבלו של היחיד והפגיעה בו תהיה מעשה רצוי, לפי החישוב התועלתני.

כך, למשל, אין לפי שיטה זו פסול בציד לווייתן כדי לספק מזון מותרות למאות לקוחות במסעדה; העובדה שהלווייתן סבל פציעות מוות וקיפח את חייו נשקלת מול הנאתם של מאות אנשים, וכיוון שהם רבים כל-כך ההרג נחשב כמוצדק. כמובן, החישוב התועלתני תקף בה-במידה ביחס לבני-אדם: לכידת אדם בריא והריגתו כדי לספק אברים להשתלה עבור אנשים רבים ורקמות למחקר תיחשב כראויה אף היא לפי החישוב התועלתני.

זכויות יסודיות

רייגן, במסורת מבוססת היטב של מבקרי התועלתנות, מציע לקבוע שלכל אינדיבידואל יש זכויות יסודיות שלא ניתן לבטלן על-ידי חישובי תועלת. לפי גישה זו, פגיעות חמורות באינדיבידואל אינן ניתנות ל"המרה" תמורת כל הנאה של זולתו, שהרי התנהגות כזו תפר את "זכויותיו היסודיות". חידושו של רייגן הוא בערעור הרעיון שרק בני-אדם הם שראויים לזכויות יסודיות. פילוסופים מסוימים הגבילו את הזכויות רק למי שמסוגלים להבחין בין טוב לרע ולפעול לפי עקרונות של צדק – ואגב כך שללו זכויות יסודיות הן מבעלי-חיים הן מילדים קטנים, מחולי נפש מסוימים וכדומה. רייגן מראה שהגבלה כזו היא שרירותית, וקובע שכל מי שניחן בתכונות נפשיות המביאות לכך שניתן לפגוע ברווחתו הוא בעל "ערך פנימי", ולכן הוא גם ראוי לזכויות יסודיות – לא פחות מכל אינדיבידואל אחר בעל "ערך פנימי".

התנגשות בין זכויות

לא קל לממש זכויות יסודיות כי במציאות אין הן נשקלות דווקא מול הנאותיהם של אחרים אלא גם מול זכויותיהם היסודיות. כאשר מימוש זכויותיו של פרט אחד מתקיים בהכרח על חשבון זכויותיו של משנהו, מישהו חייב להיפגע. רייגן מכיר בכך ומדגיש – כנגד התפיסה התועלתנית – שאין לפתור את הקונפליקט על-ידי מזעור הנזק הכללי אלא ראוי לשמור בכל שלב בשיקול המוסרי על הענקת משקל מכריע לזכויות הבסיסיות ביותר; כמו כן, אם הבחירה העומדת בפנינו היא בין פגיעה מסוימת ברבים ובין פגיעה חמורה יותר במעטים, יש לבחור בפגיעה ברבים. רק כאשר עלינו לבחור בין פגיעה מסוימת ברבים ובין פגיעה זהה במעטים, יש לבחור בפגיעה במעטים.

האם צריך "זכויות"?

מבקריו של רייגן טוענים שמושגי הזכויות והערך הפנימי מעורפלים ומיותרים: היכן, למשל, נמצאות הזכויות – בגופו של הפרט? והיכן נמצא הערך הפנימי – בנפשו?!

רייגן אימץ מושגים כאלה בניסיון ליצור תורת מוסר שתעניק לפרט הגנה קבועה, שאינה תלויה במצב נתון ובחישובים מקומיים: יש למנוע פגיעה בפרט, גם אם לא ניתן להוכיח חד-משמעית כי הוא יסבול מן הפגיעה, וגם אם נוכל להוכיח שהפגיעה בפרט תתרום לאושר הכללי. במובן זה, מושגיו של רייגן עונים היטב על האינטואיציות המוסריות שלנו – על אף שהם מעורפלים. אם מתעקשים לוותר עליהם, ניתן להחליפם בניסוח מסורבל, הכולל את הגדרת הרווחה המורכבת של רייגן, הנחות מסובכות על חיי הנפש של בעלי-חיים מסוימים, ועיקרון הקובע שהפגיעה ברווחתם פסולה ולא ניתן לבצע ברווחתם "המרות" תועלתניות.

האם רייגן מגזים?

לספר "הטיעון לזכויות בעלי-חיים" תרומה חשובה ביותר לאתיקה שבין בני-אדם למינים ביולוגיים אחרים. אולם לעתים נדמה שרייגן נלהב מדי לקעקע את טיעוניו של סינגר. למשל, הוא טוען כי לפי התועלתנות ייתכן ש"ייצור" בשר ייחשב כמוצדק, שהרי החישוב התועלתני מחייב לקחת בחשבון את כל ההנאות של האנשים המעורבים בכך, ישירות ובעקיפין, והלא אי-אפשר לדעת מראש אם החישוב הסופי יביא לפסילת "ייצור" הבשר. לכן, מאמין רייגן, יש צורך לאסור מראש על הפרת זכויות יסודיות.

ביקורת זו מוגזמת. הפגיעה בחיות בתעשיות המזון היא חמורה עד כדי כך שאי-אפשר "להמיר" אותה בהנאתם של כל יושבי המסעדות בצירוף משכורתם של כל החקלאים והסוחרים גם יחד. אמנם, "המרה" כזו אפשרית באופן עקרוני – לפי התפיסה התועלתנית – אך די במעט ידע על הזוועות המתרחשות בתעשיות הבשר (וכן הביצים, החלב וכדומה) כדי להכריע שלא ניתן לבצע "המרה" כזו באופן משכנע, במציאות החקלאית-צרכנית המוכרת לנו. די בתועלתנות, למרות חסרונותיה הרבים, כדי לשלול את קיומן של תעשיות המזון מן החי ואת התמיכה הכלכלית בהן באמצעות צריכת מוצריהן.

השלכות מעשיות לפי רייגן

צריך כבוד!

ראינו כי לפי תורת הזכויות של רייגן, חיות בעלות מורכבות נפשית מסוימת ראויות ליותר מאשר חמלה גרידא – הן ראויות לכבוד:

ביטול מוסדות הניצול

ומתי מתייחסים בני-אדם לחיות ממינים אחרים כאל משאבים? כשמדובר בניצול ממוסד: בחקלאות, במדע ובציד – רשימה חלקית. רייגן מפגין תודעה חברתית מפוקחת כאשר הוא קובע, שכדי לברר אם הפעולות שאנו מבצעים צודקות לא די להעריך אילו תוצאות ישירות צפויות לפעולותינו (כגון גרימת סבל ומוות או מניעת סבל ומוות). הגישה העומדת מאחורי פעולותינו חשובה לא פחות. את הפגיעה בחיות יש לבטל דרך עקירתה משורשיה המוסדיים והפסיכולוגיים:

חובת הצמחונות

הרג חיות ואכילת בשרן הם בין ביטוייה הבולטים ביותר של ההתייחסות אל חיות כאמצעי לסיפוקו של מישהו אחר וכמשאב דומם שניתן להחליפו בחיות "דומות" הנתפסות אף הן כמשאב דומם.

אם כן, האם הריגתן ואכילתן של חיות פסולות תמיד? מבחינה תיאורטית, לא; ומבחינה מעשית – כן: אם הרג חיות ואכילתן הם האפשרות היחידה שבה יוכל אדם להציל את חייו, רייגן טוען שיש לאדם זכות לכך. אולם מצבים כאלה נדירים ביותר; בחיי היומיום, הימנעות מאכילת בשר אינה מחייבת אפילו פגיעה בבריאותנו. הניצול החקלאי של חיות בהחלט אינו מתקיים בתנאי חירום חמורים המצדיקים הרג, לפי רייגן, ולכן ניצול מסוג זה פסול מן היסוד, וכך גם התמיכה הכלכלית בו באמצעות קניית בשר.

רייגן אינו דן בתעשיות הביצים והחלב. אולי זוהי התעלמות מכוונת שנועדה להקל על הקוראים בשנות השמונים לקבל את מסקנות הספר, אך אולי זו דווקא תוצאה של בורות ביחס לאותן תעשיות. השמטת הנושא מטרידה, אך עקרונותיו של רייגן ברורים ביותר ונימוקיו נגד "ייצור" בשר וצריכתו חלים בה-במידה על "ייצור" ביצים וחלב וצריכתם. 

מה עם הטעם?

העיקרון המוסרי שתובע מאתנו להעניק לחיות המנוצלות בחקלאות יחס של כבוד מתנגש בפועל עם העדפות של טעם ועם מסורות קולינריות. רייגן לא רואה בכך אתגר המעמיד בספק את החובה לצמחונות: הפגיעה בחיות אינה שקולה לפגיעה-לכאורה שנפגעים בני-אדם עקב השמטת הבשר מתפריטם. הפגיעה בחיות בסיסית עד כדי כך שאין מקום ל"פשרה" בין הצורך האנושי בטעם ובין הזכויות הבסיסיות של החיות (לכן, למשל, צמצום בצריכת הבשר אינו מספק מבחינה מוסרית). הפגיעה בבני-אדם כתוצאה מהפסקת אכילת הבשר אינה אלא פגיעה לכאורה, שהרי ההימנעות מבשר אינה דנה אדם לחיים נטולי הנאה מטעם ומבישול מעניין. את הצרכים האנושיים האלה אפשר לספק גם ללא אכילת בשר.

שימצאו פרנסה אחרת!

יש המעלים את זכותם של החקלאים לפרנסה כנימוק נגד צמחונות. רייגן משיב כי איננו רואים זאת כזכותם של בני-אדם להתפרנס תוך פגיעה בכבודם של אחרים והפיכתם למשאבים לשימושם של אחרים. לחקלאים אין זכות מוסרית להתפרנס ממוסד נצלני, ואנו איננו מחויבים לתמוך בהם על-ידי רכישת מוצריהם, גם אם ידוע לנו שיסבלו כשנפסיק לפרנס אותם; הבחירה בניהול משק-חי כפרנסה היא בחירתם של החקלאים והם שצריכים לשאת בתוצאות כישלונה של בחירה זו. הדבר דומה לחוסר המחויבות שלנו כלפי ספורטאים שבחרו בעיסוקם: אין לנו כל מחויבות להעניק מקום של מנצח לספורטאי מפסיד, גם אם ידוע לנו שייפגע מאוד מן ההפסד. 

המחקר אינו מקדש את האמצעים

עריכת ניסויים בחיות פסולה, לפי רייגן, שכן הן מוחזקות כמשאב גרידא לביצוע מחקר. התחום כולו פסול גם אלמלא גרמו הניסויים סבל, כי היחס הפוגע כלפי החיות חורג מעל ומעבר לגרימת הסבל. ובכל זאת – מה בדבר תועלת עתידית גדולה שניתן אולי להפיק מן הניסויים (בניגוד למקרה של אכילת בשר)? רייגן מבהיר שהצבת תועלת אפשרית כזו כנימוק היא פגיעה יסודית באינדיבידואלים מסוימים כדי להועיל (אולי) לאחרים, ועיקרון חליפין שכזה עומד בניגוד לתפיסת הזכויות.

חיסרון של פילוסוף

אי-אפשר לסיים את הסקירה על "הטיעון לזכויות בעלי-חיים" מבלי להתייחס לטיפולו המביך-משהו של רייגן בקורבנות הרבים ביותר של תעשיות המזון – עופות ודגים. רייגן "מעניק" זכויות ליצורים מורכבים, "אוטונומיים" כלשונו: כאלה המסוגלים להרגיש, לתפוס בתודעתם, לזכור, להאמין בעובדות פשוטות ובכלל זה עובדות על עתידם שלהם, לרצות דברים וליזום פעולות לצורך סיפוק הרצונות – וכל זאת מתוך זהות פסיכולוגית המתקיימת לאורך זמן. מרגע ש"עומדות" החיות בדרישות אלה – הן "זכאיות" למלוא הזכויות. אולם כאן מפתיע רייגן וקובע, שהתכונות הדרושות קיימות, ככל הנראה, רק ביונקים בגיל שנה ומעלה!

קביעה זו, לא זו בלבד שהיא מפוקפקת מבחינת המיון הביולוגי (לתוכים ולעורבים יש תודעה מפותחת פחות מאשר למכרסמים?!) אלא שהופקרו כאן, ללא נימוק, כל החיות שחסרות חלק מן התכונות הנדרשות. האם היכולת לסבול חסרת כל משמעות מבחינה מוסרית רק משום שהחיה אינה "אוטונומית" במידה מספקת?! רייגן אינו עונה על כך. הוא רק טוען כבדרך-אגב שתורת המוסר שלו מחייבת הימנעות מניצול ממוסד של עופות כי קשה לסמן גבולות, והעופות צריכים ליהנות מן הספק. גישתו של פיטר סינגר, שלפיה עופות ודגים (רייגן לא מתייחס לדגים) ראויים להתחשבות מוסרית ברורה משום שהם מרגישים סבל, משכנעת כאן הרבה יותר. 

סיכום: מומלץ ביותר!

על אף חסרונותיו, הטיעון לזכויות בעלי-חיים הוא ספר מצוין. חשוב וכדאי מאוד להכירו. 400 עמודים של פילוסופיה מרתיעים גם דוברי אנגלית – ללא הצדקה. קצרי/ות-הרוח יוכלו לקרוא את הסיכומים הקצרצרים והממצים שבסוף כל פרק, ולשוב אחורנית, לסעיפים המושכים את העין – וכך להשתחרר מאימת עוביו של הכרך. מי שיבצעו מאמץ זה יגלו, בזכות ניסוחים פשוטים ביותר, תפיסה עמוקה של זכויות בעלי-חיים שעודנה נדירה – וחבל שכך – אפילו בתוך התנועה לשחרור בעלי-חיים.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 50-48, 14.6.2002-31.5.2002, עריכה ועדכון בידי המחבר: 18.2.2017.

הרצאה מצולמת: הצורך בהצהרת זכויות בעלי-חיים