תעשיות החי כמזהמות מים בישראל

תוכן הסקירה: פסקי-דין למזהמים: תמונה כללית  פירוט התעשיות שהורשעו  ענישה ומסקנות בענייני אכיפה 

השאלה הסביבתית

השיקול הבוער ביותר להימנע מצריכת מוצרים מן החי הוא ההחלטה המוסרית שלא לממן פגיעה בבעלי-חיים. אולם גם שיקולים בריאותיים וסביבתיים מובילים למסקנה חד-משמעית נגד צריכת מוצרים מן החי. למרבה הצער, ההיבט הסביבתי של תעשיות בעלי-החיים הוזנח דווקא על-ידי הגופים העוסקים באיכות הסביבה. אלה מתייחסים לתעשיות בעלי-החיים באופן מבוזר מדי: משקי עופות לבשר, שדות מספוא, מפעלי מזון לחיות, משקי חלב, משחטות יונקים, שדות מרעה וכו' – כל אלה נלקחים בחשבון זה בנפרד מזה, כאילו הם שייכים לתחומים נפרדים לחלוטין. לעתים דווקא מתייחסים לכל ענפי החקלאות כמקשה אחת, ללא הבחנה בין גידול מזון צמחי לאדם, לבין גידול מספוא וגידול חיות. שיטות סיווג אלה הולכות שולל אחר דמיון טכני או הבדלים טכניים בין תעשיות שונות. אולם כך אובדת לחלוטין התמונה המתבקשת מנקודת-המבט הצרכנית: אכילת-כל מממנת בהכרח קבוצה גדולה של תעשיות חקלאיות ותעשיות נלוות, בעוד שטבעונות חפה לחלוטין מתמיכה כלכלית במקבץ ספציפי של תעשיות מגוונות. במילים אחרות, הפרספקטיבה הצרכנית קובעת קשרים הכרחיים בין תעשיות שונות, ומראה לנו אילו נזקים סביבתיים נובעים מאכילת-כל. דרוש אפוא ניתוח סביבתי מנקודת-מבט טבעונית.

רפת חלב בקיבוץ גבעת חיים, ספטמבר 2007. מצב המים בסביבה תלוי ביעילות של מחסומי הבטון.
התמונות בכתבה צולמו במשקים שלא הורשעו בעבירות על חוקי הגנת הסביבה. 

פסקי-דין למזהמים: תמונה כללית

פסקי-דין כמדד לנזק סביבתי

הערכת משקלן של תעשיות בעלי-החיים בהרס הסביבה בישראל היא משימה מורכבת ביותר, הדורשת נתונים בהיקף עצום מהשטח ושקלול של אינספור גורמים. אולם גם הערכה חלקית, על בסיס מאגר נתונים ממוקד, מספקת תוצאות מאלפות. אפשרות צנועה אחת היא לבחון את פסקי-הדין שניתנו בישראל בעניין זיהום. כמובן, זיהום איננו הדרך היחידה להרוס את הסביבה, ופסקי-הדין אף אינם משקפים בהכרח את מצב הזיהום בפועל: יתכן שלמשרד להגנת הסביבה (שהוא התובע כמעט בכל המקרים) יש תחומי אכיפה מועדפים מטעמים שאינם קשורים בזיהום דווקא, ויתכן שיש זיהומים שהחוק סלחן לגביהם, או שקשה לאתרם. עם זאת, עבודת האכיפה של המשרד נרחבת במידה מספקת כדי ליצור תמונה מעניינת מבחינה סטטיסטית. הרשימה שלפניכם מבוססת אפוא על פסקי-דין שמופיעים באתר המשרד. התמקדנו רק בפסקי-דין שהתקבלו בשנים 2008-2005, ושמוינו על-ידי מנוע החיפוש שבאתר תחת הערך "זיהום מים".

ערמות של הפרשות בלול ביצים במושב כפר חיים, דצמבר 2007.
אין בתקופה שסקרנו פסקי-דין נגד לולים מזהמים, אולם המצב בשטח מעיד שגם הם מקור לזיהום ניכר. 

כמה מזהמות תעשיות-החי?

מתוך 157 פסקי-דין בנושא "זיהום מים" בארבע השנים הנדונות, 47 עוסקים בתעשיות בעלי-חיים. מדובר אפוא בכ-30% מכלל פסקי-הדין בנושא בשנים אלה.* זהו שיעור עצום, המציב את תעשיות בעלי-החיים – לפי המדד של פסקי-דין בנושא – בתור מזהם המים הגדול ביותר במדינת ישראל. לשם השוואה, כ-30 פסקי-דין (19%) עוסקים בזיהום על-ידי רשויות מקומיות (בעיקר שפכים ואתרי פסולת),** ו-25 פסקי-דין (16%) עוסקים בתחום התחבורה (בעיקר תחנות דלק ומוסכים). רק 4 פסקי-דין (2.5%) עוסקים בתעשיות המזון מן הצומח (כולם נגד מפעלי מזון).

מצעד המזהמים

רפתות הן המזהם הגדול ביותר: 24 פסקי-דין עוסקים בנושא. בנושא חזיריות יש 7 פסקי-דין, משחטות – 6, מפעלי קומפוסט ממשק חי ומזון עבור משק חי – 5, אווזיות – 4, ובריכות דגים – 1.

מאחר שפסקי-הדין כוללים לעתים מספר משקים יחד, או שהם מתייחסים לערעורים, כדאי להבהיר בכמה מוקדי זיהום עוסקים פסקי-הדין הללו: 22 רפתות, 13 חזיריות, 4 אווזיות, 4 משחטות, 4 מפעלי קומפוסט/מזון, ומספר לא ידוע של בריכות דגים בבעלות חברה אחת.

זיהום מתמשך

חשוב להדגיש, שכמעט בכל המקרים, מדובר בזיהום רציף במשך שנים (אמנם התביעה מסתמכת בדרך-כלל על תצפיות בתאריכים ספציפיים, אך הן נערכו במשך שנים). רק בארבעה מקרים – בשלושה מפעלים ובבריכות הדגים – מדובר באירוע חד-פעמי. לפי שאר פסקי-הדין וככל שידוע לתובעים, הזיהום שגורמות תעשיות בעלי-החיים נמשך בממוצע ארבע שנים. בפועל, פרק הזמן הממוצע ממושך עוד יותר, כי המועדים של חלק מהזיהומים הממושכים ביותר לא צוינו.

פרק הזמן הממוצע שחלף בין מועד סיום הזיהום שבעטיו הוגשה התביעה לבין מתן פסק-הדין הוא 3 שנים וארבעה חודשים בקירוב. פרק הזמן שחלף מאז ראשיתו של הזיהום ועד למתן פסק-הדין הוא כמעט כפול.

רפת במושב רמת צבי, ספטמבר 2008 

פירוט התעשיות שהורשעו

רפתות

בעשור האחרון של המאה הקודמת, זוהו רפתות החלב בתור המזהם הגדול ביותר בחקלאות, והממשלה יזמה רפורמה בענף, המשלבת ייעול עם דרישות סביבתיות. הרפורמה כפתה על הרפתנים (בסיוע מענקים בסך חצי מיליארד דולר מכספי משלמי המסים) את דגם "רפת הבועה”: מבנה חסום מפני חדירת מי גשם ונגר עילי, ללא גלישת שפכים ופרש מתוכו, ללא חלחול שפכים ותשטיפים למי התהום, ותוספת של מערכת סילוק לפסולת מוצקה ונוזלית. פסקי-הדין הרבים שנפסקו נגד רפתות, מבטאים את העניין הממשלתי המיוחד בנושא; המשרד להגנת הסביבה (מה"ס) מדווח על ביקורים מסודרים שערך בכ-1,300 רפתות. במקביל לכתבי-האישום, הוגשו דו"חות ברירת משפט רבים (קנסות שניתן לשלמם ללא משפט או לבקש לעמוד לדין).

פסק-דין שנבחר באקראי ("ת.פ. 2944/05 מ"י נ' קיבוץ רמות מנשה ורוני ברניר") מתאר עבירות סביבתיות טיפוסיות:


העבירות הטיפוסיות נוגעות אפוא בהזנחה. אולם לעתים נרשמו זיהומים יזומים. למשל, ב"ת.פ. 4282/96 מ"י נ' קיבוץ פלמ"ח צובה ואח' ", הואשם הקיבוץ, בין השאר:


הרפורמה החלה בשנת 1999 והסתיימה בסוף 2007. ביוני 2008 עמדו רק כמחצית מהרפתות בארץ בדרישות "רפת הבועה", אם כי כמעט כל השאר נמצאו בהליכי "הסדרה". בהתאם לכך, ירדה שכיחותם של פסקי-הדין נגד רפתות: 10 ב-2005, 6 בכל אחת מהשנתיים הבאות, עד לשני פסקי-דין בלבד ב-2008. לפי סיכום שנתי שמציג מה"ס, הצטמצם גם מספר הדו"חות שניתנו לרפתות: מ-86 בשנת 2006 ל-17 ב-2007.*** עם זאת, יש לזכור שהמפקחים מגיעים רק למיעוט מכלל מהרפתות בשנה, לביקור יחיד או לביקורים בודדים.

רפת בעמק חפר, ספטמבר 2007. 

חזיריות

רוב תעשיית החזירים בישראל ממוקמת ביישובים ערביים-נוצריים בגליל המערבי, אם כי החזירייה הגדולה ביותר נמצאת בקיבוץ להב: כ-11,000 חזירים בסוף שנת 2005. בשנת 2007 נשחטו בישראל כ-170,000 חזירים. ענף החזירים לא עבר רפורמה בדומה לענף החלב, אך מה"ס מפרסם הנחיות מפורטות לגבי תנאי המשק המותרים. ביולי 2003 טען מה"ס:


עבירות טיפוסיות נרשמו ב"ת.פ. 3391/04 מ"י נ' ג'ודי סליבא":


עבירה אחרת נרשמה ב"ת.פ. 714/04 מ"י נ' חאתם עראף":


דירי חזירים לא נכללו במבצעי האכיפה האחרונים שמתפרסמים באתר מה"ס.

חזירים באעבלין, יולי 2007 

אווזיות

אין ספק שהאיסור על פיטום אווזים וברווזים – מטעמי צער בעלי-חיים – היה גם תרומה חשובה לאיכות המים בישראל. תיאור הזיהומים מופיע ב"ת.פ. 2183/06 מ"י נ' מחמוד ג'בארין (בן מוחמד)":


כיום פועלות עדיין בישראל מפטמות אווזים אחדות, תוך הפרה בוטה של חוק צער בעלי-חיים והוראות הממשלה, ואנונימוס מקדמת הליכים משפטיים נגדן.

מפטמת אווזים (אווזייה) במושב אחיסמך, מאי 2001 

משחטות

למשחטות אסור להזרים שפכים לא מטופלים למערכת הביוב הרגילה או לזרוק שרידי חיות שחוטות ("פסדים") לאתרי פסולת. במה"ס מעריכים, שהמשחטות בישראל פולטות 150,000 טון פסדים בשנה, המטופלים בתשעה מפעלים, שרק אחד מהם עומד בתקנות. שאר המפעלים,


המשחטות פולטות גם שפכים עם דם, נוצות, חלקי גוף אחרים והפרשות; זאת בנוסף למים הרוויים במלחים (תמלחות). במה"ס מדגישים שחלה ירידה משמעותית בפליטת התמלחות ממשחטות, אולם מודים: "יש עדיין מספר לא מבוטל של משחטות קטנות שאינן מסלקות תמלחות באופן מוסדר ועדיין לא הופעלה כנגדן מערכת האכיפה של המשרד לאיכות הסביבה."

משחטות שהורשעו בעבירות על חוק המים, נתפסו בהזרמת תמלחות למערכת הביוב העירונית (הודו בני ברק), בהזרמת שפכים לנחל (הוד חפר, ליד נחל אלכסנדר), בהשלכת פסדים למכולה פתוחה, ובהזרמת שפכים לשדה סמוך למשחטה ולשוחת הביוב הרשותית (משחטת גרוס, קריית אתא). מה"ס מציין שהמשטרה הירוקה ערכה פשיטה על משחטה חשודה אחת בשנת 2007.

משחטת בקר באזור התעשייה נתניה, אוגוסט 2002 

מפעלים

תעשיות-החי מייצרות קומפוסט מהפרשות בעלי-חיים עבור דשן או כחומר להזנת חיות, ומייצרות מזון לחיות ממקורות אחרים. כל מפעל כזה חייב לעמוד בהוראות סביבתיות מפורטות, וביניהן הוראות להקמת מתקנים שנועדו למנוע חלחול, הצפת זבל בגשם, גלישת תשטיפים והזרמת שפכים לא מטופלים.

כמה פסקי-הדין בתחום זה מתייחסים להפרות חוק שיטתיות. למשל, קיבוץ כפר גלעדי הפעיל שני אתרי קומפוסט מזבל בקר ללא רישיון עסק, ללא סככה וללא סידור לאיסוף התשטיפים המזוהמים; וחברת "מתמור" העוסקת בייצור מזון לחיות, הזרימה שפכים לחורשה סמוכה דרך צינור פיראטי שהתקינה. פסקי-דין אחרים ממוקדים יותר בטיפול כושל בתקלה: התפוצצות צינור במכון לתערובת "אמבר" גרמה לדליפת מזוט רב לתעלת ניקוז המובילה לנחל רושרשי (יובל של נחל חדרה) והמפעל ניסה להיפטר מהמזוט ומהאדמה המזוהמת על-ידי שפיכתם בשטח פתוח; ובמפעל לעיבוד פסולת חקלאית "שחם", מילאו את מאגר התשטיפים, המכילים זבל וקומפוסט, עד לגלישתם לנחל עדה (יובל של נחל התנינים).

בשלושה מבצעי אכיפה יומיים של המשטרה הירוקה בשנת 2007, נבדקו 9 מרכזי מזון לפרות ו-8 אתרי קומפוסט וערימות זבל ללא טיפול. מרכז מזון אחד נקנס, ולאחר ניתנה התראה.

דגים

בבריכות דגים רבות יש בעיית חלחול למי התהום. כמו כן, מכיוון שהבריכות רדודות, 50% ממימיהן מתאדים בשנה; מעבר לבזבוז, ריכוז המלחים במים מוכפל, ועל כך נוספים מלחים שמקורם בפרש ובמזון הניתנים לדגים. פסק-הדין היחיד שנפסק נגד בריכות דגים בשנים האחרונות, נגד קיבוץ נווה ים, עוסק בהזרמת שפכים מבריכות דגים וממאגר לים, דרך נחל מערות.

בריכות הדגים תופסות מקום שולי בעבודת מה"ס. בשני מבצעי אכיפה יומיים של המשטרה הירוקה בסוף 2007, נבדקו 4 ריכוזי בריכות דגים.

ענישה ומסקנות בענייני אכיפה

ענישה

ברוב התביעות יש מספר נאשמים, הכוללים קיבוץ או חברה, וכן מנהלים בתחומים שונים. באופן טיפוסי, המנהלים בקיבוצים סופגים עונשים צנועים מאוד – קנס בסך כמה אלפי שקלים או עבודות שירות בהיקף עשרות שעות; לעתים קרובות הם אף יוצאים פטורים מכל עונש. הקיבוץ או החברה סופגים קנס משמעותי: בראשית התקופה שנסקרה, הקנס האופייני למזהמים עומד על 100 עד 200 אלף ₪, ובסוף התקופה הוא בין 200 ל-300 אלף ₪. מנהלי חברות פרטיות עשויים להיקנס בעשרות אלפי שקלים, ואילו בעלי משקים עצמאיים נושאים בעצמם בקנסות הכבדים. העונש הכבד ביותר הוטל ב-11.3.2008 על חאתם עראף: קנס בסך 700,00 ₪ או 36 חודשי מאסר. עראף הפעיל וניהל חזירייה באזור אעבלין, וצבר קנסות על עבירות שונות. האפשרות להמיר מאסר בקנס מקובלת במשפט בכלל, ורק במקרה אחד נגזר מאסר בפועל: רוחנא בוראז אליאס, אף הוא מנהל חזירייה באעבלין, נדון ב-23.1.2005 לשישה חודשי מאסר. במקרה נוסף, נדון מזהם לשלושה חודשי מאסר שהומרו בעבודות שירות.

סגירת עסקים

משקים ועסקים מזהמים אחרים עומדים בפני איום סגירה אם ימשיכו לזהם ולא יעמדו בדרישות מסוימות לניהול סביבתי של העסק. חלקם התמהמהו, אך רובם צייתו לדרישות. הזיהום נפסק בכל המקרים. ב-11 פסקי-דין מוזכרים סגירת העסק, או צו סגירה שייכנס לתוקף אם בעל העסק לא יעמוד בתנאים מסוימים עד מועד מסוים. ברוב המקרים לא נכתב בבירור אם העסק נסגר בעקבות ההליכים נגדו. האווזיות (מפטמות אווזים) נסגרו ממילא עקב האיסור על פיטום אווזים. בשלושה מקרים מוזכר צו לסגירת רפת אם לא תעמוד בתנאים מסוימים; והוצאו צווים דומים נגד שלוש חזיריות. משחטת עופות אחת, "הודו בני ברק בע"מ ובונים ברלינר שמחה", נסגרה בעקבות ההליכים המשפטיים נגדה.

מסקנות: אין תעשיות חי ירוקות

תעשיות בעלי-חיים בישראל נמצאות ברמות שונות של "הסדרה" סביבתית. משקים ומפעלים שעברו "הסדרה", מציגים את עצמם כ"ירוקים" או "ידידותיים לסביבה". זוהי כמובן הטעיה בוטה. רפת שמזהמת פחות מהרפתות של שנות ה-90 איננה "רפת ירוקה", ומפעל המעבד זבל למזון לבעלי-חיים אינו "ירוק". מנקודת-מבט סביבתית, הרפתות היו ונשארו מתקנים מרוכזים לייצור ביוב, מאחר שכל פרה מייצרת הפרשות בעומס השקול, להערכת מה"ס, להפרשות של 20 איש. תעשיות הבקר לבדן מפרישות אפוא ביוב בכמות דומה לביוב שיוצרים כל בני-האדם החיים במדינה, ותעשיות העופות מפיקות יותר ממיליון טונות של זבל בשנה. החומרים שפולטות תעשיות-החי ימשיכו להוות מזהם מרכזי של מקורות המים גם לאחר שכל ענפי חקלאות-החי ישלימו רפורמה סביבתית – וכיום המצב רחוק מכך ממילא.

יש מה לעשות!

הקטנת תעשיות בעלי-החיים על-ידי חרם אישי וצמצום לאומי בצריכת מוצרים מן החי היא המהלך המתבקש לשמירה על המים בארץ. בינתיים, למה"ס אין תקציב לפקח היטב על תעשיות-החי. אולם כולנו יכולים לשפר את הפיקוח ולהגביר את הלחץ המשפטי על התעשיות המנצלות בעלי-חיים. איתור מפגעים סביבתיים יכול להיעשות ללא כל סיכון או הסגת גבול. אפשר לאתר מפגע במבט מחוץ למשק/מפעל, לצלמו ולכתוב כל פרט רלוונטי: מזהמים החשופים להצפת גשם, נוזלים העלולים לחלחל, גלישת תשטיפים, הזרמת שפכים וכדומה. ימים גשומים הם הזמן המועדף לחשיפת הזיהום. את הצילומים והדיווחים, הכוללים תאריך ומיקום מדויק, יש לשלוח אל רכזי פניות הציבור במחוז המתאים במה"ס, בנוסף על עותק לאנונימוס. במקרה של אירוע חריג, ניתן לפנות אל מוקד החירום של המשרד. ניתן גם להתלונן במוקד העירוני 106 ולהגיש תלונה במשטרה.

* הרשימה כוללת את כל פסקי-הדין בנושא, ובכלל זה פסקי-דין על ערעורים, המופיעים בשיעור קטן. יש לציין, שלא כל התביעות התקבלו במלואן ושאחדים מהערעורים התקבלו בחלקם (למשל: הפחתת קנסות); אולם בכל המקרים העוסקים בתעשיות בעלי-חיים, כולל הערעורים, בית-המשפט לא חלק על הטענות העיקריות בדבר זיהום.
** קל לזהות את אשמת הרשות המקומית כשמדובר במקרה הנפוץ, של הזרמת ביוב על-ידי הרשות; אולם יש צורות שונות של שיתוף-פעולה בין הרשות המקומית לבין מזהם אחר, ולכן קשה להגדיר כאן מספר מדויק.
*** מה"ס מציג נתונים אחרים בסיכומים הדו-חודשיים של פעולות המשטרה הירוקה. הנתונים אינם ברורים, כי יתכן שנערכו פעולות אכיפה חוזרות ברפתות מסוימות. אם כן, במסגרת שלושה מבצעי אכיפה יומיים של המשטרה הירוקה ברחבי הארץ בינואר ובדצמבר 2007 (השנה האחרונה שלגביה מפרסם מה"ס נתוני אכיפה), נבדקו עד 219 רפתות מתוך כ-1,010 שנותרו בארץ. עד 24 רפתות נקנסו, נפתחו 2 תיקי חקירה ונאספו ראיות לפתיחת תיקי חקירה נוספים.